Simply a revolution in thought. So super duper pilei plaos I have no words!!!
א . כשם שמשנכנס אב... כך משנכנס אדר
כתוב בגמ' (תענית כט.) משנכנס אב ממעטין בשמחה וכו' אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה . 'כשם' היינו שמאותה סיבה שממעטים בשמחה באב מרבים בשמחה באדר. הסיבה בחודש אב זה משום שנחרב הבית אם כן יוצא שהסיבה שמרבים בשמחה בחודש אדר צריכה להיות משום שכאן הבית נבנית.
והנה מה שידוע לנו בעניין המקדש-משכן בחודש אדר זה מה שכתוב (שקלים א א) באחד באדר משמיעין על
השקלים , דהיינו מתעסקים בשקלים שזה היה עניין בניין הבית, כמו שכתוב (שמות כה ב), דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי : (שם ח), וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם: ומונה המצוות מביאים את הפסוק הזה כמקור למצוות בניין המקדש.
וזה היה עניין פרשת שקלים כמו שכתוב ברש" י (שמות ל טו) לכפר על נפשתיכם ...- דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו' . ועל זה עומד המשכן.
אז נראה הפירוש הפשוט של התלייה שתלה הגמ' היא שאותה סיבה של מיעוט השמחה בחודש אב שבו התחיל התהליך שבית המקדש הולך מאתנו, היא הסיבה של ריבוי השמחה בחודש אדר שבחודש אדר משמיעין על השקלים, שזה עניין תחילת בניין הבית. אב זה שקיעה וסילוק ואדר זה זריחה ותחילת הבניין. כך אנו צריכים להבין את המרבים בשמחה של חודש אדר.
ב . הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר
כתוב בגמ' (ביצה טו:) ואמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' , למדנו מכאן שאדר מלשון 'אדיר' שפירושו קיום תקיף. כאן נרמזת העובדה שאדר זה חודש שמתהפך. כתוב (תהלים צג ד) מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה': הפירוש הפשוט הוא שיש גילוי של אדירות בבריאה, אבל אדירותם מתבטלת כלפי האדירות של ה' אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'. זה עניין ההיפוך.
יש משהו בחודש הזה שיכול לחשוב ולדמות בלבו שהוא האדיר וכמו שכתוב בגמ' (מגילה יג:) תנא כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה , היה נראה להמן שהחודש הזה מאדיר את כוחו, אבל על אדר נאמר אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' לומר לנו שאותו חודש מתהפך והאדירות של ה' היא זאת שמכרעת כנגד כל האדירויות.
הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר פירשו הראשונים (ר"ח שם וכן הערוך ערך אדר) כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. למדנו מכאן ששמו של חודש אדר זה אותו אדירות ותפיסת קיום ואת זה שייך בעניין הצדקה.
הגמ' בסוגיה של צדקה כתוב (ב"ב י:) א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא , לומדים שעניין מחצית השקל נאמר בעניין צדקה. עניינו האמיתי של חודש אדר נבנה במה שעושים בתחילתו: באחד באדר משמיעין על השקלים . כל מה שנמצא מונח וטמון בעניין השקלים זהו עניינו של החודש ומשום כך מרבים בשמחה.
כתוב (ישעיהו מב כא), ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר: 'יגדיל' זה ירבה ו'יאדיר' פירוש שהדבר יהיה מקוים חזק, וזה על ידי שה' חפץ למען 'צדקו'.
ג . צדק - צדקה
צדקה עניינו הכרעה וצידוד לצד מסוים. צדק פירושו שכאן הדבר נכון. צדקה זאת לא נתינה אלא הכרעה לכיוון הצודק. (ויקרא יט לו), מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק (דברים כה א) וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע.
כל צדק עניינו הכרעה בין צדדים לכיוון הנכון. וכך בהלכות מתנות העניים נאמר דין (חולין קלד.) דאמר ר"ש בן לקיש מאי דכתיב עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל לא תהדר בריבו אלא צַ דֶ ק משלך ותן לו, במתנות עניים בכל ספק יהיה הכרעה לכיוון הנתינה ולתת לעני. עצם עניינה של צדקה זה הכרעה. כל המושג של צדק זה הכרעה.
והנה כל ההשפעה לעניים נאמר בלשון 'צדק', זה דבר שצריך ביאור, מדוע הצדקה נאמרת בלשון כזאת שעניינה שיקול והכרעה? איפה אנו צריכים בצדקה להכריע?
הרמב"ם בסוף ספר מורה הנבוכים (ג נג) מפרש את שלושת הלשונות של הפסוק (ירמיהו ט כג), כִּ י אֲ נִ י ה' עֹשֶׂה חֶ סֶ ד מִ שְׁ פָּ ט וּצְ דָ קָ ה בָּ אָ רֶ ץ כִּ י בְ אֵ לֶּ ה חָ פַ צְ תִּ י נְ אֻם ה', א' חסד, ב' משפט, ג' צדקה.
חסד, עניינו השפעה מרצון טוב בלבד בלי שום צד של תפיסת חיוב. משפט זה דבר שאני מחויב לעשות. צדקה זה ממוצע בין שניהם. זה בעצם חסד שאני עושה מרצוני הטוב ואיני מחויב בו אבל אני נותן את זה כמחויב. אני מחייב את עצמי לתת.
קיום צדקה כתיקונה זה לא רק בהשפעה ונתינה בלבד אלא נגמר דווקא בתפיסה של חוב. ולפי זה מובנים דברי רש"י על הפסוק (דברים טו י), נָתוֹן תִּ תֵּ ן לוֹ וְלא יֵרַע לְבָבְך בְּתִתְּך לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְך ה' אלהיך וכו' ופרש"י כי בגלל הדבר - אפילו אמרת ליתן, אתה נוטל שכר האמירה עם שכר המעשה: כשבן אדם 'אמר' לתת ואח"כ נתן הוא מקבל שכר לא רק על הנתינה אלא גם על אמירה שאמר לתת.
וצ"ב, למה שיקבלו שכר על האמירה?
אלא כפי מה שמבואר ברמב"ם העובדה שעשיתי את עצמי למחויב זה עצם המצוה של הצדקה, ובזה ש'אמרתי' לתת ונתתי מתקיים מצות הצדקה. וכך היא מנהג ישראל בכל מקום ומצב שקודם נודבים ואח"כ נותנים. למדנו אם כן שמצות צדקה צריכה להיות ניתנת כחיוב. כצדק. נתינה ללא חובה אינה מספיקה. המצוה היא ליצור חיוב נתינה.
אין עני אלא בדעה
בגמ' כתוב (נדרים מא.) בחוסר כל. .. רב נחמן אמר בלא דעה. .. אמר אביי נקטינן אין עני אלא בדעה במערבא אמרי דדא ביה כולא ביה דלא דא ביה מה ביה דא קני מה חסר דא לא קני מה קני . קניין דעת זה קניית הכל, וחסרון דעת זה חסרון קניין בכלל ואין שום קניין למי שלא קנה דעת.
בשורש הדברים הקב "ה ברא עניים ועשירים וקבע שהעשיר צריך להשפיע מעושרו לעני אז בשורש הדברים הצדקה מתקיימת בדעת משום שהעני והעשיר האמתי הוא בדעת. אין קניינים אחרים. אמנם יש מצות צדקה בפועל לתת (דברים טו ח), דֵּ י מַ חְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶ חְסַר לוֹ , לתת לחם לאכול ובגד ללבוש זאת מצות צדקה בלי ספק. אבל מכיון ששורש המערכת עסוקה בעשיר ועני בדעת נמצא ששורש מצות צדקה היא להשפיע מן העשיר אל העני בעניין דעת.
סוד עניין הדעת זה שיקול והכרעה. להבדיל מהחכמה והתבונה אדם יכול להיות חכם ונבון מאוד אבל אם הוא חסר דעת אז חסר לו את אותו כוח שבמצב שקול שאין הכרע, (ירושלמי ברכות ה ב) אם אין דיעה הבדלה מניין, לא ידע להכריע ולהבחין בין דברים, בין עיקר לטפל בין אור לחושך וכו'.
ההבדלה בברכת חונן הדעת שנתקנה בכמה אופנים, כמו שכתוב בגמ' (ברכות לג.) אמר ליה בתחילה קבעוה בתפלה העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, אותה הבדלה הצטרפה לתפילה בברכת של חונן הדעת.
בזמן שהיו עניים הבדילו בתפילה היינו הם בקשו בתפילה את הדעת המבדילה. עוני ועושר זה עד כמה יש בידו כוח הכרעה.
בטעם הצדקה ובשורש הדברים מצות צדקה צריכה להתקיים עם כוח הדעת המכרעת ומחייבת את הדבר הזה. אבל אם מעשה הנתינה לא התקיים עם הכרעת דעת אין כאן מצות צדקה. המצוה נאמרת ממי שבידו כוח הכרעה למי שאין בו את זה.
המטבע של התורה היא השקל. (ויקרא כז כה), וְ כָ ל עֶ רְ כְּך יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ , התורה מלמדת אותנו שהכסף או 'ערך' בלשונה של תורה נקרא על שם דבר שהמקור שלו בכוח הדעת, 'שקל' על שם השיקול שנמצא בדעת.
כיון שמה שהופך את האדם לעשיר ועני זה השקל אז לומדים שעני ועשיר הוא בזה וזה מה שכתוב נקטינן אין עני אלא בדעה. וזה מה שכתוב בגמ' דדא ביה וכו' כי הוא באמת יודע לשקול.
למדנו א "כ שאותה מצוה שנקראת צדקה אין סוף עניינה במעשה הנתינה אלא הדבר הזה צריכה להיות על ידי הכרעת הדעת.
וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו
כתוב בגמ' (ברכות לג.) וכל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו, מי שאין בו כוח הבחנה שיקול והחלטה ולא יודע מה קודש ומה חול מה טמא מה טהור מה זכות ומה חובה, אסור לרחם עליו.
אותו עץ הדעת טוב ורע ששיבש את מערכת הדעת והכניס אפשרויות של שיקול והכרע לכיוון הרע. הדבר יכול להיות מוכרע לרע כנגד הטוב. עץ הדעת טוב ורע גם כאן חל הדעת חלילה. זה מה שקרה בחטא אכילת עץ הדעת.
מי שאין לו דעה אסור לרחם עליו משום שרחמים שניתנים במקום שאין דעה הרחמים האלה הם בעצמם הם מדת הדין. חסד דין ורחמים הם כנגד חסד משפט וצדקה. אלה הם שלושת מדותיו שהקב"ה מנהיג את הבריאה.
חסד לבד זה לא יתכן הוא וזה כנגד עיקר כוונת הבריאה. דין לבד גם אי אפשר (רש"י בראשית א) שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין , רחמים היא מדה שמכרעת בשיקול בין חסד ודין. המדה הזאת מקבילה למדת דעת.
מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו משום שאותו איש לא נמצא בתוך מערכת הבריאה. הצדקה הזאת שהיא היא מדת הרחמים חלה במקום הדעת השוקלת ומכרעת ומקבלת הדברים האלה בדעת. עצם מדת הרחמים היא מדת של שיקול והכרעה.
מי שאין בו דעה אליו לא משפיעים. כל השפעה שהיא מושפעת על מי שאין בו דעה זאת לא השפעה של צדקה, רחמים ניתן באותו אופן שניתן הצדקה. מי שאין לו דעה לא מכריע לשום צד. ואסור לרחם עליו משום שהנתינה אליו היא נזק.
המצוה שנאמרה בתורה להשפיע זאת מצות צדקה והיא הכרעה בין שני צדדים. זה הצדק וכך הדבר צריך להיעשות.
כל מי שלא תופס את עניין הצדק שבצדקה שכך חייב להיות וכך בורא העולם ברא אותנו כדי שנהיה משפיעים בבריאה על מי שאין לו, כי זה עצם עניינו של הבריאה וכל מי שלא כך תופס את המציאות ולא עושה בכוח הכרע הדעת זאת לא צדקה. ואם משפעים על מי שלא מקבל באופן זה ולא מוסיף לו דעת וגם לא מצטרף אל בר דעת, זאת לא השפעה טובה.
מי ששם את עצמו בכיוון שהדעת המכרעת היא הדעת רע לאותו אדם כל ההשפעה הניתנת לו היא בגדר (דברים ז י), וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ , וככל שהוא מושפע יותר דעתו נעשית רעה יותר וכל השפעה מצטרפת לדעתו הרעה ולא נכונה.
הצדקה צריכה להיות בעולם והדברים צריכים להיות מוכרעים בכיוון הנכון. ההשפעה אמתית צריכה להינתן למי שהוא בר דעת. מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו.
עבורנו מי שאין לו דעה זה מי שאנו יודעים בוודאות גמורה שמה שנותנים לו עושה בו שימוש לרעה. האם יעלה על הדעת שאם יתנו לאדם כזה כסף מקיימים מצוות צדקה?
זאת המצווה ועצם עניין הצדקה בעולם זה מדת הרחמים שבה העולם מתקיים. שיתוף מדת הרחמים הכריע את הכף כדי שיתקיים העולם.
זה שנקרא המשיח 'משיח צדקנו' מה עניין צדקנו? אלא אותו משיח הוא צריך להביא ל(ישעיהו יא ט) כִּ י מָ לְ אָ ה הָ אָ רֶ ץ דֵּ עָ ה אֶ ת ה' צריך להביא את העולם להכרע של דעת. זה משיח צדקנו. והיות ונקרא 'משיח צדקנו' לכן המשיח לא בא. כי מי שאין לו דעה אסור לרחם עליו. האם יש לנו דעה להכריע לכיוון הנכון? כתוב (ישעיהו א כז), צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה , כלומר, נפדים בצדקה. א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל אמר לו בכי תשא (ב"ב י:) . וזה מה שכתוב (שמות ל יב) כִּ י תִ שָּׂ א אֶ ת רֹאשׁ בְּ נֵ י יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ, צריכים לתת נדבת הלב אמיתית, זה ה'שקל'. רבותינו מגלים רמז נפלא על הגמ' הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה', אדי"ר (215) הוא החצי מערך המספרי של 'שקל' (430).
ד . אדר אדיר דעת
כאן עניינו של החודש אדר. וְכָל עֶרְכְּך יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שני אדירים מתרוצצים בחודש הזה 'מקולות מים רבים אדירים משברי ים' וההכרעה של 'אדיר במרום ה''. אדיר אדירנו. יש צד חזק מאוד בחודש הזה כנגדנו אבל מה שקרה זה שהצד שלנו הכריע את הצד ונהפוך הוא היינו אותה אדירות שהייתה שלו התהפכה כולה להיות כנגדו, כידוע.
אנו מנסים להבין שעניינו של החודש הזה הוא בכוח 'אדיר'. הוא הדבר שנותן כיוון.
כל העולם כולו מתנהג על פי המערכת הנקראת 'דעת'. שום דבר לא ניתן בעולם מחוץ למסגרת הזו הנקראת דעת. אין בעולם שום השפעה מלמעלה שיכול להיות נקלט בדעת טוב או שיכול להיות נקלט בדעת רע. כתוב בחז" ל (תהלים קד כד), מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית: 'כולם בחכמה' זה חכמה, 'עשית' זה תבונה, ו'מלאה הארץ קנינך' זה דעת כמו שראינו בגמ' דא קני מה חסר היינו דעת. אין בעולם חוץ מדעת. משום שכל קניין אחר הוא לא תפיסת קניין אמיתי. נמצא שהקניין באמת וכל היש כולו מכוון לקניינך שפירושו להיות 'דא קני מה חסר'. כל קניין אחר שיש בדבר הוא עלוב וקטן ועל זה נאמר: דא לא קני מה קני.
אותו ערך הנקרא דעת, זה הדבר שקונה בעצם כל דבר ודבר, וכל מה שאנו קונים זה את בחינת הדעת של הדבר. אם נבדוק את המלאי והרכוש שלנו נמצא שכל מה שאנו קנינו מוביל אותנו לדעת הפוכה, דעת רע. אם הקניין שהגענו אליו הביא אותנו לדעת שיש בנו, אז בחינת הדעת שלנו צריכה תיקון.
כתוב בגמ' (שבת פח.) ויתיצבו בתחתית ההר אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא - מסירת מודעה מבטלת את המקח, 'מודעה רבה' פירוש שאני מוותר. זה ביטול עסקה. - אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר . הפירוש של 'קיימו מה שקבלו כבר' זה שאותה קבלה נתפסה מחדש כקניין. אותה מודעה שהתכוונה בשעתה לבטל את המקח, היא זאת שהביאה לאותו (אסתר ז ד), כִּ י נִ מְ כַּ רְנוּ אֲ נִ י וְ עַ מִּ י לְ הַ שְׁ מִיד לַהֲרוֹג וּלְ אַ בֵּ ד , שזה סוף עניין של אותה מערכת קניין ששייכת לדעת רע. קיימו מה שקבלו כבר, פירוש, תפיסה אחרת של דעת ושל היות.
ה . אדר בשנה שחוק בנפש
כתוב בספר יצירה (פ"ה) שי"ב חודשי השנה מקבילים לי"ב כוחות בנפש, והכוח המקביל את חודש אדר הוא השחוק. (עי' עניין זה בהרחבה בספר דבר שפר בראשית פ' תולדות, 'השחוק' ) והנה השחוק מתחלק לשתיים: שחוק הכסיל שכל חלל העולם מלא ממנו, וכנגדו נמצא הצחוק של יצחק אבינו. הצחוק האמתי נברא בעולם ביחד עם יצחק. השחוק האמיתי בעולם הוא בזמן שהעולם מגיע לתכליתו. כל שחוק ושעשוע נמצא במקום שאני לא מחויב.
התפיסה שהדברים הגיעו לתכליתם ולא מחייבים אותי, זה מה שמביא לשחוק ולשמחה. כל מי שמנסה להראות לנו שהעולם הזה כמו שנראה הוא עולם של 'שכר' ולא של 'חיוב', וכל מה שהעולם מציע לנו זה עונג שמחה ושעשועים הוא מעביר את העולם בשחוק הכסיל.
השחוק האמתי נמצא בעולם בלשון עתיד, יצחק. יצחק הוא זה שהביא לעולם את השחוק ובביתו שלו נולד מי שמביא לעולם את שחוק הכסיל. זאת הפסולת של יצחק. חיו של יצחק כאן בעולם הזה היו חיים של מי שהוקרב כקרבן, שמו של יצחק זה אותיות ק'ץ ח'י. אצלו נמצא את (תהלים קכו ב), אָ ז יִ מָּ לֵ א שְׂחוֹק פִּינוּ. אבל כאשר השחוק היגיע לעולם אז יתכן לתפוס בצורה ההפוכה. כאן נמצאת הפסולת שלו. כאן נמצא (משלי יט כה), לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם , זה עמלק. הלץ הגדול שמעמיד את העולם כאין עולם אלא אחד.
המחלוקת שבין יעקב לעשו עוה''ז ועוה''ב
המחלוקת העמוקה והאמתית שישנה בעולם זאת המחלוקת שיש בין יעקב לעשיו, שחילקו ביניהם העולם. יעקב לקח לחלקו את העולם הבא והעולם הזה לטפל לו ועשו לקח את העולם הזה לחלקו והעוה"ב לא קיים. מציאותו של עשו הוא עשוי הוא כבר נמצא פה. והמחלוקת הזו עוברת לאורך כל הדורות כולם ולאורך כל הימים שלנו וכל השעות שלנו, הלווי שאנו נהיה במחלוקת ונהיה מוכרעים לצד הנכון. ומהו הקיום האמתי וצורת הבריאה האמיתית, תמיד הרי אנו נמצאים במשקולת. עניינו של יעקב במשקולת המכרעת כנגד עשו וכשזה כאן זה נופל, עניינו של עשו זה על חרבך תחיה. כאן עומד על העולם כולו.
אין לנו שום עניין אחר בעולם אלא אך ורק את החלק שלנו באותה ההכרעה. זה מה שאנו צריכים לעשות כל ימי חיינו ולשם כך נבראנו. הקב"ה ברא את כלל ישראל כדי שנכריע את הכף לצד הדעת טוב, נבראנו כדי לתקן את החטא של אכילת עץ הדעת. זה מה שאנו צריכים לעשות. הוא שיקול נורא ואיום ואם נסתכל החוצה זה המאזניים של העולם המלאה את שחוק הכסיל. ואותו שחוק מכריע את הכל, זאת צורתו של העולם. איפה נמצא כל הרכוש ואיפה נמצאים כל הערכים של העולם? הוא נמצא באותו מקום שבו השחוק הכסיל שזה הקיום של הדעת רע.
תפקידנו להכריע - דעת
ובעצם מה תפקידנו בעולם? אמנם אין אנו יכולים להכריע את הכף כנגד כל העולם כולו אבל כן כוחנו בדבר אחד, בלהיות 'כשזה קם', אנו צריכים להיות (תהלים כ ט), וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד. יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה', האפשרות לקום היא בידנו ועד כמה שאנו נקים את עצמנו, יהיה זה נופל. המאזניים של כל העולם כולו... כלשון הרמב"ם (תשובה ג ב) ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע , העבודה שלנו הוא אך ורק הכרעה. וכמו שכתוב גמ' (קידושין מ.) וכך נפסק להלכה (רמב"ם תשובה ג א -ב) ת"ר לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה . מה שנאמר כאן, שהחובה שלנו זה לא רק לעשות מצוות בלבד אלא החובה שלנו היא להכריע לכיוון נכון ודעת טוב (דברים ו כה), וּצְ דָ קָ ה תִּ הְ יֶ ה לָּנוּ כִּי נִשְׁמר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָההַ זֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלקינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: והראשונים שואלים מהי עניינה של הצדקה הזאת? אבל לפי דרכנו הפירוש שכל מעשינו היא הכרעה לכיוון הטוב וזה הצדקה, מעשה מצווה צריך להיעשות לא כמעשה מצוה בלבד אלא גם כמעשה הכרעה להכריע את הכף בעולם לכיוון דעת טוב.
ו . מרבין על ידי הדעת בשמחה אמתית של אז ימלא
זה כוחו המיוחד של החודש הזה 'מרבין בשמחה' וזה מה שכתוב בספר יצירה שהחודש הזה נברא עם הכוח של שחוק. עיקר עניינו זה מרבים בשמחה. מה שכתוב 'מרבין בשמחה' לא מובן. הרי לא כתוב שמצווה להיות בשמחה יתירה? על איזה שמחה מדברים שצריכים להרבות?
אלא הפירוש הוא שאנו צריכים להרבות את הכוח הזה שנקרא שמחה בעולם. וזה מה שכתוב שמי שיש לו דין עם עכו"ם שיעשה אותו בחודש אדר כי הכף מוכרע לטובתנו, בפשטות בדברי הגמ' ש'מרבין בשמחה' פירוש החודש הזה נברא בעולם בשביל אותו שחוק ושמחה אמיתית שיש בעולם, אותה 'אז ימלא שחוק פינו', וזה הבטחה לעתיד לבוא.
צריך לזכור את זה היטיב וזאת עבודתנו ולשם כך אנו קיימים בעולם. הרי בוה"ע בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו כדי שנלמד ונקיים אותה, לשמור לעשות ולקיים, מאז מתן תורה ועד הדור האחרון, הייתה תורה בכלל ישראל וכמובן שבדורות האחרונים זה הולך ופוחת... אבל לעולם עוד לא עמדנו במצב נורא כהיום, מעמיא מעמיא ואזלה, איפה ההבדלה? הרי ידענו להבדיל בין קודש לחול בין טמא לטהור בין יום ללילה בין יום לחושך, הרי הלב נקרע לגזרים לראות שדברים פשוטים נעקרים, דברים שפעם היו פשוטים ליהודייה שלא ידעה לקרוא והיום זה נושא לוויכוח ולימוד.
אז אנו בעניותנו מה שיכולים לעשות זה: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' , כלומר, יש דברים אדירים בעולם אבל יש משהו יותר אדיר וזה אדיר במרום ה'. עניינו של אדר כמו שכתוב אדר (רש"י אומר עץ גדול) ובערוך כתוב כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום. כדכתיב אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. זהו הסוד של שיתקיימו נכסיו.
תמיד צריכים לזכור: דא לא קני מה קני , מי שאין בו דעה לא די בזה שלא קנה אלא גם שאסור לרחם עליו. כל מי שרוצה שקנייניו יהיו קניינים ורוצה לשמור את אותו קניין גדול ואמיתי שזה (משלי ד ב), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַ ל תַּעֲזֹבוּ , כל מי שייטע את דעתו וישים אותו בתורה בשביל לדעת את מה שהקב"ה רוצה (דהי"א כח ט), דַּע אֶת אֱלהֵי אָבִי וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה , ואם נתפלל באמת וחוננו מאתך דעה באמת, וודאי שיתקיים בנו מדת חונן הדעת.
שכינתו שורה רק במקום שהוא נודע. הפירוש הראשון של דעת היא חיבור, מי שרוצה להתחבר לשכינתו ית' החיבור הוא אך ורק בדעת טוב. (שמות לה לא), וַ יְ מַ לֵּ א אֹתוֹ רוּחַ אֱלהִים בְּ חָ כְ מָ ה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה. מי שאיננו בר דעת הוא איננו בר חיבור, מי שהוא בר דעת רע הוא מתחבר לכל רע שבעולם.
הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר שנאמר אדיר במרום ה' . משנכנס אדר מרבין בשמחה , וכשם שבאב ממעטים בשמחה משום שהשכינה מתרחקת מאתנו, לכן באדר מרבין בשמחה משום שיכולים להתחבר לשכינתו ית', וזה על ידי אותו נדיבות לב של אותו שקל הקודש.
בתפילת עלינו אנו מסיימים: עַ ל כֵּן נְ קַ וֶּ ה לָּך ה' אֱלקינו , לִ רְ אוֹת מְ הֵ רָ ה בְּ תִ פְ אֶ רֶ ת עֻ זָּך, וכלפי מה הדברים האמורים?
על מה זה חל? אומר הגר" א שזה חל על סוף הקטע הקודם: וְ יָ דַ עְ תָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבתָ אֶל לְבָבֶך כִּי ה' הוּא הָאֱלהִים בַּ שָּׁ מַ יִ ם מִ מַּ עַ ל וְ עַ ל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: היינו בגלל וידעת היום וכו' שכל מי שיודע ידיעה נאמנה בזה רשאי לקוות בהחלט לראות מהרה בתפארת עוזך, הסיבה האחת ויחידה שנראה בתפארת עוזך היא אך ורק אם יהיה יותר ויותר נהיה, וְ יָ דַ עְ תָּ הַיּוֹם וַ הֲ שֵׁ בֹתָ אֶ ל לְ בָ בֶך כִּ י ה' הוּא הָ אֱלהִים בַּ שָּׁ מַ יִ ם מִ מַּ עַ ל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: עַל כֵּן נְ קַ וֶּ ה לָּך ה' אֱלקינו , לִ רְ אוֹת מְ הֵ רָ ה בְּ תִ פְ אֶ רֶ ת עֻ זָּך.
הגרמ"ש נכתב ע"י הרב אריאל סיסרו
