There is a famous concept in Halacha called "tinok shenishba" which originally meant a child who was taken captive by Gentiles and thus bears no guilt for his sins because he doesn't know any better.
Are irreligious people today in the category of "tinokos shenishbu"? On one hand - if they were raised irreligious, they don't know any better. On the other hand - today we have mass communication, so no more excuses. Some claim that this latter reason is actually a reason that they DO have the status of "tinokos shenishbu". Since the media is so anti-Jewish, of course they will remain irreligious and it is not their fault. One can argue that this is not an absolute. There are thousands of positive sources of Jewish ideas and practice on the Internet and elsewhere, so all a person has to do is look there to get the real story.
Li-myse, it is a machlokes. Some hold that they are "tinokos shnishbu" while others argue. [I recently heard a shiur where someone said "Rav Elyashiv holds that they are not tinokos shnishbu but I disagree with him." Now this person has no right to disagree with Rav Elyashiv because Rav Elyashiv had many times more Torah in his small pinky toe than this person has in his entire body but so is our generation. People can say whatever they want against whomever they want and people listen as if what they are saying has any merit. He would have done better to quote those GEDOLIM who argue with Rav Elyashiv or at least say that he has the following question on Rav Elyashiv. Ask - anyone may....].
ובענין זה דתינוק שנשבה צריך אני להאריך קצת כי יסודתו בהררי קודש בתורת רבותנו הראשונים.
הנה כתב הרמב"ם בפ"ג הלכה ב'–ג' מממרים "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין ולא מעלין כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרים והמשומדים. כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר מכשול. במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה ממחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכפר בתורה שבעל פה תחלה וכן כל הטועים אחריו. אבל בני אותן הטועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגדלו אותן עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגוים וגדלוהו הגוים על דתם שהוא אנוס. ואע"פ ששמע אח"כ שהיה יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה ולא ימהר אדם להרגן". (ודברי הרמב"ם שנויים במחלוקת ור"ת חולק עליו כמבואר ברמב"ן ב"מ ע"א ע"ב ובנמוק"י שם (מ"ב ע"א ברי"ף) ובתשב"ץ ח"ג ענין מ"ז עי"ש).
והרדב"ז כתב שם בה"ג "בד"א באיש שכפר בתורה וכו', ענין תינוק שנשבה לבין הגוים נזכר במס' שבת (ס"ח ע"ב). נראה שכתב רבינו זה ללמד זכות על הקראין. אבל הנמצאים בזמננו זה אם היה אפשר בידינו להורידן מצוה להורידן שהרי בכל יום אנו מחזירין אותם למוטב ומושכין אותם להאמין בתורה שבעל פה והם מחרפין ומגדפין את בעלי הקבלה ואין לדון את אלו בכלל אנוסים אלא כופרים בתורה שבע"פ וכבר הארכתי בתשובת שאלה".
וכשם שקיצר כאן האריך בשו"ת ח"ב סימן תשצ"ו, ויסוד שיטתו דאעפ"י שבני הקראים דינם כאנוסים אין זה אלא כל עוד לא נתוודעו לתורה ומצותיה, אבל משהשתדלו להחזירם למוטב ולא קבלו שוב דינם כמינים ומומרים וברא כרעא דאבוה ומורידין ולא מעלין. וזה שכתב הרמב"ם דלא ימהר להרגם. אמנם לאחר שלא קבלו עול מלכות שמים שוב מורידין ולא מעלין, ומשום כך פסק הרדב"ז על הקראים שבזמנו שדין כולם כעכו"ם ממש עי"ש. וע"ע בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן ע"ג. (וכדעת הרדב"ז כתבו גם המשנה למלך פ"ה ממלוה ולוה ה"ב, ובשו"ת גנת ורדים או"ח כלל ב' סימן ל"א עי"ש).
אמנם דברי הרדב"ז שנויים במחלוקת גדולה, ובדור שלאחריו כבר נחלקו בדבריו. עיין בשו"ת רבינו אליהו מזרחי סימן נ"ז שדחה שיטת הרדב"ז וכתב דלאו דוקא כתב הרמב"ם לא ימהר להרגם, וכונתו דאין בזה דין מורידין כלל, ובין השאר הוכיח שיטתו מתשובת הרמב"ם בעינן מילת בני הקראים שכתב הרמב"ם דיש למול בניהם ויש ללמדם תורה, וכל עוד הם מתנהגים כלפינו כהוגן כך יש לנו לנהוג כלפיהם בכבוד הראוי, הרי דאף שעומדים הם במריים ובאיוולתם במשך שנים רבות שבהם השתדלנו עמהם והוכחנו אותם, מ"מ יש לכבדם וללמדם ולמול בניהם, וע"כ דלעולם חשובים הם כאנוסים וכתינוקות שנשבו על אף שאנו מוכיחים אותם.
ועוד נחלקו בזה המהריק"ש תלמידו של הרדב"ז עם הגר"ש גביזון בשו"ת אהלי יעקב סימן ל"ג כאשר הגר"ש גביזון חלק על הרדב"ז ומהריק"ש תמך בשיטת רבו עי"ש באריכות דבריהם.
ושרש המחלוקת, דלדעת הרדב"ז חשובים הם כאנוסים רק משום שלא נתוודעו ליהדות אך משעה שיודעים הם משפטי התורה והמצוה ואינם מקבלים תוכחה דינם כגויים וכמומרים לכל דבר. אבל לדעת החולקים עליו, כל שגדל והתחנך על ברכי הכפירה לעולם דינו כתינוק שנשבה, ואין כל משמעות בדברי התוכחה שלנו שנופלים על אזנים ערלות, עיין באריכות דבריהם.
ג
והנה דעת השו"ע והרמ"א נראה כדעת הר"ש גביזון והמזרחי ולא כשיטת הרדב"ז, כמבואר בכמה מקומות ונבאר:
א. ביו"ד סימן קנ"ט ס"ג איתא "הקראים אין להם דין מומרים ואסור להלוותם ברבית ואין צריך לומר שאסור ללוות מהם ברבית. הגה. תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים ואינו יודע מתורת ישראל כלל דינו כקראים ואסור להלוות לו ברבית". הרי שהבית יוסף והרמ"א הסכימו שניהם שהקראים בזמנם אין דינם כמומרים אלא כאנוסים הם ובניהם ולא כשיטת הרדב"ז, ועי"ש בש"ך סק"ו שתמה על מה שכתב הב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה בריש חולין והש"ך לא מצא שם דבר. אך בנקודות הכסף ציין לדברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים עי"ש. אך באמת יש שתי גרסאות שונות בפיה"מ, וברוב הדפוסים של פיה"מ אכן כתוב כפי שהביא הב"י דרק הדור הראשון של צדוקים וקראים יש להם דין מומרים ולא בניהם אחריהם עי"ש.
ב. ביו"ד סימן ב' סעיף ח' איתא שכותי שחיטתו פסולה מפני שעשאום כעכו"ם ובסעיף ט' איתא שצדוקי שחיטתו כשרה אם ישראל עומד על גביו, הרי שגם כאן סתם השו"ע כדעת המזרחי שכתינוק שנשבה הוא ולא כגוי. אמנם הש"ך שם ס"ק כ"ד הביא משו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ג' כדעת הרדב"ז ששחיטתן פסולה, עי"ש.
ג. באהע"ז סימן ד' סעיף ל"ז כתב הרמ"א "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור".
וגם בהלכה זו אין דעת הרמ"א מסכמת לשיטת הרדב"ז, שהרדב"ז בתשובתו האריך לקבוע דכיון שהקראים דינם כעכו"ם אין קידושיהם קידושין כיון שכולם פסולי עדות וממילא אין בהם חשש ממזרות, והרמ"א נקט כדעת החולקים עליו שנקטו כפשטות דברי הרמב"ם.
ד. באו"ח סימן שפ"ה ס"א איתא "צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב". ובבית יוסף ביאר דאף שהצדוקי מחלל שבת בפרהסיא והרי מבואר שם בסעיף ב' דדינו כעכו"ם ואינו מבטל רשות, שאני צדוקים שמנהג אבותיו בידיו, ועי"ש במשנ"ב סק"א. הרי לן שוב שדעת הבית יוסף שאף לדורות עולם ואף בזמנו דין הצדוקים כתינוקות שנשבו.
ה. ביו"ד סימן שמ"ה ס"ו כתב השו"ע "קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו". ועיין בדברי הרמ"א שם בסימן ש"מ סעיף ה' שכתב די"א דמתאבלין על קטן שהמיר עם אביו ואמו כיון דהוי כאנוס וי"א שאין מתאבלין עליו וכן עיקר".
ולכאורה סתרו בזה הב"י והרמ"א את דבריהם דהלא בכל מקום נקטו דבני הצדוקים והקראים דינם כאנוסים ולגבי אבילות נקטו שדינם כעכו"ם אף כשמתו בעודם קטנים דבודאי מסתבר לדון בהם דין אנוסים.
ונראה דאין לדמות ענין זה לכל הני דיני דלעיל דמקור שאלה זו בקטן שנשתמד עם אביו ואמו במרדכי מו"ק סי' תרפ"ו ובסנהדרין סימן תשט"ז עי"ש בבית יוסף ובדרכי משה, ואף אחד מן הפוסקים לא הביא שם את דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים, ומאידך גיסא בכל המקורות הנ"ל לגבי רבית ושחיטה לא הביאו בפוסקים את דברי המרדכי הנ"ל, וע"כ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
וביאור הדבר נראה דבכל הני הלכתא גבורתא, רבית, שחיטה, עדות וכדו' אנו דנים על דינו של המומר, משא"כ באבילות שהחוטא כבר מת ועבר ובטל מן העולם ואין אנו דנים על דינו ומהותו, אלא יסוד השאלה אם אנו קשורים בו כדי להתאבל עליו. ועי"ש בסימן שמ"ה בטור ובבית יוסף שאין מתאבלין על "הפורשים מן הציבור... ואינם בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות". הרי לן להדיא דבהלכה זו אין הדברים תלויים בחומרת העבירה בלבד, אלא במי שפירש מן הציבור ואינו משתתף עמהם. ומשו"כ נקט ר"ת דאף קטן שהשתמד אף שאנוס הוא מ"מ פירש מן הציבור ושוב פטורים אנו מלהתאבל עליו, ודו"ק היטב בזה.
ומ"מ נתבאר שדעת הבית יוסף והרמ"א לא כשיטת הרדב"ז אלא כדעת הרא"ם וסייעתיה. ותמה אני על שלשה גדולי עולם האגרות משה אהע"ז ח"ד סימן נ"ט, הדברי יציב יו"ד סימן מ"ט, ויבלח"ט בשבט הלוי חלק ט' סימן קצ"ח וסי' רנ"ט שפלפלו כל אחד לפי דרכו וסגנונו, אך כולם ציטטו את הרדב"ז בדרך שנראה כאילו הלכה כמותו ולית מאן דפליג עליה, ולא שמו על לבם שתקיפי קמאי יש מהם שחלקו לגמרי על שיטת הרדב"ז ודעת הב"י והרמ"א עמודי ההוראה לכל בית ישראל כדעתם כמבואר.
ד
וכבר הארכתי לעיל מה שכתבו בבנין ציון ובמלמד להועיל לדון דשמא בזמה"ז בדור תהפוכות שבו יש רבים שמחד מחללים שבת בפרהסיא ומאידך מחזיקים בכמה מצוות ומנהגים טובים ובאים להתפלל בבית הכנסת ורואים עצמם כיהודים בני ברית לכל דבר, שוב לא אמרינן דמחלל שבת בפרהסיא הוי כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבר. ועוד הבאנו דעת רבים מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים שהחזיקו בדעה זו.
ולכאורה הדברים תמוהים דהלא פשוט וברור מעצם הסוגיה בחולין דשאני שבת מכל שאר המצוות, דבשאר המצוות מומר לדבר אחד לא הוי כמומר לכל התורה, ושאני שבת דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה, דשבת אות היא בין הקב"ה לעמו ישראל כמבואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שבת, הרי שמעיקרא דמילתא קבעו חז"ל דאף אם מקיים כל שאר המצוות כיון דמחלל שבת בפרהסיא הו"ל כעובד כוכבים, וכמ"ש התבואת שור ביו"ד סי' ב' ומה נשתנה באלה שבאים להתפלל בביהכ"נ.
אמנם באמת מצד הסברא יש טעם גדול בדברי הגאונים הנ"ל, דהלא ברור ופשוט דכל הלכה זו דמחלל שבת כגוי ועובד כוכבים הוא, דלא משום עצם חומרתו של חילול שבת הוא, אלא משום דכל המחלל שבת בפרהסיא פרק מעליו עול מלכות שמים וכפר בעיקר. שהרי אף באיסור דרבנן י"א דהוי כעובד עבו"ז כמבואר לעיל וע"כ דלא משום חומרת החטא הוא. ועוד דמה בין צנעא לפרהסיא, ומה בין עבודת קרקע למלאכת המטלטלין והאוכלין (לשיטת העיטור והתשב"ץ), ומה בכך שהמחלל שבת מתבייש מן הנשיא לגבי חומרת החטא, וע"כ דאין זה אלא משום שכל המחלל שבת בפרהסיא במצח נחושה ואינו מתבייש במעשיו יצא מן הכלל וכפר בעיקר.
וכיון שכן יש מקום לטעון שדבר זה תלוי לפי המקום והזמן, ובדור תהפוכות שבו נתהפכו דרכי עולם ונהרסו מוסדות תבל, ויש הבאים לביהכ"נ תוך כדי חילול שבת ולאחר התפלה חוזרים לביתם תוך כדי חילול שבת ואבותיהם הנחילו להם תורת שקר ודברי כזבים שכך נאה וכך יאה שוב אין דינם כעובדי עבו"ז אלא כתינוקות שנשבו.
סוף דבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו, ובשו"ע וברמ"א מבואר שדין הקראים והצדוקים כדין תינוקות שנשבו, ומדברי הש"ך נראה שדעתו להחמיר, ויש עוד לעיין אם חילוני זמנינו דומים לקראים ולצדוקים שבימיהם.
ה
ובעיקר דינם של חילוני זמנינו כבר הורה זקן עמוד התורה מרנא החזון איש שהתייחס לשאלה זו בשני מקומות. ראה מה שכתב ביו"ד סי' א' אות ו' "ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו, ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם, ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט (ובמ"ב סי' שפ"ה סק"א ובשה"צ שם אות ב' כתב, דדעת כל הפוסקים דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"מ לענין ביטול רשות ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקילו, ותמוה מאד דהרי ב"י בעצמו הביא דברי תו' ודן רק על הני צדוקים דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהן בידיהן אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר דמזידים היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס, מה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"מ ולא בכל מתנהג בדרך עקש, ועי' תו' ס"א ב' ד"ה הדר, דלא גזרו בצדוקי וכותי אלא אגב עכו"מ) וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו".
ודבריו מזהירים כפנינים, אמנם שם לא החליט בבירור מה דינם. אך בסימן ב' אות כ"ח הוסיף בזה "בח"א אה"ע נשים סימן קי"ח כתבנו לדעת הגאונים דאין דין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום, וכתבנו שם דמומר לד"א להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה, אבל למה שנתבאר לעיל אין מומר להכעיס לד"א בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה, וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנוא אותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות". הרי שכאן נטה בבירור לומר דהוי כתינוקות שנשבו לכל דבר וכך נראה להורות הלכה למעשה, עיין בזה.
וידעתי שיש אומרים שבזמנינו, עידן התקשורת ההמונית, שאין לך אדם שאינו יודע שמצווים אנו עפ"י תורתנו הקדושה בשמירת השבת שוב אין לך תינוק שנשבה אלא כל המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר, אך לענ"ד היא הנותנת, ואדרבה, ומסתבר שבזמנינו שכלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת ושלילית של שומרי גחלת הדת ומסיתים נגד הדבקים בתורה והחינוך הנכרי משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט בכל קדשי ישראל, מסתבר טפי שדינם כתינוקות שנשבו, שהרי לדעת החולקים על הרדב"ז וכן לדעת החזו"א אין גדר זה תלוי בידיעת המצוות אלא בהכרה ובחינוך, ודו"ק בזה. [הגר"א וייס שליט"א]
ב. ביו"ד סימן ב' סעיף ח' איתא שכותי שחיטתו פסולה מפני שעשאום כעכו"ם ובסעיף ט' איתא שצדוקי שחיטתו כשרה אם ישראל עומד על גביו, הרי שגם כאן סתם השו"ע כדעת המזרחי שכתינוק שנשבה הוא ולא כגוי. אמנם הש"ך שם ס"ק כ"ד הביא משו"ת ר' בצלאל אשכנזי סי' ג' כדעת הרדב"ז ששחיטתן פסולה, עי"ש.
ג. באהע"ז סימן ד' סעיף ל"ז כתב הרמ"א "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור".
וגם בהלכה זו אין דעת הרמ"א מסכמת לשיטת הרדב"ז, שהרדב"ז בתשובתו האריך לקבוע דכיון שהקראים דינם כעכו"ם אין קידושיהם קידושין כיון שכולם פסולי עדות וממילא אין בהם חשש ממזרות, והרמ"א נקט כדעת החולקים עליו שנקטו כפשטות דברי הרמב"ם.
ד. באו"ח סימן שפ"ה ס"א איתא "צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות אבל עירוב אינו מועיל כיון שאינו מודה בעירוב". ובבית יוסף ביאר דאף שהצדוקי מחלל שבת בפרהסיא והרי מבואר שם בסעיף ב' דדינו כעכו"ם ואינו מבטל רשות, שאני צדוקים שמנהג אבותיו בידיו, ועי"ש במשנ"ב סק"א. הרי לן שוב שדעת הבית יוסף שאף לדורות עולם ואף בזמנו דין הצדוקים כתינוקות שנשבו.
ה. ביו"ד סימן שמ"ה ס"ו כתב השו"ע "קטן בן שנה או שנתיים שהמיר עם אמו ומת אין מתאבלין עליו". ועיין בדברי הרמ"א שם בסימן ש"מ סעיף ה' שכתב די"א דמתאבלין על קטן שהמיר עם אביו ואמו כיון דהוי כאנוס וי"א שאין מתאבלין עליו וכן עיקר".
ולכאורה סתרו בזה הב"י והרמ"א את דבריהם דהלא בכל מקום נקטו דבני הצדוקים והקראים דינם כאנוסים ולגבי אבילות נקטו שדינם כעכו"ם אף כשמתו בעודם קטנים דבודאי מסתבר לדון בהם דין אנוסים.
ונראה דאין לדמות ענין זה לכל הני דיני דלעיל דמקור שאלה זו בקטן שנשתמד עם אביו ואמו במרדכי מו"ק סי' תרפ"ו ובסנהדרין סימן תשט"ז עי"ש בבית יוסף ובדרכי משה, ואף אחד מן הפוסקים לא הביא שם את דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות ממרים, ומאידך גיסא בכל המקורות הנ"ל לגבי רבית ושחיטה לא הביאו בפוסקים את דברי המרדכי הנ"ל, וע"כ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
וביאור הדבר נראה דבכל הני הלכתא גבורתא, רבית, שחיטה, עדות וכדו' אנו דנים על דינו של המומר, משא"כ באבילות שהחוטא כבר מת ועבר ובטל מן העולם ואין אנו דנים על דינו ומהותו, אלא יסוד השאלה אם אנו קשורים בו כדי להתאבל עליו. ועי"ש בסימן שמ"ה בטור ובבית יוסף שאין מתאבלין על "הפורשים מן הציבור... ואינם בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ומדרשות". הרי לן להדיא דבהלכה זו אין הדברים תלויים בחומרת העבירה בלבד, אלא במי שפירש מן הציבור ואינו משתתף עמהם. ומשו"כ נקט ר"ת דאף קטן שהשתמד אף שאנוס הוא מ"מ פירש מן הציבור ושוב פטורים אנו מלהתאבל עליו, ודו"ק היטב בזה.
ומ"מ נתבאר שדעת הבית יוסף והרמ"א לא כשיטת הרדב"ז אלא כדעת הרא"ם וסייעתיה. ותמה אני על שלשה גדולי עולם האגרות משה אהע"ז ח"ד סימן נ"ט, הדברי יציב יו"ד סימן מ"ט, ויבלח"ט בשבט הלוי חלק ט' סימן קצ"ח וסי' רנ"ט שפלפלו כל אחד לפי דרכו וסגנונו, אך כולם ציטטו את הרדב"ז בדרך שנראה כאילו הלכה כמותו ולית מאן דפליג עליה, ולא שמו על לבם שתקיפי קמאי יש מהם שחלקו לגמרי על שיטת הרדב"ז ודעת הב"י והרמ"א עמודי ההוראה לכל בית ישראל כדעתם כמבואר.
ד
וכבר הארכתי לעיל מה שכתבו בבנין ציון ובמלמד להועיל לדון דשמא בזמה"ז בדור תהפוכות שבו יש רבים שמחד מחללים שבת בפרהסיא ומאידך מחזיקים בכמה מצוות ומנהגים טובים ובאים להתפלל בבית הכנסת ורואים עצמם כיהודים בני ברית לכל דבר, שוב לא אמרינן דמחלל שבת בפרהסיא הוי כעובד עבודה זרה וכגוי לכל דבר. ועוד הבאנו דעת רבים מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים שהחזיקו בדעה זו.
ולכאורה הדברים תמוהים דהלא פשוט וברור מעצם הסוגיה בחולין דשאני שבת מכל שאר המצוות, דבשאר המצוות מומר לדבר אחד לא הוי כמומר לכל התורה, ושאני שבת דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי כמומר לכל התורה, דשבת אות היא בין הקב"ה לעמו ישראל כמבואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות שבת, הרי שמעיקרא דמילתא קבעו חז"ל דאף אם מקיים כל שאר המצוות כיון דמחלל שבת בפרהסיא הו"ל כעובד כוכבים, וכמ"ש התבואת שור ביו"ד סי' ב' ומה נשתנה באלה שבאים להתפלל בביהכ"נ.
אמנם באמת מצד הסברא יש טעם גדול בדברי הגאונים הנ"ל, דהלא ברור ופשוט דכל הלכה זו דמחלל שבת כגוי ועובד כוכבים הוא, דלא משום עצם חומרתו של חילול שבת הוא, אלא משום דכל המחלל שבת בפרהסיא פרק מעליו עול מלכות שמים וכפר בעיקר. שהרי אף באיסור דרבנן י"א דהוי כעובד עבו"ז כמבואר לעיל וע"כ דלא משום חומרת החטא הוא. ועוד דמה בין צנעא לפרהסיא, ומה בין עבודת קרקע למלאכת המטלטלין והאוכלין (לשיטת העיטור והתשב"ץ), ומה בכך שהמחלל שבת מתבייש מן הנשיא לגבי חומרת החטא, וע"כ דאין זה אלא משום שכל המחלל שבת בפרהסיא במצח נחושה ואינו מתבייש במעשיו יצא מן הכלל וכפר בעיקר.
וכיון שכן יש מקום לטעון שדבר זה תלוי לפי המקום והזמן, ובדור תהפוכות שבו נתהפכו דרכי עולם ונהרסו מוסדות תבל, ויש הבאים לביהכ"נ תוך כדי חילול שבת ולאחר התפלה חוזרים לביתם תוך כדי חילול שבת ואבותיהם הנחילו להם תורת שקר ודברי כזבים שכך נאה וכך יאה שוב אין דינם כעובדי עבו"ז אלא כתינוקות שנשבו.
סוף דבר נחלקו גדולי עולם בשאלה זו, ובשו"ע וברמ"א מבואר שדין הקראים והצדוקים כדין תינוקות שנשבו, ומדברי הש"ך נראה שדעתו להחמיר, ויש עוד לעיין אם חילוני זמנינו דומים לקראים ולצדוקים שבימיהם.
ה
ובעיקר דינם של חילוני זמנינו כבר הורה זקן עמוד התורה מרנא החזון איש שהתייחס לשאלה זו בשני מקומות. ראה מה שכתב ביו"ד סי' א' אות ו' "ותינוק שנשבה בין העכו"מ דינו כישראל ושחיטתו מותרת שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב, אמנם אחר שהשתדלו עמו והוא מזיד וממאן לשוב דינו כמומר, ושיעור ההשתדלות תלוי לפי התבוננות הדיינים כאשר יופיעו ברוח קדשם בהכרעת דינו, ומה שנחלקו אחרונים ז"ל בצדוקים בדורות האחרונים אי חשיבי כאנוסים היינו בהכרעת שיעור הידיעה שיודעים ממציאות ישראל ושאבותיהם פירשו מהם ונותנים כתף סוררת, אי דיינינן להו כשיעור ידיעה למחשב מזיד או לא ואכתי אנוסים הם, ובאמת צריך לדון על כל איש ואיש בפרט (ובמ"ב סי' שפ"ה סק"א ובשה"צ שם אות ב' כתב, דדעת כל הפוסקים דגם צדוקי מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"מ לענין ביטול רשות ותמה על הב"י והט"ז והמ"א שהקילו, ותמוה מאד דהרי ב"י בעצמו הביא דברי תו' ודן רק על הני צדוקים דשכיחי גבן דבהן שפט ב"י דמעשה אבותיהן בידיהן אבל הצדוקים שבזמן הש"ס ודאי מזידין היו, וכן הצדוקים שבסוף זמן הגאונים אפשר דמזידים היו, וכל דברי הפוסקים שהביא הוא על צדוקים שבזמן הש"ס, מה שטען שסוף סוף שייך שלא ילמוד ממעשיהם אין זו טענה דלא אמרו חכמים אלא במי שדינו כעכו"מ ולא בכל מתנהג בדרך עקש, ועי' תו' ס"א ב' ד"ה הדר, דלא גזרו בצדוקי וכותי אלא אגב עכו"מ) וכמו כן אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה, דינו כישראל לכל דבר, ונמי צריך למוד שיעור ידיעתו אי לא חשיב מזיד, ואותו שדיינינן לי' כאנוס זוכין עירוב עבורו".
ודבריו מזהירים כפנינים, אמנם שם לא החליט בבירור מה דינם. אך בסימן ב' אות כ"ח הוסיף בזה "בח"א אה"ע נשים סימן קי"ח כתבנו לדעת הגאונים דאין דין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום, וכתבנו שם דמומר לד"א להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה, אבל למה שנתבאר לעיל אין מומר להכעיס לד"א בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה, וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות, ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הר"מ פ"ג מהלכות ממרים ה"ג דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ר"פ כלל גדול, ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגה"מ פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנוא אותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מה"ט והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח, ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום, וכן לענין שאר הלכות". הרי שכאן נטה בבירור לומר דהוי כתינוקות שנשבו לכל דבר וכך נראה להורות הלכה למעשה, עיין בזה.
וידעתי שיש אומרים שבזמנינו, עידן התקשורת ההמונית, שאין לך אדם שאינו יודע שמצווים אנו עפ"י תורתנו הקדושה בשמירת השבת שוב אין לך תינוק שנשבה אלא כל המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר, אך לענ"ד היא הנותנת, ואדרבה, ומסתבר שבזמנינו שכלי התקשורת נותנים תמונה מעוותת ושלילית של שומרי גחלת הדת ומסיתים נגד הדבקים בתורה והחינוך הנכרי משריש בלב התינוקות זלזול מוחלט בכל קדשי ישראל, מסתבר טפי שדינם כתינוקות שנשבו, שהרי לדעת החולקים על הרדב"ז וכן לדעת החזו"א אין גדר זה תלוי בידיעת המצוות אלא בהכרה ובחינוך, ודו"ק בזה. [הגר"א וייס שליט"א]
