Is it permitted to hate reshaim in our times? If they are tinokos shenishbu and it is not their fault then no, even though in principal it is a mitzvah to hate them.
Some people are uncomfortable with the concept of hating and they prefer the "love all" approach. But such an attitude is dangerous because some people are dangerous both physically and spiritually and loving them just allows them to continue with their harmful ways and cools our passion for what is right and true.
The gemara [Brachos 10] says that one should not daven for the sinners to perish but for the sins to perish - יתמו חטאים - ולא חוטאים. Rashi on Tehillim SHOCKINGLY explains the pasuk to be talking about the sinners. How do you explain THAT??
כבוד האברך הנפלא חוב"ט
ר' דוד פרג נ"י
הנני למלאות בקשתו ולהעיר הערה קטנה בקונטרס היקר שערך.
במה שכתב לדבר פשוט שאסור לשנוא אף את הרשעים הגמורים דהלא בברכות י' ע"א מבואר "הני בריוני דהוו בשבבותיה דר"מ והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי ר' מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימתו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב, ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם, אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה".
לענ"ד אין דברי הגמ' שם ענין כלל לשאלת שנאת הרשעים, ובאמת מבואר להדיא בפסחים קי"ג ע"ב "הרואה דבר ערוה בחבירו מותר לשנאותו", ובתוס' שם מבואר דלא בדבר ערוה בלבד אמרו אלא בכל דבר עבירה, וכך מבואר בדברי רבים מן הראשונים. עיין בשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וישב שאילתא כ"ז ד"לא תשנא את אחיך בלבבך" כתיב ורק לגבי אחיך במצוות נצטווינו באיסור השנאה, וכ"כ בספר היראים במצוה קצ"ה (לא תשנא) ובמצוה רכ"ד (ואהבת לרעך כמוך) וכ"ה בסמ"ג מ"ע ט' דמותר לשנוא רשע שאינו מקבל תוכחה, עי"ש.
וכך כתב להדיא הרמב"ם בסוף הלכות רוצח (פרק י"ג הי"ד) "השונא שנאמר בתורה הוא מישראל לא מאמות העולם. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר, הרי זה מצוה לשנאו עד שיעשה תשובה ויחזור מרשעו". ומדבריו מבואר דלא רק שמותר לשנוא את הרשעים אלא אף מצוה לשנאותם. אמנם עיין רש"י משלי (ג' ל') דרשאי לשנאותו ולא שזה מצוה.
אמנם בתוס' בפסחים קי"ג ע"ב כתב דשנאה גמורה אסורה אף בחוטאים, ולכאורה נראה כונתם דכשאמרו "מותר לשנאותו" אין בזה היתר לשנאה אישית אלא לגדר מסוים של כעס ומורת רוח על העבירות שבידו ועל עברו על רצון ה'. ומשו"כ תמה אני על מש"כ התומים בסימן ז' סק"ט דאף אם יש לו תרעומת אישית ושנאה על חבירו ואסור לשנאותו משעבר עבירה שוב מותר לשנאותו, ופלא שלא שם אל לבו שהדברים נסתרים מדברי התוס' הנ"ל. ודו"ק בדקות הענין כי לא נתפניתי להאריך.
אך מ"מ מבואר בפשטות הסוגיה ודברי הראשונים דמותר לשנוא את הרשעים, אך במבחן המעשי כבר כתב מרן החזו"א ביו"ד סימן ב' אות כ"ח (בשם הגר"י מולין) דבזמנינו דור יתום אחינו שאינם שומרים תורה ומצוות דינם כתינוקות שנשבו ומצוה לאהוב אותם, עי"ש בדברים הברורים והבהירים, (ועיין מה שהארכנו בזה לעיל בסימן י').
והא דמס' ברכות שאמרה ברוריה יתמו חטאים ולא חוטאים אין ענין לאהבה ושנאה אלא שחידשו דאין להתפלל על מות הרשעים אלא שישובו מדרכם ויחיו, וזה שכתוב יתמו חטאים ועי"ז ורשעים עוד אינם.
והנה זה זמן רב מאז שלמדתי ספר תהלים עם פירושי רבותינו הראשונים וראיתי ברש"י שם (ק"ד ל"ה) שפירש "יתמו חטאים, חוטאים" ונוראות נפלאיתי שדבריו סותרים את המבואר בדברי הגמ' דכונת הפסוק אינה שיתמו החוטאים אלא שיחזרו בתשובה ויתמו החטאים.
וברבות הימים ראיתי בספר דברי תורה להגה"צ ממונקאטש זצ"ל תניינא אות מ"ו שעמד על זה וכתב דבאמת אין ההלכה כברוריה והרחיב לתקוף את ברוריה אשת רבי מאיר דאין חכמה לאשה אלא בפלך ולא היה לה לדרוש בתורה, עי"ש.
ואף שידעתי מך ערכי מול הדרת גאונו וקדושתו תמיהני על דבריו, ונראה פשוט דכיון שחז"ל הביאו את דבריה ודרשתה, תורת אמת היא וכדברי התנאים והאמוראים, פוק חזי בעירובין נ"ד ע"א שם הביאו את דברי ברוריה שמצאה תלמיד שהיה לומד בלחישה ואמרה לו "לא כך כתיב ערוכה בכל שמורה, אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת". והרמב"ם הביא דרשה זו בפ"ג מהלכות ת"ת הלכה י"ב, ואם ת"ל שדבריה של ברוריה שיחת נשים הם לא היה הרמב"ם מקרבן בידו החזקה וקובען במשנה התורה, אלא פשוט שדבריה כדברי רבותינו בעלי התלמוד כולם.
ועיין בדברי רבינו נסים גאון בברכות שם (דף י, א) שכתב על ברוריא "וכבר למדה הרבה חכמות לפני החכמים, כדאמרינן בפסחים בפ' תמיד (דף ס"ב ע"ב), אמר ליה ומה ברוריא דביתהו דר' מאיר ברתי' דר' חנניה בן תרדיון דהות גמרא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבותא". ונראה ברור שבא להוציא ממי שיעלה על דעתו להמעיט בחשיבותן של הדברים.
והנראה בביאור דברי רש"י, דאדוננו רש"י מפרש לפי פשוטו של מקרא ודברי ברוריה דברי דרש הן, אבל לפי פשוטו של מקרא ברור דחטּאים עם ט' דגושה היינו בני אדם ששנו בחטא והוחזקו בו ולא במקרה חטאו, ודבר זה מפורש בתורה בנביאים ובכתובים. בתורה דכתיב (בראשית י"ג י"ג) "ואנשי סדום רעים וחטאים לה'", וכן (פרשת קרח במדבר י"ז ג') "את מחתות החטאים האלה". בנביאים (ישעיהו ל"ג י"ד) "פחדו בציון חטאים". ובכתובים בתהלים (א' א') "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב", ועוד שם (כ"ו ט') "אל תאסף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי". וכך אומרים אנו בוידוי "מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים". וכ"ה הוא במקומות רבים, והדברים ברורים ופשוטים.
[שו"ת מנחת אשר ח"א סימן ס"ד]
