לע"נ הרב דוד צבי בן הרב יוסף
Is ripping toilet paper forbidden on Shabbos? Di-rabanan or dioraisa?
Bottom line: If you are stuck and there is no ripped toilet paper or tissues you make rip with a שינוי [like with your elbows] because ripping the paper might well be only אסור מדרבנן and then with a שינוי it is an additional דרבנן and then factor in כבוד הבריות and you have a heter on your hands [literally].
I apologize for the relatively short post:-). There is SOOOOOO much more material on this question.
שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן קסד
בנידון לקרוע נייר בשבת לצורך שימוש בביה"כ
בדבר השאלה אם מותר לקרוע נייר לקינוח בבית הכסא בשבת, וזה מיעוטא דשכיח בהימצאו בש"ק בבית כסא תלוי עיגול נייר ומוכרח לקרוע ממנו פיסת נייר לקינוח, וברוב פעמים נייר שעל העיגול (פערפארירט בלע"ז) כלומר לאחר כל חתיכת נייר הנצרך לקינוח, נחתך כבר הנייר על הרוב, וחתיכת הנייר מדובק רק בשני הקצוות או אף גם באמצע עם חיבור קצת זה לזה, באופן שעומד חתיכת הנייר לחתוך, ואם יש לומר בזה דעומד לחתוך כחתוך דמי.
נבאר מתחילה אם יש בקריעת נייר איסור תורה או דרבנן.
א) משנה ערוכה בביצה ל"ב ב' אין חותכין הנייר לצלות בו מליח (וברש"י שם חותכין הנייר ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא שלא יושרף הדג מהמתכת) וברמב"ם פרק כ"ג משבת ה"ו ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, וכן הלשון במחבר סימן ש"מ סי"ג. וברמב"ם פ"י משבת הי"א וכן במחבר ש"מ סי"ד המדבק ניירות או עורות וכו' וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב - ופמ"ג במשבצות סוסי' ש"מ השאיר בצ"ע, מדוע באין קורעין את הנייר (ג"כ לשם איזה תיקון להניח עליו דבר מה) דסע' י"ג, ודרמב"ם פכ"ג דשבת, אינו אסור רק מפני שהוא כמתקן את הכלי, דנראה להדי' דאינו רק דרבנן, כהנהו אידך דחשיב שם הרמב"ם, ואמאי לא יתחייב משום תולדת קורע ומן התורה. ובשו"ע הרב סימן ש"מ סי"ז מחלק, דמלאכת קורע אינה אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג בחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע - והסברא פשוטה, כיון דמלאכת קורע במשכן היתה, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, וכבשבת ע"ה, ובדבר שהוא גוף אחד כמו נייר ל"ד ליריעה שבמשכן, שעשוי' מכמה גופין, ומשום הכי הרמב"ם בפכ"ג דשבת וכן המחבר בסע' י"ג העתיקו הלשון אין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, דמשמע רק מדרבנן, ואף על גב שהוא לצורך תיקון כדי שלא יושרף הדג מהמתכת, מפני שבגוף אחד לא שייך מלאכת קורע דלא הוי כמו במשכן, אבל במפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין שהן שני גופין, כשעשה לצורך תיקון שפיר חייב משום תולדת קורע, ואף על פי שאינו ע"מ לתפור רק לצורך תיקון אחר, כמו הקורע בחמתו בהלכה שמקודם, דהתיקון שיניח יצרו והקורע על מתו עי"ש.
ב) אכן בנשמת אדם כלל כ"ט כתב דמוכח בירושלמי (פרק ז' הל' ב' והוא בדף ל' דפוס זיטאמיר) דאמר קריעה בעורות ברכין וחיתוך בבגדים בלבדין, ובביאור הלכה למ"ב ש"מ סע' י"ג כן הלשון "דמבואר בירושלמי להדי' דבעור שייך גם כן קריעה" ומביא כן בשם הנ"א, ובאמת המעיין בירושלמי ז"ל שם קריעה בבגדים וחיתוך בעורות וכו' ואית דמחלפין קריעה בעורות באילין רככיא (רכין) וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא (קשין), הרי בירושלמי שתי לשונות, אם כן הרמב"ם פכ"ג הנ"ל דכתב אין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, דמשמע להדי' רק מדרבנן, נראה דס"ל כלישנא קמא דירושלמי, וכדמשמע לכאורה כן נמי ממשנה דביצה מקור הדין דהוי רק דרבנן, וכסברא הנ"ל דבגוף אחד לא שייך קריעה, והנשמת אדם נשמר בלשונו וכתב רק "דמוכח בירושלמי" ולא שמבואר שם להדי'.
ג) והמ"ב בביאור הלכה שם מבאר והולך אף אם נאמר דשייך גם קריעה בנייר, זה דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים לקינוח (לא במדה, דאל"כ חייב נמי משום מחתך) וזה דומה ליריעה שנפל בה דרנא שהקריעה היתה לצורך כל הבגד, אבל כשקורע חתיכה מהבגד מן הצד (וה"ה מן נייר גדול) באופן שאין תיקון לצורך שניהם, בזה לא שייך מלאכת קורע, והאריך בסברא זו בכדי לתרץ דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו על הא דאין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי (רק דרבנן) ומסיים וצ"ע בכ"ז.
ד) יהיה איך שיהיה, יש לנו פסק מבורר, בקורע חתיכת נייר לאיזה שימוש, אינו אסור רק דרבנן, אף שאינו מקלקל רק צריך לאיזה תיקון, לקינוח וכיו"ב. ועי' בחכ"צ סוסי' ל"ט ששפך מרורות על הפר"ח (נרמז בכלכלת שבת לתפא"י סי' ל"ג) וז"ל גם מה שאסר לקרוע הנייר החתום בשבת ואפילו ע"י עכו"ם, הוא טעות גמור, ושרא ליה מריה שאסר את המותר וכו' וכבר הוכחתיו על פניו בהיותו פה עמנו ושתק לי עכ"ל. והתפא"י כתב על זה ולפע"ד כוונתו מטעם שכתבתי, מדאין מתכוין בקריעת הנייר למדת ארכו ורחבו, לא הוי מתקן מנא ממש, מלאכה מה"ת, רק כמתקן מנא דסי' ש"מ סע' י"ג שהוא מדרבנן, ועל ידי עכו"ם הוי שבות דשבות (ואגב, בסי' כ"ד שם פסק התפא"י, כלים שכרוך על פיהן עור או מטלית מותר לקרעו כדי לאכול או לשתות מה שבכלי, מגן אברהם סימן שי"ד י"ד).
דא ודאי, אם יחתוך נייר במדה, זה אסור מן התורה מטעם מלאכת מחתך וכמבואר בתפא"י שם סי' ל"א, מובא גם במ"ב סימן ש"מ ס"ק מ"א. ועי' במנ"ח במוסך סימן ל"ג שכ' וז"ל מלשון הרמב"ם משמע דמלאכת מחתך אינה מלאכה רק במתכוין למדה, ובלא כוונה לא שייך מלאכה כלל, ול"ש פסי"ר, כי המלאכה אינה מלאכה רק במתכוין.
ה) ונבא לני"ד, כשהוא בביה"כ ואין לו נייר לקינוח רק עיגול הנייר התלוי שמה, אם מותר לקרוע ממנו פיסת נייר - כיון דביררנו דבקריעת נייר ליכא איסור מה"ת, או כסברת הרב הנ"ל, או כסברת המשנ"ב הנ"ל, כיון דיש לן פסק מבורר מרמב"ם ומחבר, דקריעת נייר אינו אלא כמתקן כלי, אפילו לצורך תיקון או שימוש שצריך להנייר וכנ"ל, א"כ הרי לן סוגי' ערוכה בסוף המוציא יין דמשום כבוד הבריות מותר לקנח בדבר מוקצה, ובתוס' סוכה ל"ו ב' מבואר בארוכה, שמותר לטלטל אפי' מכרמלית לביה"כ, ודלא כרש"י שם, ובשו"ע סימן שי"ב ס"א ב' דעות ברמ"א שם, ובא"ר ושו"ע הרב סימן שי"ב, דהעיקר כדעה ב' דאף מכרמלית לביה"כ מותר לטלטל האיסור מוקצה, וידוע דברי הברטנורא עירובין פ"ג דתרי שבותין גזרו אף בבין השמשות, זאת אומרת, דב' שבותין הוי כעין דאורייתא, ובתוס"י ביצה ג' ב' דאיסור מוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא - ובתוס' שבועות ל' ב' דבגנאי גדול מותר אפי' איסור תורה בשב ואל תעשה משום כבוד הבריות עי"ש - ועי' בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ב אריכות גדול בזה לענין איסור תורה בשוא"ת, אם נדחה מפני כבוד הבריות - אם כן ממילא מותר נמי לקרוע פיסת נייר מהעיגול לקינוח, כיון שקריעת נייר אינו רק כמתקן כלי, איסור דרבנן, ומפני כבוד הבריות דני"ד, די"ל דזה הוי כמו גנאי גדול, דאף איסור תורה בשב וא"ת דוחה, מכל שכן שבות דרבנן, דהוי כמתקן כלי.
ו) ועוד נלפע"ד, בני"ד הוי נמי משאיצל"ג, לפי הסברת התוס' שבת צ"ד א' ד"ה ר"ש, דמשאיצל"ג מקרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין במשכן אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו, א"כ פשיטא במלאכת הקורע שהיתה במשכן, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, וכבשבת ע"ה א', וכן הא דשבת ק"ה ב' דעביד כי כיסתא, היה הקרע על מנת לתפור, אם כן בני"ד דהקרע הוא לצורך אחר מקרי משאיצל"ג, ואם כן הרמב"ם בפרק י' משבת דס"ל המפרק ניירות דבוקין ולא נתכוין לקלקל דחייב משום תולדת קורע, לשיטתו דס"ל מלאכה שאיצל"ג חייב,א והמחבר שהעתיק לשון הרמב"ם בסימן ש"מ סע' י"ד, כן נמי העתיק בסי' שכ"ח סע' ל"א לענין ציפורן בכלי חייב חטאת, שזה נמי רק לשיטת הרמב"ם דמלאכה שאיצל"ג חייב, וכבר האריך בזה הנקה"כ ביו"ד סימן קצ"ו לתמוה על המחבר בזה, דבסימן שט"ז ס"ח פסק בסתמא משאיצל"ג פטור, ומסיק הלשון "להרמב"ם חייב" וכן גם בסוסי' של"ד לענין גחלת של עץ. ואם כן לדידן דפסקינן להלכה דמשאיצל"ג פטור, יהי' בקריעת הנייר תרי דרבנן - דלא הוי כלל מה"ת מלאכת קורע, או כסברת שו"ע הרב או כסברת מ"ב הנ"ל - וגם משאיצל"ג, והוי כאין לו עיקר מה"ת, עי' בי"ש אע"ז סוסי' כ"ח, ומשום כבוד הבריות ודאי דמותר וכנ"ל, כיון דשרינן אף טלטול דמוקצה והוצאה מכרמלית לביה"כ, כש"כ קריעה דנייר תרי דרבנן וכנ"ל. ועי' שבת ק"ה ב' לענין קורע על מתו או לשכך חמתו, דמקרי משאיצל"ג ורק לר"י חייב (ועי' תוס' שבת ע"ג ב' ד"ה וצריך, ובהג' רע"א שם וצ"ע.)
ז) וסבור הייתי לומר, דאם יש לפניו עיגול נייר (פערפארירט בלע"ז) שכל חתיכת נייר כבר מחותך ברוב רחבו, ומעורה רק בקצוות ומעט גם באמצע, אבל יותר מהרוב כבר נחתך, דזה הוי כמו ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן, דמבואר בשבת צ"ד ב' דאפי' בכלי פטור אבל אסור, והכא נמי כיון דפירשו רובן אינו אסור רק משום שבות, ולפי זה יצטרך לדקדק ליטול מהנייר רק במקום שכבר חתוך - אבל התבוננתי שזה טעות, שרש"י ור"ן שם פירשו שקרובין לינתק, אבל בני"ד אף שהן חתוכין ברוב רחבו אין קרובין לינתק, וכהאי דתאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו דמבואר בסי' של"ו סי"ב דהתולש מהן בשבת חייב, ובמג"א שם ס"ק י"ד ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודים דכתלושין דמי, וציפורן תלוש או ציצין תלושין נמי דמי לעשבים יבשים, אבל ני"ד אנן סהדי אף שנחתך ברובו לא עביד לינתק, ולא גרע מתאנים שיבשו דמקרי עדיין חיבור, אף שבעשבים לא הוי חיבור. ומצאתי לערוך השלחן סי' של"ו סל"ו וז"ל תנן בעוקצין פרק ג' מ"ח יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה, אם יכול לחיות טהור דחשיב כמחובר, ולמדנו ממשנה זו לענין שבת ג"כ, דענף הנשבר, אם רק מחוברת במקצתה דודאי יכול לחיות, התולש ממנו בשבת חייב, וכן בדלדולי עור ובשר אף שרובה נפרדה כיון שמקצת עדיין מחובר הוי ככלו מחובר, וכן מוכח מצפורן בשבת צ"ד עכ"ל, ועכ"ח בצפורן רק משום שקרובין לינתק. וגם מסברא, כיון דקורע שיעורו מבואר ברמב"ם פרק י' משבת הל' י' כדי לתפור שתי תפירות, א"כ מה אהני לן מה שהרוב כבר נחתך, כיון דמקום החיבור יותר משתי תפירות, וזה ברור. ופשיטא דפשיטא דלענין שבת לא שייך לומר כל העומד ליחתך כחתוך דמי, דיש בזה כמה עיקולי ופשורי לענין הלכה - ואדרבה, שלא לדקדק לחתוך הנייר בדיוק במקומות שכבר חתוך, דלא יבא לידי איסור מלאכה דמחתך, כנ"ל בס"ק ד', וכשאינו מדקדק ומכוין לזה לא איכפת לן אם יקרע גם במקום החתוך, וכנ"ל בשם מנחת חינוך דלא שייך בזה פסיק רישא, כי מלאכת מחתך אינה מלאכה רק במכוין. ומהנכון, שישפוך מים על הנייר שיתלחלח הנייר במקום שרוצה לקרוע, שלא במדה, והקריעה יעשה ברגלו או במרפקו, עי' שבת צ"ב א' והוי כלאחר יד, והוי שבות דשבות וגם מלאכה שאיצל"ג, ובכה"ג ודאי דמותר משום כבוד הבריות וכאמור שזה בכלל גנאי גדול וכנ"ל.
ח) והנה במ"א סימן שי"ב סוס"ק א' וז"ל ואם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס בשבת אבנים, דהו"ל להזמינם מאתמול - אין זה ענין לני"ד, דודאי צריך כל אחד להזמין נייר מערב שבת, שלא יצטרך להקל באיסורא דשבתא אפי' בשבות דשבות וכמבואר במגן אברהם, ודברינו אמורים במקרה, שבא לביה"כ ואין שם נייר אחר, לא יסמוך על זה שיכול עוד לעצור בעצמו, דזה אסור וכבמכות ט"ז המשהה נקביו עובר בבל תשקצו, ובברכות כ"ג הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, ועוד מאמרים בש"ס מדברים בגנות זה, בשבת פ"ב הנצרך לפנות ואינו נפנה רוח זוהמא שולטת בו, וברכות ס"ב עד דרתחא קדרך שפוך, סילון החוזר מביא האדם לידי הדרוקן, יציאה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא (טוב להגוף) וכמוהו רבות בש"ס.
אחר כתבי ראיתי בעצי עדן על המשניות, מהגה"ק מקאמארנא, שבא לידי בשאלה, פרק כלל גדול (נרמז בספר שם משמעון סי' ט"ז) וז"ל בקיצור נמרץ, לחתוך נייר בשבת לצורך ביה"כ מותר, אלא שאין עושין כן בפני ע"ה עכ"ל, ולא ביאר טעמו ונימוקו, והנלפע"ד כתבתי.
ה' חנוכה תשכ"ה.
בנידון לקרוע נייר בשבת לצורך שימוש בביה"כ
בדבר השאלה אם מותר לקרוע נייר לקינוח בבית הכסא בשבת, וזה מיעוטא דשכיח בהימצאו בש"ק בבית כסא תלוי עיגול נייר ומוכרח לקרוע ממנו פיסת נייר לקינוח, וברוב פעמים נייר שעל העיגול (פערפארירט בלע"ז) כלומר לאחר כל חתיכת נייר הנצרך לקינוח, נחתך כבר הנייר על הרוב, וחתיכת הנייר מדובק רק בשני הקצוות או אף גם באמצע עם חיבור קצת זה לזה, באופן שעומד חתיכת הנייר לחתוך, ואם יש לומר בזה דעומד לחתוך כחתוך דמי.
נבאר מתחילה אם יש בקריעת נייר איסור תורה או דרבנן.
א) משנה ערוכה בביצה ל"ב ב' אין חותכין הנייר לצלות בו מליח (וברש"י שם חותכין הנייר ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא שלא יושרף הדג מהמתכת) וברמב"ם פרק כ"ג משבת ה"ו ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, וכן הלשון במחבר סימן ש"מ סי"ג. וברמב"ם פ"י משבת הי"א וכן במחבר ש"מ סי"ד המדבק ניירות או עורות וכו' וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב - ופמ"ג במשבצות סוסי' ש"מ השאיר בצ"ע, מדוע באין קורעין את הנייר (ג"כ לשם איזה תיקון להניח עליו דבר מה) דסע' י"ג, ודרמב"ם פכ"ג דשבת, אינו אסור רק מפני שהוא כמתקן את הכלי, דנראה להדי' דאינו רק דרבנן, כהנהו אידך דחשיב שם הרמב"ם, ואמאי לא יתחייב משום תולדת קורע ומן התורה. ובשו"ע הרב סימן ש"מ סי"ז מחלק, דמלאכת קורע אינה אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג בחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע - והסברא פשוטה, כיון דמלאכת קורע במשכן היתה, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, וכבשבת ע"ה, ובדבר שהוא גוף אחד כמו נייר ל"ד ליריעה שבמשכן, שעשוי' מכמה גופין, ומשום הכי הרמב"ם בפכ"ג דשבת וכן המחבר בסע' י"ג העתיקו הלשון אין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, דמשמע רק מדרבנן, ואף על גב שהוא לצורך תיקון כדי שלא יושרף הדג מהמתכת, מפני שבגוף אחד לא שייך מלאכת קורע דלא הוי כמו במשכן, אבל במפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין שהן שני גופין, כשעשה לצורך תיקון שפיר חייב משום תולדת קורע, ואף על פי שאינו ע"מ לתפור רק לצורך תיקון אחר, כמו הקורע בחמתו בהלכה שמקודם, דהתיקון שיניח יצרו והקורע על מתו עי"ש.
ב) אכן בנשמת אדם כלל כ"ט כתב דמוכח בירושלמי (פרק ז' הל' ב' והוא בדף ל' דפוס זיטאמיר) דאמר קריעה בעורות ברכין וחיתוך בבגדים בלבדין, ובביאור הלכה למ"ב ש"מ סע' י"ג כן הלשון "דמבואר בירושלמי להדי' דבעור שייך גם כן קריעה" ומביא כן בשם הנ"א, ובאמת המעיין בירושלמי ז"ל שם קריעה בבגדים וחיתוך בעורות וכו' ואית דמחלפין קריעה בעורות באילין רככיא (רכין) וחיתוך בבגדים באילין ליבדייא (קשין), הרי בירושלמי שתי לשונות, אם כן הרמב"ם פכ"ג הנ"ל דכתב אין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי, דמשמע להדי' רק מדרבנן, נראה דס"ל כלישנא קמא דירושלמי, וכדמשמע לכאורה כן נמי ממשנה דביצה מקור הדין דהוי רק דרבנן, וכסברא הנ"ל דבגוף אחד לא שייך קריעה, והנשמת אדם נשמר בלשונו וכתב רק "דמוכח בירושלמי" ולא שמבואר שם להדי'.
ג) והמ"ב בביאור הלכה שם מבאר והולך אף אם נאמר דשייך גם קריעה בנייר, זה דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים לקינוח (לא במדה, דאל"כ חייב נמי משום מחתך) וזה דומה ליריעה שנפל בה דרנא שהקריעה היתה לצורך כל הבגד, אבל כשקורע חתיכה מהבגד מן הצד (וה"ה מן נייר גדול) באופן שאין תיקון לצורך שניהם, בזה לא שייך מלאכת קורע, והאריך בסברא זו בכדי לתרץ דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו על הא דאין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי (רק דרבנן) ומסיים וצ"ע בכ"ז.
ד) יהיה איך שיהיה, יש לנו פסק מבורר, בקורע חתיכת נייר לאיזה שימוש, אינו אסור רק דרבנן, אף שאינו מקלקל רק צריך לאיזה תיקון, לקינוח וכיו"ב. ועי' בחכ"צ סוסי' ל"ט ששפך מרורות על הפר"ח (נרמז בכלכלת שבת לתפא"י סי' ל"ג) וז"ל גם מה שאסר לקרוע הנייר החתום בשבת ואפילו ע"י עכו"ם, הוא טעות גמור, ושרא ליה מריה שאסר את המותר וכו' וכבר הוכחתיו על פניו בהיותו פה עמנו ושתק לי עכ"ל. והתפא"י כתב על זה ולפע"ד כוונתו מטעם שכתבתי, מדאין מתכוין בקריעת הנייר למדת ארכו ורחבו, לא הוי מתקן מנא ממש, מלאכה מה"ת, רק כמתקן מנא דסי' ש"מ סע' י"ג שהוא מדרבנן, ועל ידי עכו"ם הוי שבות דשבות (ואגב, בסי' כ"ד שם פסק התפא"י, כלים שכרוך על פיהן עור או מטלית מותר לקרעו כדי לאכול או לשתות מה שבכלי, מגן אברהם סימן שי"ד י"ד).
דא ודאי, אם יחתוך נייר במדה, זה אסור מן התורה מטעם מלאכת מחתך וכמבואר בתפא"י שם סי' ל"א, מובא גם במ"ב סימן ש"מ ס"ק מ"א. ועי' במנ"ח במוסך סימן ל"ג שכ' וז"ל מלשון הרמב"ם משמע דמלאכת מחתך אינה מלאכה רק במתכוין למדה, ובלא כוונה לא שייך מלאכה כלל, ול"ש פסי"ר, כי המלאכה אינה מלאכה רק במתכוין.
ה) ונבא לני"ד, כשהוא בביה"כ ואין לו נייר לקינוח רק עיגול הנייר התלוי שמה, אם מותר לקרוע ממנו פיסת נייר - כיון דביררנו דבקריעת נייר ליכא איסור מה"ת, או כסברת הרב הנ"ל, או כסברת המשנ"ב הנ"ל, כיון דיש לן פסק מבורר מרמב"ם ומחבר, דקריעת נייר אינו אלא כמתקן כלי, אפילו לצורך תיקון או שימוש שצריך להנייר וכנ"ל, א"כ הרי לן סוגי' ערוכה בסוף המוציא יין דמשום כבוד הבריות מותר לקנח בדבר מוקצה, ובתוס' סוכה ל"ו ב' מבואר בארוכה, שמותר לטלטל אפי' מכרמלית לביה"כ, ודלא כרש"י שם, ובשו"ע סימן שי"ב ס"א ב' דעות ברמ"א שם, ובא"ר ושו"ע הרב סימן שי"ב, דהעיקר כדעה ב' דאף מכרמלית לביה"כ מותר לטלטל האיסור מוקצה, וידוע דברי הברטנורא עירובין פ"ג דתרי שבותין גזרו אף בבין השמשות, זאת אומרת, דב' שבותין הוי כעין דאורייתא, ובתוס"י ביצה ג' ב' דאיסור מוקצה חמירא והוי כעין דאורייתא - ובתוס' שבועות ל' ב' דבגנאי גדול מותר אפי' איסור תורה בשב ואל תעשה משום כבוד הבריות עי"ש - ועי' בתומים סי' כ"ח ס"ק י"ב אריכות גדול בזה לענין איסור תורה בשוא"ת, אם נדחה מפני כבוד הבריות - אם כן ממילא מותר נמי לקרוע פיסת נייר מהעיגול לקינוח, כיון שקריעת נייר אינו רק כמתקן כלי, איסור דרבנן, ומפני כבוד הבריות דני"ד, די"ל דזה הוי כמו גנאי גדול, דאף איסור תורה בשב וא"ת דוחה, מכל שכן שבות דרבנן, דהוי כמתקן כלי.
ו) ועוד נלפע"ד, בני"ד הוי נמי משאיצל"ג, לפי הסברת התוס' שבת צ"ד א' ד"ה ר"ש, דמשאיצל"ג מקרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין במשכן אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה המלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף המלאכה ושורשו, א"כ פשיטא במלאכת הקורע שהיתה במשכן, שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה, וכבשבת ע"ה א', וכן הא דשבת ק"ה ב' דעביד כי כיסתא, היה הקרע על מנת לתפור, אם כן בני"ד דהקרע הוא לצורך אחר מקרי משאיצל"ג, ואם כן הרמב"ם בפרק י' משבת דס"ל המפרק ניירות דבוקין ולא נתכוין לקלקל דחייב משום תולדת קורע, לשיטתו דס"ל מלאכה שאיצל"ג חייב,א והמחבר שהעתיק לשון הרמב"ם בסימן ש"מ סע' י"ד, כן נמי העתיק בסי' שכ"ח סע' ל"א לענין ציפורן בכלי חייב חטאת, שזה נמי רק לשיטת הרמב"ם דמלאכה שאיצל"ג חייב, וכבר האריך בזה הנקה"כ ביו"ד סימן קצ"ו לתמוה על המחבר בזה, דבסימן שט"ז ס"ח פסק בסתמא משאיצל"ג פטור, ומסיק הלשון "להרמב"ם חייב" וכן גם בסוסי' של"ד לענין גחלת של עץ. ואם כן לדידן דפסקינן להלכה דמשאיצל"ג פטור, יהי' בקריעת הנייר תרי דרבנן - דלא הוי כלל מה"ת מלאכת קורע, או כסברת שו"ע הרב או כסברת מ"ב הנ"ל - וגם משאיצל"ג, והוי כאין לו עיקר מה"ת, עי' בי"ש אע"ז סוסי' כ"ח, ומשום כבוד הבריות ודאי דמותר וכנ"ל, כיון דשרינן אף טלטול דמוקצה והוצאה מכרמלית לביה"כ, כש"כ קריעה דנייר תרי דרבנן וכנ"ל. ועי' שבת ק"ה ב' לענין קורע על מתו או לשכך חמתו, דמקרי משאיצל"ג ורק לר"י חייב (ועי' תוס' שבת ע"ג ב' ד"ה וצריך, ובהג' רע"א שם וצ"ע.)
ז) וסבור הייתי לומר, דאם יש לפניו עיגול נייר (פערפארירט בלע"ז) שכל חתיכת נייר כבר מחותך ברוב רחבו, ומעורה רק בקצוות ומעט גם באמצע, אבל יותר מהרוב כבר נחתך, דזה הוי כמו ציפורן שפירש רובה וציצין שפירשו רובן, דמבואר בשבת צ"ד ב' דאפי' בכלי פטור אבל אסור, והכא נמי כיון דפירשו רובן אינו אסור רק משום שבות, ולפי זה יצטרך לדקדק ליטול מהנייר רק במקום שכבר חתוך - אבל התבוננתי שזה טעות, שרש"י ור"ן שם פירשו שקרובין לינתק, אבל בני"ד אף שהן חתוכין ברוב רחבו אין קרובין לינתק, וכהאי דתאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו דמבואר בסי' של"ו סי"ב דהתולש מהן בשבת חייב, ובמג"א שם ס"ק י"ד ונ"ל דבעשבים יבשים כ"ע מודים דכתלושין דמי, וציפורן תלוש או ציצין תלושין נמי דמי לעשבים יבשים, אבל ני"ד אנן סהדי אף שנחתך ברובו לא עביד לינתק, ולא גרע מתאנים שיבשו דמקרי עדיין חיבור, אף שבעשבים לא הוי חיבור. ומצאתי לערוך השלחן סי' של"ו סל"ו וז"ל תנן בעוקצין פרק ג' מ"ח יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה, אם יכול לחיות טהור דחשיב כמחובר, ולמדנו ממשנה זו לענין שבת ג"כ, דענף הנשבר, אם רק מחוברת במקצתה דודאי יכול לחיות, התולש ממנו בשבת חייב, וכן בדלדולי עור ובשר אף שרובה נפרדה כיון שמקצת עדיין מחובר הוי ככלו מחובר, וכן מוכח מצפורן בשבת צ"ד עכ"ל, ועכ"ח בצפורן רק משום שקרובין לינתק. וגם מסברא, כיון דקורע שיעורו מבואר ברמב"ם פרק י' משבת הל' י' כדי לתפור שתי תפירות, א"כ מה אהני לן מה שהרוב כבר נחתך, כיון דמקום החיבור יותר משתי תפירות, וזה ברור. ופשיטא דפשיטא דלענין שבת לא שייך לומר כל העומד ליחתך כחתוך דמי, דיש בזה כמה עיקולי ופשורי לענין הלכה - ואדרבה, שלא לדקדק לחתוך הנייר בדיוק במקומות שכבר חתוך, דלא יבא לידי איסור מלאכה דמחתך, כנ"ל בס"ק ד', וכשאינו מדקדק ומכוין לזה לא איכפת לן אם יקרע גם במקום החתוך, וכנ"ל בשם מנחת חינוך דלא שייך בזה פסיק רישא, כי מלאכת מחתך אינה מלאכה רק במכוין. ומהנכון, שישפוך מים על הנייר שיתלחלח הנייר במקום שרוצה לקרוע, שלא במדה, והקריעה יעשה ברגלו או במרפקו, עי' שבת צ"ב א' והוי כלאחר יד, והוי שבות דשבות וגם מלאכה שאיצל"ג, ובכה"ג ודאי דמותר משום כבוד הבריות וכאמור שזה בכלל גנאי גדול וכנ"ל.
ח) והנה במ"א סימן שי"ב סוס"ק א' וז"ל ואם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם, אסור להכניס בשבת אבנים, דהו"ל להזמינם מאתמול - אין זה ענין לני"ד, דודאי צריך כל אחד להזמין נייר מערב שבת, שלא יצטרך להקל באיסורא דשבתא אפי' בשבות דשבות וכמבואר במגן אברהם, ודברינו אמורים במקרה, שבא לביה"כ ואין שם נייר אחר, לא יסמוך על זה שיכול עוד לעצור בעצמו, דזה אסור וכבמכות ט"ז המשהה נקביו עובר בבל תשקצו, ובברכות כ"ג הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה, ועוד מאמרים בש"ס מדברים בגנות זה, בשבת פ"ב הנצרך לפנות ואינו נפנה רוח זוהמא שולטת בו, וברכות ס"ב עד דרתחא קדרך שפוך, סילון החוזר מביא האדם לידי הדרוקן, יציאה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא (טוב להגוף) וכמוהו רבות בש"ס.
אחר כתבי ראיתי בעצי עדן על המשניות, מהגה"ק מקאמארנא, שבא לידי בשאלה, פרק כלל גדול (נרמז בספר שם משמעון סי' ט"ז) וז"ל בקיצור נמרץ, לחתוך נייר בשבת לצורך ביה"כ מותר, אלא שאין עושין כן בפני ע"ה עכ"ל, ולא ביאר טעמו ונימוקו, והנלפע"ד כתבתי.
ה' חנוכה תשכ"ה.
שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח
קפה) בעמוד רסז אות ו, מ"ש שבקריעת נייר טואלט בשבת יש איסור תורה, משום מחתך. ליתא, שכבר כתב הגאון רש"ז אוירבך שמכיון שהחותך את הנייר לא היה מקפיד אם היו עושים את הנקבים בנייר הן יותר ארוך הן יותר קצר, וחותך רק במקום שנוח לו, אין לזה שייכות למלאכת מחתך כלל, והובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה בתיקונים ומילואים (עמוד מ, הערה נה). וכ"כ בפשיטות הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן ח"א (ריש עמוד ט). ולכן אם במקרה לא הכין נייר טואלט תלוש מע"ש, יש להתיר משום כבוד הבריות, וכמ"ש בשו"ת שמש ומגן שם (חאו"ח ס"ס ד). וכ"כ בספר שער שמשון ח"ג (סי' קמז), ובשו"ת מקוה המים ח"ב (סי' ז). ומה שחילק באור לציון בענין כבוד הבריות בין מוקצה לשאר איסורים דרבנן, לא נהירא, שהרי התירו במנחות (לז ב) הוצאה בכרמלית משום שגדול כבוד הבריות. וכ"פ בש"ע א"ח (סי' יג אות ג), וע"ע להרמ"א בהגה (סי' שיב ס"א), ובישועות יעקב שם, שאע"פ שיש שם שני איסורין, מוקצה, והוצאה מכרמלית לרשות היחיד, מ"מ כבוד הבריות דוחה אותם. ע"ש. וע"ע בשו"ת ברית אברהם דניאל ח"ב (סי' יד עמוד קלא). ע"ש. והרי סתם אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואוקימנא ליה בלאו דלא תסור, דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (ברכות יט: ומנחות לז ב). אלמא שאין לחלק בזה באיסורין דרבנן.
קפה) בעמוד רסז אות ו, מ"ש שבקריעת נייר טואלט בשבת יש איסור תורה, משום מחתך. ליתא, שכבר כתב הגאון רש"ז אוירבך שמכיון שהחותך את הנייר לא היה מקפיד אם היו עושים את הנקבים בנייר הן יותר ארוך הן יותר קצר, וחותך רק במקום שנוח לו, אין לזה שייכות למלאכת מחתך כלל, והובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה בתיקונים ומילואים (עמוד מ, הערה נה). וכ"כ בפשיטות הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן ח"א (ריש עמוד ט). ולכן אם במקרה לא הכין נייר טואלט תלוש מע"ש, יש להתיר משום כבוד הבריות, וכמ"ש בשו"ת שמש ומגן שם (חאו"ח ס"ס ד). וכ"כ בספר שער שמשון ח"ג (סי' קמז), ובשו"ת מקוה המים ח"ב (סי' ז). ומה שחילק באור לציון בענין כבוד הבריות בין מוקצה לשאר איסורים דרבנן, לא נהירא, שהרי התירו במנחות (לז ב) הוצאה בכרמלית משום שגדול כבוד הבריות. וכ"פ בש"ע א"ח (סי' יג אות ג), וע"ע להרמ"א בהגה (סי' שיב ס"א), ובישועות יעקב שם, שאע"פ שיש שם שני איסורין, מוקצה, והוצאה מכרמלית לרשות היחיד, מ"מ כבוד הבריות דוחה אותם. ע"ש. וע"ע בשו"ת ברית אברהם דניאל ח"ב (סי' יד עמוד קלא). ע"ש. והרי סתם אמרו גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, ואוקימנא ליה בלאו דלא תסור, דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור (ברכות יט: ומנחות לז ב). אלמא שאין לחלק בזה באיסורין דרבנן.
שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן פד
אי מותר לקרוע נייר בשבת לצורך ביהכ"ס
מוצש"ק שלח התשל"ב בב"י יצו"א.
מע"כ אהובי תלמידי ב"א צ"מ מופלא ומופלג מלא פלג וכו' הב' שמואל קליין הי"ו בק"צ נתני' ת"ו.
מה ששאלת עוד אי מותר לקרוע נייר בשבת לצורך בביהכ"ס ושפיר ראית במ"ב ובערוך השלחן וכלכלת השבת דכולם אסרו אמנם הבאת דבשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קכ"ג) התיר שלדעתו קריעת נייר לא הוה אלא איסור דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות ולכן אתה רוצה לדעת חוו"ד בזה.
דע לך כי דבר זה נחלקו בו אבות העולם ומקור הדברים במשנה ביצה ל"ב ע"ב אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח וכו' ובגמ' מ"ט משום דקא מתקן מנא ופסקוה הרמב"ם פכ"ג מה"ש ובטוש"ע סי' ש"מ סי"ג והנה מדנתנו טעם משום דקא מתקן מנא משמע דלית ביה משום קורע וממילא לא הוה אלא איסור דרבנן וכן נראה דעת החכ"צ סוף סי' ל"ט שכתב על הפ"ת שאסר את המותר והתיר את האסור גם דעת הגרש"ז בש"ע שלו נראה דלא הוי אלא מדרבנן ועיין מש"ז שם. אבל לעומת זה דעת הרבה אחרונים דהוי דאורייתא עיין ח"א ובמ"ב הביא קושית הפמ"ג לפ"מ דמבואר דקורע ע"מ לתקן חייב משום קורע, אמאי לא ליחייב נמי בנייר והניח בצ"ע וכן הקשו עוד אחרונים. ומה שרצה הגרש"ז לחלק דלא שייך קריעה רק בדבר הנתפר או נדבק מחלקים רבים אבל בדבר שהוא גוף אחד לא שייך ביה קורע כמו עור ונייר, מבואר בירושלמי דבעור נמי שייך קריעה וכ"כ בנשמת אדם ואין הזמן גרמא כעת להאריך בזה ולהכריע בין הפוסקים איני כדאי וספר חלקת יעקב ח"ג אין לי לעיין בתר טעמו מ"מ כיון שנראה האחרונים מחמירים בזה וגם ראיתי בשם ידידי הגרש"ז אויערבאך שליט"א בירושלים עיה"ק שמחמיר בזה ולדידהו אפשר דהו"ל עכ"פ ספיקא דאורייתא ולכן אין בידי להקל בסתם. [ועיין מג"א או"ח סי' שי"ד סקי"ד בתוספתא פ"ט קורע אדם את העור מע"פ חבית ועיין מג"א הנ"ל דפסיקת תלוש אינו אסור אלא מתקנו למדה וכו' אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי (ש"ל).]
אי מותר לקרוע נייר בשבת לצורך ביהכ"ס
מוצש"ק שלח התשל"ב בב"י יצו"א.
מע"כ אהובי תלמידי ב"א צ"מ מופלא ומופלג מלא פלג וכו' הב' שמואל קליין הי"ו בק"צ נתני' ת"ו.
מה ששאלת עוד אי מותר לקרוע נייר בשבת לצורך בביהכ"ס ושפיר ראית במ"ב ובערוך השלחן וכלכלת השבת דכולם אסרו אמנם הבאת דבשו"ת חלקת יעקב (ח"ג סי' קכ"ג) התיר שלדעתו קריעת נייר לא הוה אלא איסור דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות ולכן אתה רוצה לדעת חוו"ד בזה.
דע לך כי דבר זה נחלקו בו אבות העולם ומקור הדברים במשנה ביצה ל"ב ע"ב אין שוברין את החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח וכו' ובגמ' מ"ט משום דקא מתקן מנא ופסקוה הרמב"ם פכ"ג מה"ש ובטוש"ע סי' ש"מ סי"ג והנה מדנתנו טעם משום דקא מתקן מנא משמע דלית ביה משום קורע וממילא לא הוה אלא איסור דרבנן וכן נראה דעת החכ"צ סוף סי' ל"ט שכתב על הפ"ת שאסר את המותר והתיר את האסור גם דעת הגרש"ז בש"ע שלו נראה דלא הוי אלא מדרבנן ועיין מש"ז שם. אבל לעומת זה דעת הרבה אחרונים דהוי דאורייתא עיין ח"א ובמ"ב הביא קושית הפמ"ג לפ"מ דמבואר דקורע ע"מ לתקן חייב משום קורע, אמאי לא ליחייב נמי בנייר והניח בצ"ע וכן הקשו עוד אחרונים. ומה שרצה הגרש"ז לחלק דלא שייך קריעה רק בדבר הנתפר או נדבק מחלקים רבים אבל בדבר שהוא גוף אחד לא שייך ביה קורע כמו עור ונייר, מבואר בירושלמי דבעור נמי שייך קריעה וכ"כ בנשמת אדם ואין הזמן גרמא כעת להאריך בזה ולהכריע בין הפוסקים איני כדאי וספר חלקת יעקב ח"ג אין לי לעיין בתר טעמו מ"מ כיון שנראה האחרונים מחמירים בזה וגם ראיתי בשם ידידי הגרש"ז אויערבאך שליט"א בירושלים עיה"ק שמחמיר בזה ולדידהו אפשר דהו"ל עכ"פ ספיקא דאורייתא ולכן אין בידי להקל בסתם. [ועיין מג"א או"ח סי' שי"ד סקי"ד בתוספתא פ"ט קורע אדם את העור מע"פ חבית ועיין מג"א הנ"ל דפסיקת תלוש אינו אסור אלא מתקנו למדה וכו' אבל מקלקל בפסיקת תלוש מותר לגמרי (ש"ל).]
ואשר לפענ"ד להלכה למי שלא הי' בידו להכין מע"ש אם אפשר יקח את הנייר כולו ולא יקרעהו אמנם אם א"א לקנח בכולו ואין לו דבר אחר אז אפשר לו לקרוע הנייר כלאחר יד כגון ברגלו או בשיניו או במרפקו או כלאחר יד ממש דאז הו"ל לכ"ע דרבנן וממילא הו"ל ס"ס לקולא ספק דקריעת הנייר כולו דרבנן א"כ הו"ל תרי דרבנן ואת"ל דאורייתא עכ"פ כיון דהו"ל כלאחר יד נפק מידי דאורייתא ובמקום כבוד הבריות אתי עשה דכבוד הבריות ודוחה ל"ת דרבנן כמבואר בגמ' ברכות כנלפענ"ד ופשוט דזה שייך אפילו למ"ד דקריעת נייר דרבנן מ"מ היכי דאפשר לקיים שניהם ודאי עדיף ולא לדחות עשה דרבנן והכא אפשר ע"י לעשות תרי דרבנן עיין בספרי משנה הלכות ח"ד סי' נ' דף ל"ז ד"ה עוד נלפענ"ד; ודלא כחלקת יעקב שהבאת שהתיר בכל אופן וק"ל.
אלו דברי אדם מיעוט לעולם שרציתי עכ"פ להפיס דעתך קצת ובדברי פלפול אי"ה לכשאפנה אראה לעיין בהם לע"ע כמעט א"א ואתך הסליחה דברי המברכך בברכת התורה ללומדיה צלח ורכב על דבר אמת באמת דודך דושה"ט בלב ונפש.
מנשה הקטן
שו"ת ציץ אליעזר חלק יא סימן ל
אם מותר לקרוע מנייר טואלט בשבת לצורך קינוח
ב"ה. יום ג' ג' טבת תשל"ב. ירושלים עיה"ק תובב"א. החיים והשלום למע"כ הרב הגאון הנעלה המפורסם לשבח וכו' מוהר"ר משה מלכה שליט"א חבר הרבנות הראשית בפ"ת ורב לעדת הספרדים אחדשכתר"ה באהבה וכבוד.
יקרת ספריו שהואיל לכבדני בהם קבלתי במועדו. וגם שלחתי לו מספרי שבטח כבר הגיעו ג"כ לידו מזמן, ותשואות חן חן לו, אבל מפני סיבות שונות עברו כמה וכמה שבועות שלא אסתייעא מילתא בידן לעיין בהם עיון של ממש. כעת נתתי לבי לייחד זמן מה לעבור על כמה מהתשובות, וראיתי שידיו רב לו לצלול במקוה - מים של מי - ים - התלמודים והפוסקים רוא"ח ולהעלות פנינים - יקרים שיש בהם בכדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ולמען תת אות על עיוני שהוא גם אות - הוקרה לכתר"ה אכתוב לו מה שעלתה במצודתי להעיר מדי עיוני במקוה המים ח"ב חאו"ח סי' ז'.
(א) כת"ר נשאל אם מותר להשתמש בשבת בנייר - טואלט לצורך נקיון. ובדברי תשובתו מביא את הנפסק באו"ח סי' ש"מ סעי' י"ג שאין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי. והם דברי הרמב"ם בפכ"ג מה' שבת שמקורם בדברי הגמ' ביצה ד' ל"ב. ומדייק שמדבריהם משמע שכל שאינו מתקן שום דבר אלא מקלקל וכנידון דידן שהוא קורע הנייר ומקלקלו אין בו שום איסור.
אלא שעומד נגד עיניו דברי המ"ב בס"ק מ"א שכותב שאם קורע נייר לקרעים בכדי לקנח בו את עצמו וכו' חייב משום קורע יען שהוא קורע ע"מ לתקן וכדלקמן סעי' י"ד. לכן אוזר כת"ר כגבר חלציו לדחות דברי המ"ב מהלכה וכותב דדבריו צ"ע ודיון, כי מה היא הראי' שיש להביא מסעי' י"ד דאיירי להדיא בלא נתכוין לקלקל, לנדון דידן שהוא ממש קורע נייר ומקלקלו, והגם שהוא משתמש בו לצורך נקיון גופו, לגבי הנייר עצמו מיהא אינו מתקן שום דבר אלא מקלקל, והר"ז דומה להא דפסק הרמב"ם בפ"א הלי"ז חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הר"ז מקלקל ופטור, הרי דלא חשיב מקלקל ע"מ לתקן במה שהוא רוצה להשתמש בעפר לצרכו, ודכוותיה נמי בנדו"ד שהוא קורע את הנייר ע"מ לתקן לצורך עצמו שלא יתחייב מחמת שהוא מתקן לצורך עצמו, כיון שסו"ס לגבי הנייר הרי הוא מקלקל עכ"ד.
ועל דבריו האמורים אשיב לו בתרתי, ראשית מה זה שכותב ללמוד מהנפסק בסעי' י"ג, שמשמע מדבריהם שכל שאינו מתקן שום דבר אלא מקלקל כנדו"ד שהוא קורע הנייר ומקלקלו שאין בו שום איסור. לו גם אם נניח לרגע קט כהנחתו שבנדו"ד נחשב רק כמקלקל, האם דינא הכי שאין בו שום איסור? הא הרי פשוטה ההלכה דכל המקלקלין פטורין אבל אסורין. כיוצא מלשונו של הרמב"ם שם בפ"א הי"ז שכת"ר בעצמו מציינו בדבריו, וכפי הכלל שהניח לנו הרמב"ם שם בה"ג, וכמובא גם במ"ב שם בס"ק מ"ג דאפילו אם מכוין לקלקל בלבד פטור ואסור לכתחילה בכל המקלקלין דשבת ע"ש. ומהו זה שכותב איפוא שאין בו שום איסור?
אלא שעומד נגד עיניו דברי המ"ב בס"ק מ"א שכותב שאם קורע נייר לקרעים בכדי לקנח בו את עצמו וכו' חייב משום קורע יען שהוא קורע ע"מ לתקן וכדלקמן סעי' י"ד. לכן אוזר כת"ר כגבר חלציו לדחות דברי המ"ב מהלכה וכותב דדבריו צ"ע ודיון, כי מה היא הראי' שיש להביא מסעי' י"ד דאיירי להדיא בלא נתכוין לקלקל, לנדון דידן שהוא ממש קורע נייר ומקלקלו, והגם שהוא משתמש בו לצורך נקיון גופו, לגבי הנייר עצמו מיהא אינו מתקן שום דבר אלא מקלקל, והר"ז דומה להא דפסק הרמב"ם בפ"א הלי"ז חפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הר"ז מקלקל ופטור, הרי דלא חשיב מקלקל ע"מ לתקן במה שהוא רוצה להשתמש בעפר לצרכו, ודכוותיה נמי בנדו"ד שהוא קורע את הנייר ע"מ לתקן לצורך עצמו שלא יתחייב מחמת שהוא מתקן לצורך עצמו, כיון שסו"ס לגבי הנייר הרי הוא מקלקל עכ"ד.
ועל דבריו האמורים אשיב לו בתרתי, ראשית מה זה שכותב ללמוד מהנפסק בסעי' י"ג, שמשמע מדבריהם שכל שאינו מתקן שום דבר אלא מקלקל כנדו"ד שהוא קורע הנייר ומקלקלו שאין בו שום איסור. לו גם אם נניח לרגע קט כהנחתו שבנדו"ד נחשב רק כמקלקל, האם דינא הכי שאין בו שום איסור? הא הרי פשוטה ההלכה דכל המקלקלין פטורין אבל אסורין. כיוצא מלשונו של הרמב"ם שם בפ"א הי"ז שכת"ר בעצמו מציינו בדבריו, וכפי הכלל שהניח לנו הרמב"ם שם בה"ג, וכמובא גם במ"ב שם בס"ק מ"ג דאפילו אם מכוין לקלקל בלבד פטור ואסור לכתחילה בכל המקלקלין דשבת ע"ש. ומהו זה שכותב איפוא שאין בו שום איסור?
ושנית, תמיהתו על ראית המ"ב מסעיף י"ד, היא לדעתי מפני שעבר על דבריו בשטחיות. דאעפ"י שההלכה בסעי' י"ד מדברת בהדיא בלא נתכוון לקלקל, אבל ראיתו היא מדיוק לשונה של ההלכה שלקוחה היא מדברי הרמב"ם בפ"י הי"א וכתובה בלשון הזה: וכן המפרק ניירות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד הרי זה תולדות קורע וחייב. ועמד הבעל משנה ברורה ודקדק דמהו זה הלשון של לא נתכוין לקלקל בלבד ולמה לא היה מספיק אם היה כתוב רק ולא נתכוין לקלקל, לכן מהך יתור תיבה של בלבד דקדק ללמוד מזה דההלכה באה למעוטי שלא יהא פטור כ"א רק באם נתכוין לקלקל בלבד מבלי שום תועלת איזה תיקון שיצא לו מזה. הא כל שמעורב בכוונת הקלקול איזה כוונה של איזה תיקון ותועלת שיצא לו מזה שפיר חייב, ולכן דקדק מזה שפיר המ"ב דאם קורע נייר כדי לקנח א"ע בהן שפיר חייב משום קורע דבכה"ג נקרא כבר ע"מ לתקן, ודבר זה יוצא מפורש גם מדברי המ"ב בס"ק מ"ג וביאו"ה שם בד"ה ולא נתכוין כיעו"ש (וכ"כ לדייק בכזאת בספר תורת שבת סי' ש"מ ס"ק ט"ו דמשמע מזה דאינו פטור רק אם כוונתו לקלקל בלבד ע"ש).
מתוך זה מובן כבר שאין להביא לכאן הוכחה מההיא דדברי הרמב"ם דחופר גומא, כפי שמביא כת"ר, דכאן יש גילוי דשאני משאר מקומות (ועצם ההסבר בזה מדוע שבכאן נקרא גם בכה"ג ע"מ לתקן יבואר להלן בדברינו).
(ב) תו מביא כת"ר בדבריו שהמ"ב בעצמו הביא (בביאו"ה) הדין הנ"ל של הרמב"ם בחפר גומא וא"צ אלא לעפרה, אלא שהקשה עליו מה שפסק שם בהל"ז שאם חס על הנר ומפני כן כיבה הפתילה חייב, הרי דאע"ג שהכיבוי הוי כסותר כדמשמע בגמ' ל"א ע"ב אפ"ה חייב משום דמתקן בזה את הנר, וזה הפך ממה שפסק בהי"ז, והניח הדבר בצ"ע. ולזה בא כת"ר כנגדו במקלו ותרמילו, וכותב דנראה דלק"מ, כי באמת גבה טורא בין שתי ההלכות ולא ראי זו כראי זו, המכבה את הנר בהל"ז בשעה שכבה כבר נעשית המלאכה ונגמר החיוב, אלא שאתה בא לפוטרו מפני שמלאכה זו לא היתה צריכה לגופא כלל, ומכיון שהרמב"ם פוסק כר"י המחייב גם במלשאצ"ל =במלאכה שאינה צריכה לגופה= לכן הוא חייב, אבל החופר גומא בשעה שהוא חפר עדיין לא נתחייב כי מקלקל הוא, ורק מפני שהוא עומד להשתמש בעפר זה אתה רוצה לחייבו דנראה כמקלקל ע"מ לתקן, בזה סובר הרמב"ם שאינו נקרא מתקן אלא אם הוא מתקן בגוף הדבר שקלקל ולא בזה שהוא מקלקל בגומא ומתקן בעפר, ומינה לנדו"ד שזה קורע את הנייר ומקלקלו ע"מ להשתמש בו לנקיון גופו הר"ז דומה ממש לחופר את הגומא עכ"ד.
ובמחמכ"ת לא ירד בזה לסוף דעתו היפה של הכהן הגה"צ בעל מ"ב ז"ל. דקושית המ"ב בביאור הלכה שם מהרמב"ם בהל"ז לא היתה להקשות מזה על פסק הרמב"ם בהי"ז, דזה ידע גם ידע בעצמו דאין הנידונים שוים כלל דשאני חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דהחפירה היא קלקול בלבד והתועלת בא רק אח"כ מהעפר, ומשא"כ במכבה את הנר דזה בעצמו מביא התיקון המבוקש, וכדמדגיש המ"ב שם לכתוב בלשון: אפ"ה חייב משום דמתקן בזה את הנר, וגם ידע דמשום מציאת סתירה ברמב"ם מהלכה אחת לשניה לא נסתרת עי"כ ההלכה, אלא דקושית המ"ב שם היא אחרת לגמרי, והיא על מה שהוא בעצמו כותב מקודם לזה לחדש בהלכה דידן של קריעת נייר, דמקודם לזה מחדש חידושו וכותב דלולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כ"א כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה וכו' משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר דהיינו מתקן מנא וכו', ועל חידושו זה כותב לפני כן להקשות עליו מדברי הרמב"ם בפ"י ה"י דכתב דהקורע להפסיד פטור מפני שהוא מקלקל, דמשמע דוקא להפסיד אבל בזה שיש תיקון באיזה צד חייב, וכותב ליישב ולומר דזה החתיכה שקורעה הוא משליכה וע"כ בכלל להפסיד הוא, ומדמה זה למ"ש הרמב"ם בפ"א הי"ז בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור משום דכוונתו לקלקל אף דיש לו הנאה מהעפר עכ"פ לענין עשיית הגומא גופא מקרי כוונתו לקלקל, וה"נ לענין החתיכה שמשליכה לארץ מקלקל גמור הוא. וכהמשך לזה כותב שוב לסתור חידושו האמור מההיא דה"ז דחס על הנר, ור"ל דלא דמי דבר חידושו לההיא דחופר גופא וא"צ אלא לעפרה דבחפירה עצמה הוא רק מקלקל, אלא דמי זה לההיא דחס על הנר ומפני זה מכבה הפתילה דחייב ואף על גב דכיבוי הוא בכלל סותר ומקלקל אפ"ה חייב משום דבזה גופא מתקן את הנר, וא"כ ה"ה כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד אף על גב שקורעה ומשליכה ומקלקלה אבל בזה גופא מתקן את הבגד הנשאר, וזהו שמסיים המ"ב שם וכותב בלשון, דמזה משמע לכאורה היפך דברינו, והיינו כנ"ז, ופשוט.
באופן שיוצא לנו שבסתירתו זאת של המ"ב את חידושו, ורצונו לדמות זה לההיא דחס על הנר, רצונו בזה לחזק ביותר את ההלכה של איסור קריעת נייר ולומר, דלא רק בקורע בגד וכן נייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו הוא דחייב דהוא קורע ע"מ לתקן, כפי שרוצה לפני כן לומר, וכפי שמוכח גם מלשונו במ"ב ס"ק מ"א, אלא אפילו בקורע מן הצד נמי חייב בהיות דעם זה נתקן הבגד הנשאר ולא דמי לההיא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דבחפירה גופא אינו מתקן כלום אלא דמי לההיא דמכבה הפתילה דחייב בהיות דבזה גופא מתקן את הנר, וה"נ בזה גופא שקורע זאת החתיכה מתקן את הנשאר, אלא דבנקודה זאת מוסיף שוב המ"ב בדבריו שם דיש עדנה לחלק ולומר אליבא דהרמב"ם דבקורע מן הצד עדנה לא דמי לגמרי לההיא דמכבה את הפתילה כי בשם הו"ל כסותר ע"מ לבנות במקומו ועל נקודת חילוק זה הוא שנשאר בצ"ע, אבל איתן הוא בההלכה הפסוקה שפסק בזה שהקורע נייר כדי לקנח א"ע בהן חייב משום קורע דזהו קורע ע"מ לתקן.
(ג) כעת נעתיק א"ע לבאר כוונת הבעל משנה ברורה בזה, ומדוע לא נחשב זה עכ"פ מלאכה שא"צ לגופא שרק להרמב"ם חייב, ויתר הפוסקים ובכללם השו"ע נקטי ההלכה בזה במלשאצ"ל פטור. כי אין מקום לחשוב לומר שכל דבריו בזה נאמרים באמת רק אליבא דהרמב"ם, אבל לא אליבא דיתר הפוסקים, כאשר כפי הנראה חשב כן כת"ר, וכפי שמסיים את דבריו בספרו שם וכותב דמ"מ לדידן דקיי"ל כר"ש דמלשאצ"ל אינו חייב עליה בלא"ה לק"מ ממכבה את הנר שלא נאמרה אלא אליבא דר"י כמבואר בגמרא, כי בכזאת חשב לומר החיי אדם בכלל כ"ט בנשמת אדם אות א' דדינא דהמפרק ניירות דחייב קורע /ע"מ/ לתקן אף על פי שאינו לתפור אינו אלא לדעת הרמב"ם דמשאצל"ג חייב, אבל לרוב הפוסקים דמשאצל"ג פטור אין בו אלא איסור ולא חיוב, ומתוך כך נשאר בתימא על השו"ע שסתם בזה כלשון הרמב"ם כיעו"ש, אבל המ"ב בביאור הלכה באותו סימן בד"ה ולא נתכוין לקלקל, משיג על הנשמת אדם וכותב דלא נהירין לו דבריו כלל, ומסיק בהדיא דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י ותוס' וכל הפוס' שמזכירם קורע ע"מ לתקן חייב דכע"מ לתפור דמי ואפילו לדעת ר"ש דפוטר במלשאצל"ג חייב בזה עיין שם. (ועפי"ז מסתלקת הפליאה שבס' חסדי דוד על התוספתא פ"ג דביצה שכותב להתפלאות על הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח סקי"ח שמובא גם בביאו"ה ד"ה הנייר, כיעוין ודוק).
והסברו של דבר זה כפי שיוצא לנו מכמה פסקאותיו בביאור הלכה שם, הוא, מפני שמלאכת קורע אינה דומה לשארי מלאכות שבאים לתיקון ולכן צריך שהמלאכה תהא צריכה לגופה, אבל מטבעה של מלאכה זו הוא לקלקל, ולכן אין צריך בזה שהתיקון יהא בגופא, וצריכים רק שיצא מזה תיקון במקו"א כקורע ע"מ לתפור, ואדרבא בביאו"ה שם בד"ה ולא נתכוין בסופו רו"ל אליבא דרש"י דאם ע"י עצם הקריעה יוצא תיקון דמשוי ליה מנא כפותח בית הצואר אזי לא חל ע"ז שם קורע כלל כי לא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשבלי /בשביל/ איזה תיקון וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפלה בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה שהקריעה מקלקל את היריעה ביותר אלא שעי"ז יוכל אח"כ לתפרה וכו' ע"ש, ועל רקע זה מוסבים הוכחותיו הרבות בדיבורו הארוך שם מדברי הש"ס והפוסקים (עד שאין צורך לפרט מי ומי הסוברים כן, דזיל קחנו משם) דאפילו שלא ע"מ לתפור חייב כל שיש איזה תיקון בקריעתו, ושהסוברים דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא יחידאים הם, ומכאן תוצאות לסיכומו הברור בזה במ"ב ס"ק מ"ג דכל דמכוין בקריעה בשביל איזה תועלת חייב משום קורע כי לא בעינן בקורע דוקא ע"מ לתפור אלא בשביל איזה תיקון כדי שלא יהיה מקלקל. וזהו גם היסוד שפוסק בס"ק מ"א דאם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר תשמיש חייב משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן, ואריכות ישובו בביאו"ה ד"ה אין שוברין מדוע שהמחבר בסעי' י"ג לא הזכיר לחייב משום קורע שהיא גם קושית הפרמ"ג כיעו"ש (ולפי בירוריו של הביאו"ה שם נדחים הנימוקים של ספר שו"ת תפארת אדם סי' ל"א שרוצה להתיר עפ"י הח"צ שהקריעה עצמה הוא איסור דרבנן ומותר לכן משום כבוד הבריות, וזה אינו. ופשוט).
(ד) וא"כ לפי הנ"ז שיסוד ההסבר בזה הוא מפני דמלאכת קורע שאני, הדבר ברור דאין להשיב על כך ממה שמצינו במלאכות אחרות, ובתוך זה גם לא מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, כפי שכותב כת"ר להקשות מזה כי חזינן דהמ"ב לא נעלם ממנו מזה ובתוך דבריו מביא בעצמו זאת ההלכה, ורק דשם (וכן בשאר מלאכות) מטבעה של אותה מלאכה לתקן, דחופר גומא ממלאכת בונה היא, ולכן כל שעצם החפירה קילקול היא כשלעצמה הר"ז פטור, ומשא"כ במלאכת קורע דטבעה של מלאכה זאת היא כך לקלקל במקום זה, ועי"כ לתקן במקו"א, ולכן שפיר חייב בזה כל שקורע בשביל איזה תיקון שהוא.
ובדומה להאמור מצינו להמ"ב בריש סי' ש"מ שם בביאור הלכה ד"ה וחייב וכו' שמביא בשם פוסקים גדולים שכותבים לבאר כן גבי מלאכת גוזז דחשיבה מלאכה אליבא דכו"ע אפילו אין צריך להשער בהיות דגזיזה שבמשכן היתה שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור יעו"ש.
(ה) כאמור המ"ב מבסס את דבריו האמורים דכל שקורע עבור איזה תיקון שהוא חייב על הוכחות מדברי גדולי הפוסקים, וא"כ גם לו עדנה ספק בזה מכח שיטות פוסקים אחרים הא הו"ל ע"כ ספק איסור דאורייתא ואיך אפשר לבוא להקל בזה משום כבוד הבריות (ממה שמצינו שהתירו משום כך רק באיסור דרבנן) כפי שכת"ר מסיים את דבריו להקל משום כך?
(ו) ויש לציין דלמעשה גם החיי אדם פוסק בספרו זכרו תורת משה במלאכת קורע, דאסור לקרוע נייר לקנח בו משום דהוי תיקון כלי, ודלא כפי שחשב כת"ר בדבריו לומר דבכה"ג לא נקרא מתקן שום דבר אלא מקלקל בלבד, וכפי שמבאר המ"ב שם בביאו"ה ד"ה אין שוברין, אליבא דרש"י יוכל להיות פירוש הדבר של דהוי תיקון כלי בזה דיש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש כיעו"ש. וגם לדעתו של הח"א דהו"ל מלשאצל"ג, מ"מ גם אליבא דר"ש אין להקל בזה משום כבוד הבריות כבשאר איסור דרבנן. כמבואר בחידושי הר"ן לשבת ד' צ"ד ע"ב ד"ה אמר ליה עיין שם.
(ז) ומה שכת"ר מוסיף בסוף דבריו עוד נימוק להקל בזה וכותב וז"ל: ומכש"כ לפי הידוע שנייר זה הוא כבר מובדל ומופרש על ידי הנקבים ורק חבור מדולדל הוא מחובר עדין שודאי דינו כאילו כבר מובדל והו"ל כאילו נעקר כולו ואין חשש בו כלל עכ"ל.
לדעתי גם נימוקו זה מפליא ביותר, דראשית הרבה והרבה מניר זה אינו נבדל כ"כ בקלות אפילו במקום הנקבים ואפילו המיעוט שבהם שכן נבדלים בקלות, מה לי בכך סוף סוף מחוברים המה זל"ז, ואין שיעור לחוזק החיבור, ועל אחת כמה שבודאי לא שייך לומר כגון זה כל העומד לחתוך וכו', ושנית יש לומר דבמדת מה עוד חמור ביותר קריעה מנייר זה מסתם נייר בעלמא, כי אם מכוון לתלוש במקום הנקבים (שע"ז הרי בנוי דברי כת"ר) יש לדון שיתחייב בזה משום מחתך, וכדמצינו בתפא"י בכלכלת שבת במלאכת מחתך שפוסק דהקורע או חותך נייר לבן לקנח א"ע או לשאר תשמיש חייב משום מחתך. וכ"כ המ"ב שם בס"ק מ"א ובשעה"צ ס"ק ע"ד ע"ש.
והכי מצאתי בספר שו"ת חלקת יעקב לא' מגדולי זמנינו בח"ג סי' קכ"ג שנשאל על כגון נייר כזה אם מותר לקרוע לקינוח בביהכ"ס בשבת ואם י"ל בזה דעומד לחתוך כחתוך דמי ובירר והעלה דדא ודאי דלענין שבת דלא שייך לומר כל העומד לחתוך כחתוך דמי ואף על פי שיותר מהרוב כבר נחתך ברחבו מ"מ אין קרובין לינתק ומקום החיבור יותר מב' תפירות, ואם ידקדק לחתוך במדה זה אסור מה"ת מטעם מלאכת מחתך ע"ש (ויעוין בבאו"ה ד"ה וחייב, מה שנוטה בכלל לומר דרק בע"מ לתפור צריך כדי לתפור ב' תפירות, אבל כשקורע לשם תיקון אחר כל שיש בו התיקון שהוא נכוין /נתכוין/ בו חייב ע"ש).
(ח) ברם לא ירד בני עמכם במה שכותב הספר שם ג"כ להתיר לקורע הנייר שלא בקפידא על מקום החתך דוקא משום כבוד הבריות, דנימוקיו בזה בנוים על דברי שו"ע הגרש"ז שכותב לומר דמלאכת קורע אינו אלא כשמפריד גופים רבים שנתחברו אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, וכן על מה שהנשמת אדם מבאר דהו"ל משאצל"ג, וכמו"כ גם על מה שהביאו"ה מבאר דזה שחייב הוא דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים כיעו"ש, ולדעתי כל נימוקיו דחוקים ודחוים המה, הנימוק של מפני שהוא גוף אחד, יעוין בנשמת אדם שם סק"ב שגם על דעתו עלה מראש לומר כן, ולאחר מיכן קורא לה נדחה מכח דברי הירושלמי שמביא בזה (ומאד דחוק מה שהספר שם רוצה ליישב בזה), וכן מכח דברי הב"י (והרי דברי השו"ע הגרש"ז באים בזה כדי ליישב דברי הב"י בסעי' י"ג). וכמו"כ בביאו"ה שם ד"ה אין שוברין ג"כ אוחז בדחיה זאת דא"א לומר כן. ועוד זאת, הנשמת אדם שם גם בתחילה כשרצה לחלק בכזאת, הדגיש לכתוב דזה שייך מיהת רק על הנייר. שבזמניהם שהיו מעשבים. ורצונו לומר, דאבל לא שייך לומר בכזאת כלל על הנייר שבזמנינו שעושים אותם ג"כ מגופים נפרדים, וא"כ גם לפי חילוקו של שו"ע הגרש"ז זה שייך על הנייר שבזמניהם ואיכא בדבריו כדי ליישב דברי השו"ע בסעי' י"ג מדוע שלא הזכיר לחייב משום קורע, אבל לא כן על הנייר שבזמנינו שעליו אליבא דכו"ע איכא משום חיוב קורע וכנ"ז. והנימוק השני עפ"י הנ"א, הרי הביאור הלכה שם בד"ה ולא נתכוין האריך להוכיח דלא כדבריו בראיות חותכות, וכפי שהרגיש מזה מחבר הספר בעצמו שם בהג"ה שהוסיף למטה בגליון. והנימוק השלישי ממה שהביאו"ה מבאר שזה דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים, ג"כ אין בזה כדי אחיזה דמלבד מה שהביאור הלכה כותב דבר חילוקו זה רק אליבא דהרמב"ם והשו"ע אבל אליבא דרש"י ודעימי' כותב בהדיא דבכל גוונא אסור מדאורייתא, הרי אפי' על חילוקו זה אליבא דהרמב"ם חוזר לבאר אח"כ בהדיא (מכח מה דמשמע מהרמב"ם בה"י דדוקא להפסיד פטור אבל ביש תיקון באיזה צד חייב) דזהו דוקא כשזה החתיכה שקורעה הוא משליכה ע"כ בכלל להפסיד הוא, אעפ"י שהבגד נתקן עי"כ, ומינה דהא כל שאינה משליך החתיכה שקורע אלא משתמש בה לקינוח וכדומה חייב אפילו כשקורע מן הצד, ולא בעינן בזה דוקא שיקרע נייר לקרעים קטנים.
(ט) ע"כ לדעתי אין להתיר לקרוע נייר בשבת לצורך שימוש בביה"כ, וגם לרבות לא נייר - טואלט ובמקום הכרח ובאין עצה אחרת יש להתיר רק בכלאחר יד, וכפי שמציע בס' חלקת יעקב שם לקרוע ברגלו או במרפקו ושלא במדה. אלא שהוא כותב שם שרק מהנכון לעשות כן, ולדעתי יש להתנהג בכזאת מעיקרא דדינא. והנני בכבוד רק ובהוקרה רבה דוש"ת באה"ר אליעזר יהודא וולדינברג
באופן שיוצא לנו שבסתירתו זאת של המ"ב את חידושו, ורצונו לדמות זה לההיא דחס על הנר, רצונו בזה לחזק ביותר את ההלכה של איסור קריעת נייר ולומר, דלא רק בקורע בגד וכן נייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו הוא דחייב דהוא קורע ע"מ לתקן, כפי שרוצה לפני כן לומר, וכפי שמוכח גם מלשונו במ"ב ס"ק מ"א, אלא אפילו בקורע מן הצד נמי חייב בהיות דעם זה נתקן הבגד הנשאר ולא דמי לההיא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דבחפירה גופא אינו מתקן כלום אלא דמי לההיא דמכבה הפתילה דחייב בהיות דבזה גופא מתקן את הנר, וה"נ בזה גופא שקורע זאת החתיכה מתקן את הנשאר, אלא דבנקודה זאת מוסיף שוב המ"ב בדבריו שם דיש עדנה לחלק ולומר אליבא דהרמב"ם דבקורע מן הצד עדנה לא דמי לגמרי לההיא דמכבה את הפתילה כי בשם הו"ל כסותר ע"מ לבנות במקומו ועל נקודת חילוק זה הוא שנשאר בצ"ע, אבל איתן הוא בההלכה הפסוקה שפסק בזה שהקורע נייר כדי לקנח א"ע בהן חייב משום קורע דזהו קורע ע"מ לתקן.
(ג) כעת נעתיק א"ע לבאר כוונת הבעל משנה ברורה בזה, ומדוע לא נחשב זה עכ"פ מלאכה שא"צ לגופא שרק להרמב"ם חייב, ויתר הפוסקים ובכללם השו"ע נקטי ההלכה בזה במלשאצ"ל פטור. כי אין מקום לחשוב לומר שכל דבריו בזה נאמרים באמת רק אליבא דהרמב"ם, אבל לא אליבא דיתר הפוסקים, כאשר כפי הנראה חשב כן כת"ר, וכפי שמסיים את דבריו בספרו שם וכותב דמ"מ לדידן דקיי"ל כר"ש דמלשאצ"ל אינו חייב עליה בלא"ה לק"מ ממכבה את הנר שלא נאמרה אלא אליבא דר"י כמבואר בגמרא, כי בכזאת חשב לומר החיי אדם בכלל כ"ט בנשמת אדם אות א' דדינא דהמפרק ניירות דחייב קורע /ע"מ/ לתקן אף על פי שאינו לתפור אינו אלא לדעת הרמב"ם דמשאצל"ג חייב, אבל לרוב הפוסקים דמשאצל"ג פטור אין בו אלא איסור ולא חיוב, ומתוך כך נשאר בתימא על השו"ע שסתם בזה כלשון הרמב"ם כיעו"ש, אבל המ"ב בביאור הלכה באותו סימן בד"ה ולא נתכוין לקלקל, משיג על הנשמת אדם וכותב דלא נהירין לו דבריו כלל, ומסיק בהדיא דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י ותוס' וכל הפוס' שמזכירם קורע ע"מ לתקן חייב דכע"מ לתפור דמי ואפילו לדעת ר"ש דפוטר במלשאצל"ג חייב בזה עיין שם. (ועפי"ז מסתלקת הפליאה שבס' חסדי דוד על התוספתא פ"ג דביצה שכותב להתפלאות על הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח סקי"ח שמובא גם בביאו"ה ד"ה הנייר, כיעוין ודוק).
והסברו של דבר זה כפי שיוצא לנו מכמה פסקאותיו בביאור הלכה שם, הוא, מפני שמלאכת קורע אינה דומה לשארי מלאכות שבאים לתיקון ולכן צריך שהמלאכה תהא צריכה לגופה, אבל מטבעה של מלאכה זו הוא לקלקל, ולכן אין צריך בזה שהתיקון יהא בגופא, וצריכים רק שיצא מזה תיקון במקו"א כקורע ע"מ לתפור, ואדרבא בביאו"ה שם בד"ה ולא נתכוין בסופו רו"ל אליבא דרש"י דאם ע"י עצם הקריעה יוצא תיקון דמשוי ליה מנא כפותח בית הצואר אזי לא חל ע"ז שם קורע כלל כי לא שייך שם קורע כ"א כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכוין בשבלי /בשביל/ איזה תיקון וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפלה בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה שהקריעה מקלקל את היריעה ביותר אלא שעי"ז יוכל אח"כ לתפרה וכו' ע"ש, ועל רקע זה מוסבים הוכחותיו הרבות בדיבורו הארוך שם מדברי הש"ס והפוסקים (עד שאין צורך לפרט מי ומי הסוברים כן, דזיל קחנו משם) דאפילו שלא ע"מ לתפור חייב כל שיש איזה תיקון בקריעתו, ושהסוברים דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא יחידאים הם, ומכאן תוצאות לסיכומו הברור בזה במ"ב ס"ק מ"ג דכל דמכוין בקריעה בשביל איזה תועלת חייב משום קורע כי לא בעינן בקורע דוקא ע"מ לתפור אלא בשביל איזה תיקון כדי שלא יהיה מקלקל. וזהו גם היסוד שפוסק בס"ק מ"א דאם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר תשמיש חייב משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן, ואריכות ישובו בביאו"ה ד"ה אין שוברין מדוע שהמחבר בסעי' י"ג לא הזכיר לחייב משום קורע שהיא גם קושית הפרמ"ג כיעו"ש (ולפי בירוריו של הביאו"ה שם נדחים הנימוקים של ספר שו"ת תפארת אדם סי' ל"א שרוצה להתיר עפ"י הח"צ שהקריעה עצמה הוא איסור דרבנן ומותר לכן משום כבוד הבריות, וזה אינו. ופשוט).
(ד) וא"כ לפי הנ"ז שיסוד ההסבר בזה הוא מפני דמלאכת קורע שאני, הדבר ברור דאין להשיב על כך ממה שמצינו במלאכות אחרות, ובתוך זה גם לא מחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, כפי שכותב כת"ר להקשות מזה כי חזינן דהמ"ב לא נעלם ממנו מזה ובתוך דבריו מביא בעצמו זאת ההלכה, ורק דשם (וכן בשאר מלאכות) מטבעה של אותה מלאכה לתקן, דחופר גומא ממלאכת בונה היא, ולכן כל שעצם החפירה קילקול היא כשלעצמה הר"ז פטור, ומשא"כ במלאכת קורע דטבעה של מלאכה זאת היא כך לקלקל במקום זה, ועי"כ לתקן במקו"א, ולכן שפיר חייב בזה כל שקורע בשביל איזה תיקון שהוא.
ובדומה להאמור מצינו להמ"ב בריש סי' ש"מ שם בביאור הלכה ד"ה וחייב וכו' שמביא בשם פוסקים גדולים שכותבים לבאר כן גבי מלאכת גוזז דחשיבה מלאכה אליבא דכו"ע אפילו אין צריך להשער בהיות דגזיזה שבמשכן היתה שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור יעו"ש.
(ה) כאמור המ"ב מבסס את דבריו האמורים דכל שקורע עבור איזה תיקון שהוא חייב על הוכחות מדברי גדולי הפוסקים, וא"כ גם לו עדנה ספק בזה מכח שיטות פוסקים אחרים הא הו"ל ע"כ ספק איסור דאורייתא ואיך אפשר לבוא להקל בזה משום כבוד הבריות (ממה שמצינו שהתירו משום כך רק באיסור דרבנן) כפי שכת"ר מסיים את דבריו להקל משום כך?
(ו) ויש לציין דלמעשה גם החיי אדם פוסק בספרו זכרו תורת משה במלאכת קורע, דאסור לקרוע נייר לקנח בו משום דהוי תיקון כלי, ודלא כפי שחשב כת"ר בדבריו לומר דבכה"ג לא נקרא מתקן שום דבר אלא מקלקל בלבד, וכפי שמבאר המ"ב שם בביאו"ה ד"ה אין שוברין, אליבא דרש"י יוכל להיות פירוש הדבר של דהוי תיקון כלי בזה דיש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש כיעו"ש. וגם לדעתו של הח"א דהו"ל מלשאצל"ג, מ"מ גם אליבא דר"ש אין להקל בזה משום כבוד הבריות כבשאר איסור דרבנן. כמבואר בחידושי הר"ן לשבת ד' צ"ד ע"ב ד"ה אמר ליה עיין שם.
(ז) ומה שכת"ר מוסיף בסוף דבריו עוד נימוק להקל בזה וכותב וז"ל: ומכש"כ לפי הידוע שנייר זה הוא כבר מובדל ומופרש על ידי הנקבים ורק חבור מדולדל הוא מחובר עדין שודאי דינו כאילו כבר מובדל והו"ל כאילו נעקר כולו ואין חשש בו כלל עכ"ל.
לדעתי גם נימוקו זה מפליא ביותר, דראשית הרבה והרבה מניר זה אינו נבדל כ"כ בקלות אפילו במקום הנקבים ואפילו המיעוט שבהם שכן נבדלים בקלות, מה לי בכך סוף סוף מחוברים המה זל"ז, ואין שיעור לחוזק החיבור, ועל אחת כמה שבודאי לא שייך לומר כגון זה כל העומד לחתוך וכו', ושנית יש לומר דבמדת מה עוד חמור ביותר קריעה מנייר זה מסתם נייר בעלמא, כי אם מכוון לתלוש במקום הנקבים (שע"ז הרי בנוי דברי כת"ר) יש לדון שיתחייב בזה משום מחתך, וכדמצינו בתפא"י בכלכלת שבת במלאכת מחתך שפוסק דהקורע או חותך נייר לבן לקנח א"ע או לשאר תשמיש חייב משום מחתך. וכ"כ המ"ב שם בס"ק מ"א ובשעה"צ ס"ק ע"ד ע"ש.
והכי מצאתי בספר שו"ת חלקת יעקב לא' מגדולי זמנינו בח"ג סי' קכ"ג שנשאל על כגון נייר כזה אם מותר לקרוע לקינוח בביהכ"ס בשבת ואם י"ל בזה דעומד לחתוך כחתוך דמי ובירר והעלה דדא ודאי דלענין שבת דלא שייך לומר כל העומד לחתוך כחתוך דמי ואף על פי שיותר מהרוב כבר נחתך ברחבו מ"מ אין קרובין לינתק ומקום החיבור יותר מב' תפירות, ואם ידקדק לחתוך במדה זה אסור מה"ת מטעם מלאכת מחתך ע"ש (ויעוין בבאו"ה ד"ה וחייב, מה שנוטה בכלל לומר דרק בע"מ לתפור צריך כדי לתפור ב' תפירות, אבל כשקורע לשם תיקון אחר כל שיש בו התיקון שהוא נכוין /נתכוין/ בו חייב ע"ש).
(ח) ברם לא ירד בני עמכם במה שכותב הספר שם ג"כ להתיר לקורע הנייר שלא בקפידא על מקום החתך דוקא משום כבוד הבריות, דנימוקיו בזה בנוים על דברי שו"ע הגרש"ז שכותב לומר דמלאכת קורע אינו אלא כשמפריד גופים רבים שנתחברו אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, וכן על מה שהנשמת אדם מבאר דהו"ל משאצל"ג, וכמו"כ גם על מה שהביאו"ה מבאר דזה שחייב הוא דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים כיעו"ש, ולדעתי כל נימוקיו דחוקים ודחוים המה, הנימוק של מפני שהוא גוף אחד, יעוין בנשמת אדם שם סק"ב שגם על דעתו עלה מראש לומר כן, ולאחר מיכן קורא לה נדחה מכח דברי הירושלמי שמביא בזה (ומאד דחוק מה שהספר שם רוצה ליישב בזה), וכן מכח דברי הב"י (והרי דברי השו"ע הגרש"ז באים בזה כדי ליישב דברי הב"י בסעי' י"ג). וכמו"כ בביאו"ה שם ד"ה אין שוברין ג"כ אוחז בדחיה זאת דא"א לומר כן. ועוד זאת, הנשמת אדם שם גם בתחילה כשרצה לחלק בכזאת, הדגיש לכתוב דזה שייך מיהת רק על הנייר. שבזמניהם שהיו מעשבים. ורצונו לומר, דאבל לא שייך לומר בכזאת כלל על הנייר שבזמנינו שעושים אותם ג"כ מגופים נפרדים, וא"כ גם לפי חילוקו של שו"ע הגרש"ז זה שייך על הנייר שבזמניהם ואיכא בדבריו כדי ליישב דברי השו"ע בסעי' י"ג מדוע שלא הזכיר לחייב משום קורע, אבל לא כן על הנייר שבזמנינו שעליו אליבא דכו"ע איכא משום חיוב קורע וכנ"ז. והנימוק השני עפ"י הנ"א, הרי הביאור הלכה שם בד"ה ולא נתכוין האריך להוכיח דלא כדבריו בראיות חותכות, וכפי שהרגיש מזה מחבר הספר בעצמו שם בהג"ה שהוסיף למטה בגליון. והנימוק השלישי ממה שהביאו"ה מבאר שזה דוקא כשקורע נייר גדול לקרעים קטנים, ג"כ אין בזה כדי אחיזה דמלבד מה שהביאור הלכה כותב דבר חילוקו זה רק אליבא דהרמב"ם והשו"ע אבל אליבא דרש"י ודעימי' כותב בהדיא דבכל גוונא אסור מדאורייתא, הרי אפי' על חילוקו זה אליבא דהרמב"ם חוזר לבאר אח"כ בהדיא (מכח מה דמשמע מהרמב"ם בה"י דדוקא להפסיד פטור אבל ביש תיקון באיזה צד חייב) דזהו דוקא כשזה החתיכה שקורעה הוא משליכה ע"כ בכלל להפסיד הוא, אעפ"י שהבגד נתקן עי"כ, ומינה דהא כל שאינה משליך החתיכה שקורע אלא משתמש בה לקינוח וכדומה חייב אפילו כשקורע מן הצד, ולא בעינן בזה דוקא שיקרע נייר לקרעים קטנים.
(ט) ע"כ לדעתי אין להתיר לקרוע נייר בשבת לצורך שימוש בביה"כ, וגם לרבות לא נייר - טואלט ובמקום הכרח ובאין עצה אחרת יש להתיר רק בכלאחר יד, וכפי שמציע בס' חלקת יעקב שם לקרוע ברגלו או במרפקו ושלא במדה. אלא שהוא כותב שם שרק מהנכון לעשות כן, ולדעתי יש להתנהג בכזאת מעיקרא דדינא. והנני בכבוד רק ובהוקרה רבה דוש"ת באה"ר אליעזר יהודא וולדינברג
