Don't THINK your tefillos, SAY them:-)!!:-)
שו"ת יביע אומר חלק י - אורח חיים סימן נה
ג) ח"א חאו"ח סימן א (דף ג ע"א), הרהמ"ח הביא בארוכה דברי הגאון רבי חיים מוואלוזין בספר נפש החיים [שער ג פרק ה], שבכל המצות העיקר הוא חלק המעשה, אך טהרת המחשבה והכוונה היא רק מצטרפת אל המעשה, ולמצוה, ולא לעיכובא. ובעת הקרבת הפסח אם ישב האדם ויחשוב ויכוין כוונות נוראות בענין הפסח במחשבה גבוהה מאד, וחדל מעשות הפסח, במעשה בפועל, ונכרתה הנפש ההיא, וכן הוא בכל המצות. [וכיו"ב כתב הרב אפיקי יהודה, והובא בספר שער בת רבים בהפטרה לפרשת פרה דף ו ע"ד. ע"ש]. ובד"ה ולא זו בלבד, הזכיר דברי המג"א (סי' קא סק"ב) בדין תפלה, דקי"ל (ברכות לא א) המתפלל צריך שיחתוך בשפתיו כמו שנאמר אצל חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, שאם לא הוציא בשפתיו, רק הרהר במחשבתו בלבד, לא יצא ידי חובת התפלה כלל, וצריך להתפלל פעם שנית, ואם עבר זמן התפלה צריך לחזור ולהתפלל שתים, בחתוך שפתים, כדין מי שלא התפלל כל עיקר. ואף על פי שהתפלה נקראת עבודה שבלב, וכמ"ש בתענית (ב א), ולעבדו בכל לבבכם, זו תפלה, מ"מ העיקר הוא שצריך לחתוך בשפתיו כל תיבה ממטבע התפלה. וכו'. ע"כ. הנה כיוצא בזה כתב הגאון המבי"ט בספר בית אלהים (פרק ג), שאף שהתפלה צריכה כוונת הלב, מ"מ אינה נשלמת אלא בדיבור, שהרהור לאו כדיבור דמי, והכתוב תלאה בכוונה ובדבור, שנאמר, ולעבדו בכל לבבכם, נקראת עבודה שיש בה מעשה, שהוא הדיבור, שעקימת פיו ושפתיו הוי מעשה, ולזה אין יוצא י"ח בהרהור, דלאו כדיבור דמי, והעיקר היא הכוונה, לרכז מחשבתו במה שמבטא בשפתיו. ע"כ. והמג"א שם אחר שכתב כן, והוכיח בראיות דלא יצא, כתב, וצ"ע. וע' מה שפלפלו בדבריו הערך השלחן (סי' קא), ובספר ים התלמוד בקונטרס מפרשי הים (דף עט ע"ד). ובספר מגן גבורים (סי' קא סק"ג). ע"ש. וראיתי להרב יריעות האהל שבספר אהל מועד ח"א (דף סח ע"א), שכתב, שנ"ל דבדיעבד אם התפלל בהרהור הלב, יצא. ושכן יש לדייק מדברי הרב אהל מועד שם. ע"ש. ואף על פי שאינו מוכרח, מ"מ מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' תפלה ה"א וה"ט) מוכח שאף בהרהור בלבד יצא בדיעבד. אלא שי"ל דהרמב"ם לשטתיה דס"ל (בפ"א מהל' ברכות ה"ז), שגם בשאר ברכות בדיעבד יצא י"ח בהרהור. ובספר בגדי שש (סי' קא) כתב שהספק במקומו עומד אם יצא י"ח תפלה בהרהור. ע"ש. ובחידושי הרש"ש (ברכות כא. ולא א) פשיטא ליה שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובת תפלה בהרהור בלבד. ע"ש. וכן מוכח להדיא ממ"ש הפרי חדש (סי' צד), שאם התפלל בהרהור בלבד מפני אונסו, ועבר האונס, אם לא עבר זמן תפלה חייב לחזור ולהתפלל בחיתוך שפתיו. ע"ש. וכן כתב האליה רבה (שם סק"ב), והרב בגדי ישע (סי' סב), והרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה (סי' מז סק"ג), והמחצית השקל (סי' קפה סק"א), ובשו"ת הגיד מרדכי (דף צד ע"א). וכן פסק בספר מגן גבורים (סי' סב אלף המגן סק"ו), והרב שבילי דוד (סי' סב סק"ג). (אלא שבמקום אונס דעת הרב יד אהרן (סי' סב), דבדיעבד יצא בהרהור, וא"צ לחזור ולהתפלל, שכיון שבשעה שהתפלל בהרהור היה לו אונס, יצא, וא"צ לחזור ולהתפלל. ודלא כהפרי חדש. וכן הסכים מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' פ), וכן פסק בספרו קשר גודל (סי' יב אות לב). וכן כתב הערך השלחן (סי' סב סק"ב), ושכן כתב הראב"ד בספר תמים דעים, אליבא דרבנן דאמרי בעל קרי מהרהר (ק"ש) בלבו. שלא אמרו אלא בבעל קרי דאנוס הוא, ויצא, וא"צ לחזור ולקרות. וא"כ הכא נמי לדידן לרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי. ע"כ. וכ"כ הרב המגיה בשלמי צבור (דף צד סע"ג). וכ"כ הפמ"ג (סי' סב מש"ז סק"א), והפתח הדביר (שם סק"א). וכ"כ המשנה ברורה (סי' צד ס"ק כא). ע"ש. אבל המג"א (סי' קא) כתב דמ"ש בסי' צד שהחולה יהרהר התפלה בלבו, היינו לרווחא דמילתא, אבל אינו יוצא י"ח תפלה בזה. ונראה שזוהי דעת הפר"ח וסיעתו. וע' בשו"ת עמק הלכה (חאו"ח סי' לג), ובשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' מב). ובשו"ת בנין עולם (חאו"ח סי' ו). וע' במש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח ס"ס ג עמוד כ). ודו"ק). וכן העלה בשו"ת לחם שערים (סי' ה), שאף בדיעבד לא יצא בהרהור וצריך לחזור ולהתפלל. ע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בקונטרס אחרון סי' ו). ע"ש. וע' בתורת חיים סופר (סי' קא סק"ד) שכתב, דמן התורה יוצא י"ח בהרהור, דרחמנא לבא בעי, רק מדרבנן צריך לחתך בשפתיו. ע"ש. וכיו"ב כתב הגאון רעק"א בתשובה מה"ת (סי' קנא) דרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי, היינו מן התורה, אבל מדרבנן ס"ל דלאו כדיבור דמי. ע"ש.
ובהיותי בזה ראיתי להגאון רבי חיים צאנזר בהגהותיו לאו"ח (סי' קא), שכתב על מ"ש הש"ע, שלא יתפלל בלבו. ואני אומר דביומא (יט ב) איתא, ודברת בם ולא בתפלה, ופירש רש"י שם, בם, בק"ש יש לך להשמיע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך, ולא בתפלה, שהתפלה בלחש, שנאמר וקולה לא ישמע. ע"כ. וקי"ל דבק"ש לכתחלה הוא שצריך להשמיע לאזנו, א"כ בתפלה אפילו לכתחלה לא, וצ"ע על הטור והרשב"א. והובא בשו"ת עמודי אש (סי' ג אות טו, דף כ ע"א). ולא ידעתי מאי קשיא ליה, הרי גם לרש"י, בק"ש צריך להשמיע לאזנו, ובתפלה א"צ שישמיע לאזנו, אבל לחתוך בשפתיו בודאי שהוא צריך. ולא סגי שיתפלל בהרהור הלב בלבד. וכמו שנאמר רק שפתיה נעות וכו'. והרי גם הפר"ח והברכי יוסף שפסקו דלכתחלה לא ישמיע לאזנו בתפלה, מודים הם שצריך לחתוך בשפתיו, כמבואר בש"ס, וא"כ מאי קושיא. ועוד שלפי דברי רש"י (ע"פ הגהת הב"ח), הפירוש הוא, "ודברת בם, בק"ש שיש לו רשות להשמיע מה שמוציא בפיו", היינו אף להשמיע לאחרים, אבל בתפלה אינו רשאי להשמיע קולו לאחרים. א"כ בודאי דלק"מ, ופשיטא שגם בתפלה עכ"פ יחתך בשפתיו, כדכתיב רק שפתיה נעות. וע' בעמודי אש שם שנדחק לומר שפירושו של רש"י לא מבואר בש"ס, כי יש לפרש כמ"ש התוס' דהיינו לענין לשאול מפני היראה, שבק"ש רשאי להפסיק, ולא בתפלה וכו'. ע"ש. ולא הוצרך לכך כי גם לפרש"י אתי שפיר. וראיתי להרב תולדות זאב (ברכות כא. דף לט ע"ב מהספר) שכתב, שנראה לו שאפילו להרמב"ם דס"ל (בפ"א מהל' ברכות) שיוצא י"ח גם בהרהור בלבד, מ"מ בתפלה אף הוא יודה שאף בדיעבד לא יצא, שכיון דכתיב רק שפתיה נעות, מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו, זה הוי לעיכובא וכו'. ע"ש. וזה אינו, דהא מוכח מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' תפלה ה"א וה"ט), דבדיעבד יצא בהרהור, וכמש"כ לעיל. שהרי כתב הרמב"ם (בפרק ה ה"א) בזה"ל: שמנה דברים צריך המתפלל להזהר בהם ולעשותם, ואם עבר ולא עשאם אין מעכבין, ואלו הן וכו', והשוויית הקול. ושם (הלכה ט) כתב: "השוויית הקול כיצד, לא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו, ומשמיע לאזנו בלחש". ע"כ. הא קמן שאין החיתוך בשפתיו לעיכובא, אלא רק לכתחלה. וכן הוכיח האליה רבה. ומכיון שעכ"פ מידי ספק לא יצאנו, נראה שאם התפלל בהרהור יחזור ויתפלל בתורת נדבה. וכן מצאתי להגר"י ידיד בספר ברכת יוסף ח"א (עמוד רסא) שכתב דבדיעבד שהתפלל בהרהור בלבד יחזור ויתפלל בתורת נדבה. ע"ש. ונכון שיתנה ויאמר: "אם לא יצאתי ידי חובתי בתפלתי הראשונה, הריני חוזר ומתפלל לצאת ידי חובתי, ואם כבר יצאתי ידי חובה, תהא תפלה זו לנדבה". ואף על פי שאין להתפלל נדבה, אלא אם כן הוא בטוח שיכוין בתפלתו מראש ועד סוף, שאם לא כן, עליו נאמר, למה לי רוב זבחיכם, כמ"ש בש"ע (ס"ס קז), וכתב הרב חיי אדם בנשמת אדם (כלל כד סי' ג), שכיון שידוע שבזמן הזה אין אנו יכולים לכוין, לכן אסור להתפלל תפלת נדבה בזמן הזה. ואפילו בספק התפלל לא יחזור להתפלל. וע"ע בשו"ת שערי עזרה טראב (חאו"ח ס"ס ד), ובשו"ת מים חיים משאש (סי' שז), ובכף החיים (סי' קיח סוף סק"א). מכל מקום לדינא כל שיש מחלוקת או ספק אם יצא ידי חובת תפלה, רשאי לחזור ולהתפלל, (ורק בתורת נדבה, שהיא רשות לגמרי, לא יתפלל בזה"ז), וכמ"ש הגאון שלמי צבור (דף קל ע"א, ודף שיב רע"ג, ודף שכד ע"ד). ובספר חסד לאלפים (סי' קז). וכ"כ הגר"ח פלאג'י בספר רוח חיים (סי' קז). וכן פסק הרהמ"ח בספר בן איש חי (פרשת משפטים אותיות יד טז יח). וכ"כ המשנה ברורה בבאה"ל (ס"ס קז). והן אמת שראיתי בשו"ת נשמת חיים אבולעפייא (חאו"ח סי' ד) דס"ל שגם כשהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים אם יצא י"ח תפלה, אינו חוזר להתפלל בתורת נדבה, אא"כ הוא זריז וזהיר לכוין, שאל"כ קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם, כמ"ש בש"ע (ס"ס קז). ע"ש. אולם לפמש"כ נראה שגם בזה"ז כל שיש אומרים שלא יצא י"ח תפלה, חוזר ומתפלל בתנאי דנדבה. וכן ראיתי להגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר יוקח נא (סי' קז סק"ד) שהעיר ע"ד הנשמת חיים, דבכה"ג אף בזה"ז חוזר ומתפלל, כיון שיש ספק שלא יצא י"ח תפלה. והאריך בזה. (וע"ע במ"ש בספר יוקח נא ס"ס צד). וע"ע בשו"ת מכתב לחזקיהו (דף מג ע"ב). וכן עיקר.
שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן מב
לענין ברכה ותפילה אי הרהור כדיבור דמי
בעזהי"ת, עש"ק פרשת ויגש תרל"ח לפ"ק חוסט
החיים והשלום וכל טוב לתלמידי האברך המופלג בתורה וביראה כש"ת מו"ה יעקב יוסף גינז נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק סיגעט יע"א
מכתבו קבלתי, ואשר שאלת בעובדא שאירע לך, שהיה נראה לך דמתחילין לשאול טל ומטר ביום ה', וזה היה ביום ג', ולא הזכרת, ומי שהיה עומד אצלך הוא אמר בקול רם 'ותן טל ומטר'. ונסתפקת איך לעשות, אם האמת שהוא התחלת זמן שאלת טל ומטר או לא, ולא היית יודע באמצע התפילה איך תעשה, ועלה בלבבך מה ששמעתי ממני דבספק ברכות יש תקנה להרהר בלבו כדעת הרמב"ם [הלכות ברכות פ"א ה"ז]. והרהרת בלבבך. שוב מצאת בספר ישועות יעקב סימן ס"ב [ס"ק א'] דהוכיח דאין לעשות כן, דאם לא כן איך אמרו ספק ברכות להקל, הא לפי הנ"ל יכול להרהר בלבו, עכ"ל.
הנה מה ששמעת ממני הוא דעת הרמב"ם פרק א' הלכה ז' מהלכות ברכות, כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. אמנם דעת השלחן ערוך באורח חיים סימן ס"ב [סעיף ד'] דדווקא במקום אונס, אם הוא אנוס אז מועיל הרהור. והביא הפרי מגדים שם [משבצות זהב ס"ק א'] דמן התורה אמרינן הרהור כדיבור דמי, ומדרבנן לאו כדיבור דמי, ובמקום אונס לא גזרו. וכן בכל הברכות כמו שכתב המגן אברהם סימן קפ"ה ס"ק א' זה לענין ברכות. ולכן לענין תפילה, קיימא לן באורח חיים סימן צ"ד סעיף ו', דאם הוא חולה יהרהר בלבו שנאמר [תהלים ד' ה'] 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ואם כן מזה גם כן נראה דיוצא בהרהור במקום אונס. ומזה ראיה דלא כהפרי חדש, דהנה הפרי חדש כתב שם באורח חיים סימן ס"ב [אות ד' ובסימן צ"ד אות ו'] דאפילו במקום אונס לא יצא, ואם עבר האונס צריך לחזור ולהתפלל בפה, אפילו בברכה, דהרהור לא הוי רק לרווחא דמילתא אבל אין מועיל. מיהו, בטורי זהב שם [ס"ק א'] מבואר דבאונס מועיל אפילו לכתחילה. ובבאר היטב מביא שם [ס"ק ב'] בשם ספר יד אהרן [סימן ס"ב בהגהות בית יוסף] דפליג על הפרי חדש, דבמקום אונס מהני הרהור וכשעבר האונס אינו צריך להתפלל עוד הפעם.
על כל פנים יש שלש שיטות. דלהרמב"ם הרהור מהני בדיעבד אפילו שלא במקום אונס. ולשיטה השניה דווקא במקום אונס מהני. ולפרי חדש אפילו במקום אונס לא מהני. והיינו לענין ברכות או קריאת שמע. ולענין תפילה המגן אברהם בסימן ק"א ס"ק ב' צידד בתחילה דאפשר לומר דבתפילה וודאי יוצא בהרהור, דכתיב [דברים י"א י"ג] 'ולעבדו בכל לבבכם' ודרשינן [תענית ב' ע"א] איזו עבודה שהיא בלב זו תפילה, והקב"ה יודע מחשבות. אבל לבסוף הוכיח להיפך דאינו יוצא, דאם לא כן כיון דקיימא לן [ברכות כ' ע"ב] דהרהור לאו כדיבור דמי אמאי לא תיקנו בבעל קרי שיהרהר בלבו.
וזה הדבר ששמעת ממני דבמקום שיש ספק ברכה, כיון דיש דעות דבברכות בהרהור יוצא לכל הפחות באונס, וכיון שהוא ספק ברכה והוא אונס, דאין לך אונס גדול מזה שאינו יכול לברך, בכהאי גוונא צריך להרהר, דאז אם הוא מהרהר הוי ספק ספיקא ומועיל.
וכל זה בספק ברכה שכבר בא לידו שהוא ספק ברכה, אבל לעשות ספק ספיקא בידים, קיימא לן דאסור. דהיינו שנימא אם הדבר שהוא רוצה לאכול או ליהנות אלא שהברכה הוא ספק, אינו רשאי לסמוך על ההרהור, דאין עושין ספק ספיקא בידים.
והפרי מגדים בפתיחה כוללת [חלק ג'] כתב כמה פעמים שם דהרהור כדיבור דמי לדעת הרמב"ם. ובפתיחה להלכות ברכות [אות ב'] הקשה לדעת הרמב"ם אמאי בברכת המזון אם ספק לו אם ברך צריך שיברך שנית [הלכות ברכות פ"ב הי"ד], ואמאי לא נימא שיהרהר בלבו, כיון דלהרמב"ם [פ"א מברכות הט"ו ופי"ב משבועות ה"ט] הוי ברכה לבטלה נמי בכלל 'לא תשא', ואם כן אמאי יעבור על איסור דאורייתא, נימא דיהרהר.
ולפענ"ד נראה לי דכיון דספק דאורייתא צריך לברך, אין כאן משום 'לשוא', ד'לשוא' משמע בחנם וזה אינו בחנם, דהרי הדין הוא כן דצריך לברך. ואף על גב דמן התורה סגי בהרהור, מכל מקום כמו דקיימא לן באורח חיים סימן קפ"ד במגן אברהם ס"ק ז' דגם ברכה רביעית צריך לומר דלא ליתא לזלזולא, הכא נמי כיון דמדרבנן הרהור אינו מועיל, וכיון שזקוק לברך מן התורה שוב צריך לברך אפילו שהוא ספק דרבנן, כן נראה לפענ"ד.
ועתה אבוא לנידון שלך שהיית עומד באמצע התפילה והיה ספק לך אם אתה רשאי להתפלל ולגמור התפילה, או כיון שלא הזכרת 'ותן טל ומטר' היית צריך להתחיל מחדש. ואם כן לפי מה שכתבתי לעיל דזה מקרי אונס, אם כן לכאורה היה מועיל הרהור למקצת שיטות, לשיטת הרמב"ם ולשיטה השניה מצד ספק ספיקא.
מיהו הרי זה היה רק חסרון ידיעה, וספק חסרון ידיעה לא הוי ספק ספיקא. ואפילו לדעת המשאת בנימין בסימן מ"א וסימן נ', ולדעת הנודע ביהודה קמא חלק יורה דעה סימן נ"ז, דסבירא להו דאפילו בחסרון ידיעה מהני ספק ספיקא, מכל מקום לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן ק"א הנ"ל דלענין תפילה אינו מועיל, דבעינן דוקא דיבור דילפינן בפרק אין עומדין בברכות [ל"א ע"א] מחנה שנאמר [שמואל א' י"ג] 'רק שפתיה נעות' ולמדו משם דבעינן דווקא שיוציא מפיו, וגם ממשנה גופא דברכות שם דף כ"ב [ע"ב] דאיתא שם דאם היה עומד בתפילה ונזכר שהוא בעל קרי יקצר, ולא אמרינן יהרהר, משמע דבכהאי גוונא לא מהני הרהור. אם כן כעין נידון שלך בוודאי אין לסמוך על ההרהור. כן נראה לפענ"ד. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל איכא למימר תפילה שאני דהרי ילפינן מקרא דחנה וגו' דלעיל דבעינן דווקא דיבור, ואפשר לפי מה שכתב המגן אברהם סימן ק"א הנ"ל איכא למימר דבתפילה בעינן דוקא דיבור אפילו במקום אונס.
ומה שהבאתי בשם הישועות יעקב, ספר ישועות יעקב אין בידי, ואין אני יודע מה שכתב שם. וכבר הצעתי לפניך השיטות, ובוודאי יש פלוגתא בזה. ואחתום בברכה המשולשת, דברי רבך הדו"ש.
הק' משה שיק מברעזאווע
