"סיפר לי הרה"ח ר' אוריאל צימר ע"ה:
במסגרת השילומים של גרמניה לעם היהודי בעקבות השואה, הקציבה ממשלת גרמניה תקציב שנתי בסכום מסוים לישיבות בארה"ב שפעלו לפני
השואה באירופה. ברשימת מקבלי התמיכות נכללו כעשרים ישיבות כאלה. הוקם ועד ראשי שתפקידו היה לחלק מדי שנה את התקציבים לישיבות
השונות לפי קריטריונים של גודל וכיו"ב. הועד כלל את ראשי שלוש הישיבות הגדולות ביותר, והם: הגה"ח רבי שמריה גוראריה זצ"ל, חדב"נ, שעמד
בראש ישיבת תומכי תמימים, וכן ראשי הישיבות הליטאיות קלצק-לייקווד ומיר, הרבנים קוטלר וקלמנוביץ'. כמזכיר הועד שימש הר"א צימר ע"ה,
שהיה מקובל על כל שלושת חברי הועד. הועד התכנס מדי שנה והחליט על החלוקה בין הישיבות.
באותו זמן הקימו בארה"ב האחים הרבנים מאלין את ישיבת "כנסת יהודה" (שאחר כך עברה לירושלים). מייסדי הישיבה טענו שזו ישיבת המשך
לישיבה שקיים אביהם ז"ל בבריסק דליטא. לאור טענתם זו, דרשו מחברי הועד להכלילם בין הישיבות הזכאיות לתמיכה האמורה. כל שלושת חברי
הועד דחו את בקשתם, בטענה שזו ישיבה חדשה ואינה זו שפעלה בבריסק בעבר. מובן שהסיבה האמתית לדחיית הבקשה הייתה חוסר רצונן של
הישיבות הוותיקות והגדולות לחלוק את עוגת התקציב, שעמד על סכום שנתי קבוע, עם ישיבות נוספות.
הגאון רבי נחמיה מאלין ע"ה לא התייאש ופנה אל כ"ק אדמו"ר זי"ע במכתב ושטח בפניו את טענתו. כ"ק אדמו"ר זי"ע השיב לו במכתב ובו
הביע את דעתו הקדושה שאכן הישיבה מהווה המשך לישיבה בבריסק וכי הצדק אכן עומד לצדם והם ראויים לזכות גם לתמיכה כספית.
הגר"נ ע"ה פנה עם מכתבו של כ"ק אדמו"ר זי"ע אל הרש"ג זצ"ל, ודיווח לו כי לדעת כ"ק אדמו"ר זי"ע מגיע להם להיכלל בין הישיבות הזכאיות
לתמיכה. לאור זאת, מיד באסיפת הועד הבאה העלה הרש"ג זצ"ל את הנושא על סדר היום ודרש להעניק לישיבת "כנסת יהודה" חלק מהתקציב – בנמקו
זאת בכך ש"כך רוצה גיסי". הרש"ג זצ"ל לא הרפה עד ששני חברי הועד האחרים נכנעו לדעתו והחליטו להכניס את ישיבת "כנסת יהודה" לרשימת
מקבלי התמיכות (ראה מכתבו של כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש, חלק כא, אגרת ח'מא)".
במסגרת השילומים של גרמניה לעם היהודי בעקבות השואה, הקציבה ממשלת גרמניה תקציב שנתי בסכום מסוים לישיבות בארה"ב שפעלו לפני
השואה באירופה. ברשימת מקבלי התמיכות נכללו כעשרים ישיבות כאלה. הוקם ועד ראשי שתפקידו היה לחלק מדי שנה את התקציבים לישיבות
השונות לפי קריטריונים של גודל וכיו"ב. הועד כלל את ראשי שלוש הישיבות הגדולות ביותר, והם: הגה"ח רבי שמריה גוראריה זצ"ל, חדב"נ, שעמד
בראש ישיבת תומכי תמימים, וכן ראשי הישיבות הליטאיות קלצק-לייקווד ומיר, הרבנים קוטלר וקלמנוביץ'. כמזכיר הועד שימש הר"א צימר ע"ה,
שהיה מקובל על כל שלושת חברי הועד. הועד התכנס מדי שנה והחליט על החלוקה בין הישיבות.
באותו זמן הקימו בארה"ב האחים הרבנים מאלין את ישיבת "כנסת יהודה" (שאחר כך עברה לירושלים). מייסדי הישיבה טענו שזו ישיבת המשך
לישיבה שקיים אביהם ז"ל בבריסק דליטא. לאור טענתם זו, דרשו מחברי הועד להכלילם בין הישיבות הזכאיות לתמיכה האמורה. כל שלושת חברי
הועד דחו את בקשתם, בטענה שזו ישיבה חדשה ואינה זו שפעלה בבריסק בעבר. מובן שהסיבה האמתית לדחיית הבקשה הייתה חוסר רצונן של
הישיבות הוותיקות והגדולות לחלוק את עוגת התקציב, שעמד על סכום שנתי קבוע, עם ישיבות נוספות.
הגאון רבי נחמיה מאלין ע"ה לא התייאש ופנה אל כ"ק אדמו"ר זי"ע במכתב ושטח בפניו את טענתו. כ"ק אדמו"ר זי"ע השיב לו במכתב ובו
הביע את דעתו הקדושה שאכן הישיבה מהווה המשך לישיבה בבריסק וכי הצדק אכן עומד לצדם והם ראויים לזכות גם לתמיכה כספית.
הגר"נ ע"ה פנה עם מכתבו של כ"ק אדמו"ר זי"ע אל הרש"ג זצ"ל, ודיווח לו כי לדעת כ"ק אדמו"ר זי"ע מגיע להם להיכלל בין הישיבות הזכאיות
לתמיכה. לאור זאת, מיד באסיפת הועד הבאה העלה הרש"ג זצ"ל את הנושא על סדר היום ודרש להעניק לישיבת "כנסת יהודה" חלק מהתקציב – בנמקו
זאת בכך ש"כך רוצה גיסי". הרש"ג זצ"ל לא הרפה עד ששני חברי הועד האחרים נכנעו לדעתו והחליטו להכניס את ישיבת "כנסת יהודה" לרשימת
מקבלי התמיכות (ראה מכתבו של כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש, חלק כא, אגרת ח'מא)".
