One must avoid all expressions of fake, external expressions of honor. At the same time, one must do everything to preserve basic human dignity. Chazal expressed this when they said that it is preferable in theory [literally "more pleasant"] to throw oneself into a fiery furnace rather embarrass his friend in public. This shows that human dignity overrides even life itself that should be lost with great pain if that is what it entails in order to save someone from extreme humiliation. Practically speaking this shouldn't necessarily be done, but the lesson must be taken to heart!!
WOW!!
וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָלַן? — מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִיא מוּצֵאת וְגוֹ׳״.
And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said; and some say Rav Ḥana bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said; and some say Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is preferable, from an ethical perspective, for one to throw himself into a fiery furnace rather than humiliate another in public. From where do we derive this? From Tamar, the daughter-in-law of Judah, when she was taken out to be burned, as it is stated: “As she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying I am pregnant by the man to whom these belong, and she said examine these, to whom does this seal, cord and staff belong?” (Genesis 38:25). Despite her dire situation, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child; rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public. [Brachos 43b]
כשם שרדיפת הכבוד המדומה היא ממדות הרעות המוציאים את האדם מן העולם, כך ההכרה האמיתית של חיי כבוד אנושי והגועל לחיי בזיון הוא יסוד העולם, כי הוא מרומם את רוח האדם להכיר הכבוד האמיתי של שלימות וכשרון אמת בחכמה ובדעת האלהים וכבודו ודרכיו. ע"כ ראוי לאדם שיכיר כי ערך החיים עומדים בעצמם רק בהיותם מחוברים עם רגש הכבוד האנושי, אבל כשיתלוה עמם אבדן הכבוד האנושי אינו נחשב לחיים אנושיים. ואם כי ישנם גדולי לב שנושאים באהבה בוז, מפני שהם להם כדמות הכנה לכבוד יותר שלם ונעלה, שהוא כבוד השלימות, אבל אינו מפני שאין לכבוד האנושי מצד עצמו ערך, כי הוא תואר החיים האנושיים.
ע"כ נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי להחשב כאין מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדימי הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים. [עין איה]
