ג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג לברך קודם חג השבועות: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ובכן: בשלמא בנוגע לפנימיות – יכולים לחשוב שאין הזולת יודע מה נעשה אצלו בפנימיותו; אבל בנוגע לשמחה – הרי זה צריך להיות ניכר בגילוי, בריקוד, בקול (שירה), ובקוי הפנים. ובמילא, כאשר לא רואים את השמחה בגילוי, יש צורך לעורר על זה.
ולהעיר: בדרך כלל צריכה להיות ההנהגה באופן ש"אל תדין את חברך כו'", "הוי דן את כל האדם לכף זכות", וצריכים להזהר שלא לומר על יהודי דברים קשים ("אַ שווערן וואָרט"), ובכלל, מי עשאו שופט לפסוק על יהודי.
ועוד זאת, שיתכן שכאשר פוסק דינו של פלוני פוסק הוא את הדין גם על עצמו – כידוע הביאור בדברי המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", דין ואח"כ חשבון – דלכאורה, הול"ל חשבון ודין, שהרי ע"פ החשבון פוסקים את דינו – שאין פוסקים דינו של אדם למעלה עד שלא יפסוק בעצמו מהו העונש על ענין כזה, ולכן מזמינים לו אדם שעבר עבירה זו, וכאשר פוסק את דינו של הזולת, אזי פוסקים גם את דינו (אף שהוא בעצמו לא הי' פוסק דין על עצמו, מצד אהבת עצמו, ש"על כל פשעים תכסה אהבה"). וזהו "דין וחשבון" – שתחילה ישנו ה"דין" שפוסק על הזולת, ואח"כ עושים עמו "חשבון", שגם הוא במצב כזה כו'.
אבל, ביחד עם זה, מובן וגם פשוט, שכאשר יהודי (ובפרט מוכיח) רואה אצל חבירו דבר לא טוב, או שחסר אצלו דבר טוב, צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר, ולא להמנע מלהוכיח אותו בגלל הלימוד זכות שבודאי בפנימיותו טוב הוא, אלא שמצד ענוה, או סיבה אחרת, לא בא הדבר לידי גילוי, וכיו"ב.
– לימוד זכות על חבירו לא יכול להיות באופן שיגרום נזק לחבירו, שבגלל הלימוד זכות ימנע מלהוכיח אותו, ובמילא ישאר חבירו במעמדו ומצבו הקודם, אלא ודאי צריך להוכיחו ולעוררו על תיקון הדבר.
וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: תהיו בשמחה, ובאופן שיהי' הדבר ניכר בגילוי. תאמרו לחיים ותנגנו ניגון של שמחה.
(והוסיף בבת-שחוק:) ישנם כאלה ("עולם'שע") שה"עצה" שלהם להתגלות השמחה היא... צביטת הלחיים ("קנייפּן די בּאַקן") שעי"ז יהיו נראים הפנים מחייכים ושמחים. אבל תורת החסידות מציעה עבודה קלה יותר לפעול התגלות השמחה.
***
ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר תורה מהבעש"ט אודות הענין דאהבת ישראל גם לאנשים פשוטים:
"תפילין דמארי עלמא מאי כתיב בהו, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". והיינו, שבני ישראל הם התפילין של הקב"ה. בתפילין יש תפילין של יד ותפילין של ראש – ששניהם מצוה וחייבים בברכה [ברכה אחת, או ב' ברכות, כהדעות בזה], והסדר הוא שהנחת תפילין של יד קודמת להנחת תפילין של ראש. וכן הוא גם בתפילין דמארי עלמא, שתפילין של יד – מארי עובדין טבין (אנשים פשוטים מקיימי מצוות), קודמים לתפילין של ראש – מארי השגה (לומדים ויודעי תורה).
תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות.
ה. ידוע גם מה שסיפר הרה"צ ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרה"צ ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור.
ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעש"ט – כי הבעש"ט דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.
ו. ואדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.
וזהו "ואהבת לרעך כמוך" – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,
– שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים), מ"מ, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים –
כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.
– בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל ע"י התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.
כיצד יתכן הדבר שהאהבה להזולת תהי' אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו?
יש בזה שתי הסברות:
א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם", ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.
ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים. וא"כ, אין זו אהבה להזולת, אלא לו עצמו.
ז. ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:
מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה ומדידה. והראי' היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.
אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל ד"אחים ממש".
ח. עפ"ז מובנת השייכות דאהבת ישראל למתן תורה:
תורה זו עוררה אצל יהודים רבים רגש של אהבת ישראל גם ליהודים פשוטים – מצד המעלה היתירה דמארי עובדין טבין לגבי מארי השגה, וכמבואר בריבוי מקומות שאצל אנשים פשוטים מתגלית פשיטות העצמות.
ה. ידוע גם מה שסיפר הרה"צ ר' זושא לאדמו"ר הזקן מה ששמע מאחיו הרה"צ ר' אלימלך, שאצל הרב המגיד היו משמרות של תלמידים לשמשו, ופעם אחת, בעת המשמרה שלי – מספר ר' אלימלך – קרא לי הרב המגיד ואמר: שומע אתה, מֵלך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע, שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור.
ומובן, שמאמר המגיד הוא הוספה וחידוש על מאמר הבעש"ט – כי הבעש"ט דיבר רק אודות אנשים פשוטים, ואילו המגיד הוסיף שצריכים לאהוב גם רשע גמור, ויתירה מזה, שהאהבה לרשע גמור צריכה להיות בהשוואה כמו לצדיק גמור.
ו. ואדמו"ר הזקן אומר שאהבת ישראל היא למגדול ועד קטן, אהבה כמו "אחים ממש", שזוהי אהבה עצמית.
וזהו "ואהבת לרעך כמוך" – כמוך ממש: כשם שאהבת עצמו היא אהבה עצמית, שאינה מצד חשבונות,
– שלכן, "על כל פשעים תכסה אהבה", היינו, שגם כאשר האדם מכיר בפשעיו (כיון שהפשעים הם באופן כזה שאפילו מצד אהבת עצמו אינו יכול לרמות ולהשלות את עצמו שאינם פשעים), מ"מ, "תכסה אהבה", לפי שהאהבה מגעת בעומק הנפש במקום כזה שאין הפשעים נוגעים –
כך צריכה להיות גם האהבה ל"רעך" אהבה עצמית.
– בכדי לעורר את האהבה יש אמנם צורך בהתבוננות (כדלהלן), אבל ע"י התבוננות באים לאהבה עצמית שלמעלה מהשכל.
כיצד יתכן הדבר שהאהבה להזולת תהי' אהבה עצמית כמו אהבת עצמו – הרי הלה הוא בכל זאת זולת ולא הוא עצמו?
יש בזה שתי הסברות:
א) אהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת ה' הם כולא חד. וכשם שאצל בני ישראל אהבת ה' היא אהבה עצמית, שהרי "בנים אתם לה' אלקיכם", ובן ואב הם עצם אחד, כך גם אהבת ישראל – שבאה מצד אהבת ה', אוהב מה שהאהוב אוהב – היא אהבה עצמית.
ב) בעומק יותר: כל בני ישראל הם דבר אחד. זהו עצם אחד שנמשך ובא בכל אחד מהחלקים השונים. וא"כ, אין זו אהבה להזולת, אלא לו עצמו.
ז. ויש לומר בדרך אפשר שבמאמר אדמו"ר הזקן יש הוספה על מאמר המגיד:
מאמר המגיד שצריכים לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור – הוא עדיין מצד הבנה ומדידה. והראי' היא מזה גופא שמדגישים חילוקי דרגות כו', ואומרים שצריכים לאהוב כמו צדיק גמור.
אבל אהבת עצמו אינה מדודה, שהרי הוא אוהב את עצמו, את העצם שלו. ובאופן כזה היא אהבת ישראל ד"אחים ממש".
ח. עפ"ז מובנת השייכות דאהבת ישראל למתן תורה:
לקבלת התורה הוצרכה ההקדמה דאהבת ישראל – "ויחן שם ישראל", "כאיש אחד", וכמבואר במדרשי חז"ל שבשביל מתן תורה הוצרך להיות המספר דששים ריבוא, כולם בשוה, ללא חילוק בין אחד לחבירו.
וההסברה בזה – שע"י אהבת ישראל, ויחן כאיש אחד, ללא התחלקות, מעוררים את עצם הנשמה, שכן, ההתחלקות שבין יהודי אחד לחבירו היא רק בהכחות פרטיים, אבל מצד עצם הנשמה שוים כולם.
ועי"ז יכול להיות הענין דמתן תורה – שאז מקשר הקב"ה כביכול את העצם שלו, "אנכי", עם העצם של בני ישראל (שמצד העצם הנשמות מתאימות ואב אחד לכולנה), היינו, שבני ישראל "לוקחים" כביכול את "אנא נפשי", העצם דהקב"ה, שמסר את עצמו – ע"י התורה ("כתבית יהבית") – להעצם דבני ישראל.
[תו"מ]
