It is my personal opinion - shared by few - that 1] Charedim should not serve in the army. It is not their place. But at the same time 2] they should be exposed to videos like this [there are hundreds]. Stories of young, pure boys - even Yeshiva bochrim - who gave up their lives protecting us. And if some tears are shed all the better.
א"ר יהושע [ר"ש] בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר "נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך". [שבת ק"ה-ב]
ההרגשה המרעישה את הנפש בעת שנפגשים בהעדרו של אדם כשר, אע"פ שהרושם הוא רושם אחד כללי, מה שאבד אדם כשר מן הארץ, אבל הרגש הזה המסבב את הכאב הנפשי הוא מחובר מהרבה רשמי הרגשות על דבר ההוקרה של החיים הכשרים שהם עושים בכל מהלך החיים את הערך של ההוקרה בימי החיים, וממילא הערך של הצער והיגון בעת המיתה. והרגש הכללי הזה שנראה כמו ענין אחד, זה החשבון הממועט, הוא רק לגבי עין האדם הרואה רק לפנים ומרגיש את הדברים רק בצורתם הבולטת, אבל העין של מעלה, כלפי הקב"ה, הרואה כל סתרים הסופר כל המצעדים ובוחן כל העשתונות, אצלו גלוי המספר הפרטי שמהם מורכב הוא הכאב הזה הבא מתוך רגש הנפש של ההוקרה של החיים הכשרים שהם הם הנם העושים את האדם לאדם כשר, על כן הקב"ה סופרן. ואע"פ שלגבי האדם שהוא מתחלף ברגשותיו וכל דבר אינו פועל עליו בהתגלות נפשו אלא לשעתו, הלא רושם הצער (הלא) הוא מוכרח לעבור, מ"מ מאחר שעצם הכח שגב את ההתעוררות הזמנית לשעתה עד כדי הורדת דמעות על האדם הכשר הוא לא דבר עובר, חזיון שבא רק בעקב ההרעשה הזמנית מתוך מהומת המות, אלא הוא דבר שהוא קבוע ברוחו של אדם המקושר כל כך להוקרת הכשרות בחיים, ועל כן כלפי מעלה שהדבר צפוי בכל בירורו אין הדבר נחשב לדבר עובר שאחרי אשר הזמן מתחלף נמחק רישומו אלא לדבר קיים שאינו משנה את אופיו ואיננו מחליף את צורתו בחליפות הזמן. ועל כן אמר שכל המוריד דמעות על אדם [כשר], אין הקב"ה מודד את הדמעות כביכול כמדידת הלח שהכל נראה כתפוסה אחת, אלא הקב"ה סופרן, וכל קו וקו היותר קטן שבחיי היהדות הטהורה שגרם להוקרת הכשרות שבחיים נחשב למציאות מחוסנת בפני עצמו. וגם אין הדבר נחשב לדבר עובר, אע"פ שרגש ההתפעלות ורושם הכאב מוכרח הוא לעבור וצריך הוא לעבור, אבל מאחר שהרגש הזה שסוער כעת הוא בא מכח המתמיד והקבוע של ההוקרה של דרכי החיים הכשרים על כן הקב"ה מניחן בבית גנזיו למשמרת עולמים. שנאמר "נודי ספרת", אתה היודע כל תעלומות, ספרת היסוד הנפשי שגרם את הצער מהעדר הדבר הסגולי כהאוצר של החיים הכשרים שבאדם הכשר שהיה חי עמנו עלי אדמות. "שימה דמעתי" הפרטית "בנאדך", לא בנודי הגשמי שהוא עושה מהדמעות הנפזרות והמפורדות נוד אחד של דמעה, אלא "בנאדך", שגם הדבר המכונס בחטיבה אחת אינו גורם לההעלם של הערך המיוחד שיש לכל דמעה ודמעה, ומזה גם לכל רגש היותר דק שהוא גרם להדמעה, על כן, שלא רק את הדמעות כפי מספרן יש לכל אחת מהן ערכה המיוחד, אלא כל דמעה ודמעה יש לה ערך מספרי מרובה, לפי ערכן של ההרגשות הקדושות והעדינות שגרמו את הדמעה. והספירה הזאת היא ספירתו של הקב"ה, "הלא בספרתך". ומתוך שהספירה העליונה הזאת מתקשרת היא עם הכח הקבוע של הוקרת החיים הכשרים שבנפש הישרה היודעת להעריך יפה ערכם של חיי אדם כשר, ממילא אין הענין נחשב לחזיון עובר הבא מתוך התפעלות רגעית ושעתית אלא דבר הקיים ושמור לעד בבית גנזיו של הקב"ה חי העולמים לנצח שלתבונתו אין מספר. "הלא בספרתך".
(שבת קה ב): תניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים, כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה.
החינוך שהוא יסוד המשכת החיים בטהרתם וקדושתם, שעל ידו, כשהוא מסודר כראוי על בסיס קדושת התורה והמצוה, המוסר והצדק הטהור, הוא הוא העמוד של חיי הדורות. ועצם החינוך לא יוכל להתקיים בצורתו הבסיסית לפעול על האדם עוד בראשית ילדותו לישר את ארחות חייו ותכונותיו כאשר יאתה למגמת החיים האמיתיים האידיאליים ברוח קדושה, כי אם כשהשפעתו יוצאת היא מקרב לב טהור, שחיי הכשרות הם עיקר מגמתו ושאיפת נפשו. כל מי שחיי הכשרות הטהורים הם מוכרים ברוחו לדבר היותר יקר ונשגב במהות החיים, זה האיש בודאי כשנפגש במאורע של פרץ בחיי הכשרות על ידי סילוקו של אדם כשר, הוא מתרגש במעמקי נפשו והוא בוכה ומתאבל על אדם כשר, והפעולה הזאת בעצמה היא מעמקת עוד יותר בקרבו את הכרת הכבוד של חיים כשרים, והתכונה הכשרותית שבקרבו הרי היא מתאמצת ומתגברת בלבבו. על ידי פגם של קרירות ביחש להוקרת הכשרות הוא משפיע לרעה על הכשרון של החינוך, עד שהבנים המתגדלים על ידי הורים כאלה ראויים להיות מושחתים בדרכי חייהם, וזה גורם שהם מתים בקטנותם, לפני באם לכלל גדלות ורוע מפעלים, כבן סורר ומורה שאמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
ועל כן באמת המטרה ההשגחית שבמדת הדין האיומה של מיתת בניו ובנותיו הקטנים של האדם היא כדי שישים אל לבבו להיטיב את מצב נפשו ביחש להקשר המקודש עם בקשת החיים הכשרים בתור יסוד כל מטרת חייו, והיינו כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, כלומר שיבא למצב נפשי מתוקן כזה עד שיקרת הכשרות שבחיים וכבודה תהיה בו מושרשת בכל מעמקי לב וממילא בהזדמנות של פגישה עם העדרו של אדם כשר ודאי יבכה ויתאבל עליו במרירות נפש. אמנם אין מדת הדין פוגעת באדם על מעשה של[א] נעשה, ועל כן למרות מה שהמטרה ההשגחית היא כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר, העונש איננו עלול לבא עליו במדתו הנוראה של מיתת בניו ובנותיו כשהם קטנים, אלא מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. וכשיקח מוסר להוקיר את הכשרות שבחיים, ולכבדה בכל הדרוש בהתעמקות כל תוכני רוחו, אז יתקן את הפגם ושב ורפא לו. שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלים לו על כל עונותיו, שכולם הנם תוצאות(יו) מחסרון ההוקרה של קדושת חיי הכשרות ומיעוט כבודה, המובלטת בהכבוד האישי של האיש שהכשרות בחיים היתה מעטרתו, עד כדי התיאור של השם אדם כשר. והמחילה הבאה מצד התיקון של הפגם הנפשי, שגרם הירוס היחש ההוגן של כבוד החיים הכשרים והערכתם העמוקה, היא משיבה את שבותו, מפני הכבוד שעשה לו, שהכבוד הוא מעיד על ההוקרה והוא בעצמו מעמיק עוד ביותר את ההוקרה של חיי הכשרות בלבבו, וממילא יזכה להיות מגדל בניו ובנותיו לאורך ימים טובים, ויהיו למטעי קודש בישראל.
