ע"ד השאלה, כשעוטף מאכל בתוך נייר כסף, ונותנו בתוך
קדרה שיש בה מאכל שהטמינו לשבת, אם דינו של
המאכל שבעטיפה כדין הטמנה דאסור בדבר המוסיף
הבל, או דינו כשהייה דמותר אף שמוסיף הבל אלא שגרוף
וקטום. וכן נפק"מ לכמה הלכות.
א) בטו"ז או"ח (סי' רנ"ח סק"א) כתב, דלא יפה עושים
שבימות החורף לוקחים כלי שבתוכו משקה, ותוחבין אותו
בשבת לתוך כלי מלא מים חם שיפיג צנתו בתוכו, ואח"כ
שותין המשקה, שזהו דרך הטמנה ממש כיון שכולו טמון
בתוכו עכ"ד. וזהו הדין המבואר בשו"ע (סי' שכ"ו ס"ג) אמת
המים שהיא חמה אסור להמשיך לתוכה אפילו מערב שבת
סילון של צונן, וביארו המג"א שם (סק"ד) דהוי כמטמין
בדבר המוסיף הבל, ודוקא אם ממשיך בצונן דרך סילון
המוקף מכל צד, אבל אם המשיך מערב שבת צוננים לתוך
חמין שיתערבו יחד שרי, ולרש"י גם זה מקרי הטמנה עכ"ד.
ומקור דברי המג"א הוא בתוס' שבת (לט א) ד"ה מעשה,
דהך מעשה דאנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך
אמה של חמין דאסרוהו משום הטמנה, הואיל דהסילון לא
היה מתערב עם מים החמין כי היה מוקף מחיצות מכל צד,
והיו מתחממין המים צוננים שבסילון מחמת חמי טבריא,
ודמיא להטמנה שמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין
להתחמם עכ"ד. ומעתה נימא לכאורה, דכשם שאם נותן
כלי מים צוננין בתוך קדרה מים חמים הוי הטמנה, כמו
כן בנדון שאלתנו שנותן מאכל מעוטף בנייר כסף בתוך
המאכל שבקדרה דהוי בגדר הטמנה.
ב) ברם לענ"ד אין זה מן הדומה, דדוקא בנדון הטו"ז
שהטמין כלי של מים צוננין בתוך כלי מלא מים חמין,
דהתם המים החמים שבכלי הגדול הם הגורמים את
החמימות להכלי של מים צוננין שבתוכו, והרי זה דומה
למעשה דאנשי טבריא אשר גם שם המים הצונן שבסילון
נתחמם ע"י המים של האמה, ועל כן הויין המים שבאמה
ושבקדרה הגדולה מקום הטמנה להמים שבסילון ושבכלי
הקטן. אבל בנ"ד, שהקדרה מונחת ע"ג כירה הגרופה,
והחמימות באה מהכירה על המאכל העטוף כמו שהיא
באה על המאכל שבקדרה, נמצא שאין לו צורך כלל
להטמנה בתוך הקדרה, דדל קדרה מהכא וגם אז תגיע
החמימות אל המאכל העטוף בנייר הכסף, כי החמימות של
הכירה עולה גם להמאכל שבנייר, ומה שנתן את המאכל
העטוף בתוך הקדרה אין הקדרה משמשת אלא כמעשה
איצטבא, ואלו היה נותן המאכל שבנייר על הכירה עצמה
גם אז היה מוחזק בחמימותו, ולא מצינו שאסרו הטמנה
כהאי. ועוד, דבמעשה דאנשי טבריא שהמים שבאמה אין
לו צורך בו אלא להטמנה ולא למטרה אחרת, ועל כן נחשב
שהמים שבסילון נטמנו בתוכו והוי הטמנה, אבל הכא אין
המאכל שבקדרה עומד להטמנה, דעיקרו הוכן כדי לאוכלו,
ולכן אין המאכל משמש בתור מטמין, והויין שניהם - הן
המאכל שבקדרה והן המאכל שבנייר כסף - כמילתא חדא,
ושניהם כאחד עומדים בשהייה על הכירה, ומשם מקבלים
את חומם, ולכן אינו נחשב שהמאכל שבנייר כסף הוטמן
בקדרה, אלא ששניהם כאחד הונחו על הכירה, ואין בזה
גדר הטמנה אלא שהייה.
ג) ועל פי דברינו יש ליישב לנכון, מה שהקשה בשו"ע הרב
ז"ל (קונטרס אחרון מהדורא בתרא לסי' רנ"ט ד"ה אבל אין לומר), אהא
דאמרו בשבת (חי ב) דאי שדא ביה גרמא חייא שפיר דמי,
דקשה דליאסר משום הטמנה בדבר המוסיף הבל, שהרי
הטמין את הגרמא בתוך המאכל שבקדרה ומתכסה תוך
הרותחין, ומאי שנא מהא דשבת (לח ב) דלא יטמין ביצה
בחול, אלמא דאף במטמין גוף המאכל בלי כלי ג"כ אסרו
משום הטמנה בדבר המוסיף הבל עיין שם. אבל לדרכנו
ניחא, דכשנותן גרמא חייא לתוך קדרה רותחת העומדת
על הכירה, הרי הגרמא מתבשלת ע"י האש שבכירה ואין
לו צורך בחמימות המאכל שבקדרה, ושניהם כאחד הויין
כמאכל אחד, ודל מאכל שבקדרה כי אז ג"כ יתבשל הגרמא
מחמת האש שבכירה, וע"כ לא חשוב שנטמן בקדרה כי אין
לו צורך בהטמנה בקדרה. משא"כ בביצה בהטמינו בחול
ובאבק דרכים, אי לאו חול ואבק דרכים, אין הביצה נצלית,
ונמצא שהביצה יש לה צורך להטמינה דוקא בחול, והוי
הטמנה מעלייתא.
ד) עוד הקשה בשו"ע הרב ז"ל שם, אהא דשבת (קמה ב)
כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת,
וקשה דהא החתיכה שניתנה בחמין בשבת ונתכסה נמצא
שנטמנה בשבת וליאסר. וכן הקשה בס' חזון איש (שבת סי'
ל"ז אות ל"ב) דאיך שורין בחמין בשבת דנהי דבישול ליכא
ליתסר משום הטמנה עיין שם. ובזה אין לתרץ כדרכנו
דהרי התם אין הכרח דמיירי שהחמין עומדין על הכירה
עד דנימא שהכירה מחממת את החתיכה, ועיין תוס' שבת
(לח א). ברם לענ"ד י"ל, דמשום הכי פירש"י שבת (קמ"ה
ב) דשורין אותו בחמין כדי שיהא נמוח, ולא קאמר כדי
לחממו, די"ל דסבירא ליה לרשיז"ל דלא אסרו הטמנה אלא
כשכוונתו להטמין כדי לחממו, דאז איכא למיחוש לשמא
ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה כדי להטמינה, ולמ"ד דאינו
חייב משום מבשל מ"מ איכא למגזר שמא יחממה ע"ג
האש ויחתה, וכמש"כ מג"א (סי' נז"ר סק"א) בשם הרא"ש,
ויתכן דזה שייך רק כשמטמינה לשם חימום, דאז צריך
להרתיח קודם ההטמנה, אבל כשאין לו צורך אלא שיהא
נמוח, י"ל דלזה סגי גם במים פושרין שאם ישרה בה יהא
נמוח, ובזה לא גזרו לאסור הטמנה משום שמא ירתיח. או
דנימא, דאם כונתו להטמינו כדי לחממו הרי זה דבר ששייך
בכל מאכל והוי מילתא דשכיחא וע"כ גזרו שמא ירתיח,
אבל כשכונתו רק שיהא נמוח שמא אין זה שייך אלא
במאכל קשה, והוי כמילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה.
ה) ועוד נראה לצדד בנדון שאלתנו, דעד כאן לא אמרו
דכלי בתוך כלי הוי הטמנה אלא בכלי גמור וכעין סילון
דאנשי טבריא, וכן כנדון הטו"ז שלוקחין כלי שבתוכו
משקה ותוחבין אותו לתוך כלי מלא מים, דבודאי איירי
בכלי גמור דאל"כ יתערב המשקה עם המים, אבל במאכל
העטוף בנייר כסף שאין זה אלא כלי רעוע, יתכן דלא חשוב
הפסק כלל, והוי כמעורב עם המאכל שבקדרה, ומכל שכן
אם הרוטב שבקדרה יכול להכנס לתוך המאכל העטוף,
ודאי נראה דכחדא נינהו כי הרוטב מערבן. ועיין או"ח (סי'
שי"ד ס"ח) דחותלות של תמרים חותך אפילו בסכין דהוי
כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם
עיין שם, וה"נ עטיפת נייר הכסף אינה אלא כעין שומר
בעלמא כקליפת הפרי, ואינו בגדר כלי, והוי כחדא עם
המאכל שבקדרה ואין זו הטמנה. ועיין ס' חזון איש (שבת
סי' ל"ז אות ל"ב) שהעלה, דבתוחב כלי צונן לתוך כלי חמין
ליכא משום הטמנה עיין שם, וזה דלא כטו"ז הנ"ל. ולדינא
נראה לענ"ד דבנדון שאלתנו המיקל לא הפסיד, ומכל שכן
אם ישאיר נקב כל שהוא אשר שם נכנס הרוטב מן הקדרה
אל תוך המאכל שבעטיפה, דודאי דשרי דכחדא נינהו ואין
זו הטמנה.
[שו"ת להורות נתן י"ב י']
