אסרו חג

 מה עניין ”איסרו חג“ אחרי החג, ובמה נתייחד דווקא ביום טוב ולא בשבת

איתא במסכת סוכה )מ“ה ע“ב( ”אמר רבי ירמיה משום רבי

שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום

רבי יוחנן המכותי, כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה

מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן,

שנאמר אסרו חג בעבתים עד קרנות המזבח“. וברש“י שם

כתב ”איסור לחג, אגודה לחג. באכילה ושתיה, שקורא לחג

עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים יום שלאחר החג. בעבותים,

בהמות עבות ושמנות“.

לכאורה, הדבר מובן לפירוש הראשון דאיירי בקריאת עונג

לחג עצמו, אולם לפי פירוש ה“יש אומרים“ שמדובר ביום

שאחר החג צריך להבין מה המעלה שנאמרה כאן.

בכתבי האריז“ל בעניין איסרו חג, מקשה, הרי השבת חמורה

יותר מהחג ואין לה איסור, והיינו, איסרו חג כפי ביאור היש

אומרים ברש“י, ומבאר דאדרבה משום שקדושה יותר לכן אין

לה איסרו חג, הדברים צריכים ביאור.

העבודה בימות המשיח בסוד עירוב תבשילין

יסוד הדבר כפי הנראה הוא כמבואר בדברי המהר“ל בספר

נצח ישראל פרק נ“ו, שם מגלה המהר“ל שכשם שהשבת היא

מעין עולם הבא, כך המועדים, החגים כולם, הם מעין ימות

המשיח, ומבאר על פי יסוד זה את סוד עירוב תבשילין.

והיינו, כי הדין הוא שיום טוב אינו מכין לשבת. אי אפשר

לבשל ביום טוב לכבוד שבת אלא רק על האפוי והמבושל.

וכדאיתא בביצה )ט“ו ע“ב( ”ותנא מייתי לה מהכא את אשר

תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמר רבי אלעזר אין

אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל, מכאן

סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה“. ”את אשר תאפו

אפו ואת אשר תבשלו בשלו“, אם אפיתם אתם יכולים לאפות

עוד ואם בישלתם בשלו עוד, לכן צריך פת ותבשיל. ביום טוב

אי אפשר להתחיל לבשל לשבת אך אם אנחנו כבר באמצע

הבישול והאפיה לשבת אפשר להמשיך ולבשל גם ביום טוב.

זהו עירוב תבשילין, שעניינו שכבר התחלנו בהכנות לשבת

ועל זה אפשר להוסיף עוד.

אומר המהר“ל, כי כמו שאי אפשר להכין מיום טוב לשבת,

כך אי אפשר להכין מימות המשיח לחיי העולם הבא.

וכדאיתא בשבת )קנ“א ע“ב( ”והגיעו שנים אשר תאמר אין לי

בהם חפץ אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה“.

בימות המשיח אי אפשר לחדש זכויות, ואין תועלת בעשיית

טוב כי הטוב ברור לכולם. אבל, באמת, הרי עיקר עניינם

של ימות המשיח נועד להביא ולזכות לחיי העולם הבא, כפי

שמאריך הרמב“ם, וכדלהלן.

על ידי השפעת הטובה בעולם הזה זוכים לחיי העולם הבא

נעיין בדברי הרמב“ם בזה )פ“ט מהלכות תשובה ה“א( ”מאחר

שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו

דרך ה‘ הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען

ייטב לך והארכת ימים, ]כדרשת הגמרא בקידושין ל“ט ע“ב

בעולם שכולו טוב כו‘[ והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו

ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת

תכרת הנפש ההיא עונה בה, מהו זה שכתוב בכל התורה

כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם

כך וכל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע ורעב ומלחמה

ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה

והפסדו ושאר כל דברי הברית“.

הרמב“ם מתקשה בסוגיא יסודית זו, כי האמור בהבטחות

אלו אינו השכר והעונש המובטחים, ומיישב הרמב“ם כי ”כל

אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות

התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן, ובזמן שאנו

עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות, ואף על פי

כן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן

הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות,

אלא כך הוא הכרע כל הדברים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו

תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה

גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו

ורוב חכמתו הוא זוכה, והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה

בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל

הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב

וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו

לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב“.

היינו, שעצם קיום התורה נותן לנו אפשרות להמשיך

ולקיים את התורה תמיד ביתר שאת, וזה לא מגדרי שכר.

יסוד הדבר בקצרה כי הקב“ה ברא אותנו לחיות בעולם הזה

כדי שדרך החיים פה נגיע לחיי נצח, לחיי עולם. מי שחי נכון

בחיי העולם הזה זוכה לטוב פה ולחיי עולם, ומי שחייו פה

אינם נכונים, כתוב כאן שהקב“ה מונע ממנו את האפשרות

להגיע לחיי העולם הבא. החיים פה צריכים להיות כפי שצריך

לחיותם, ומי שעושה כך זוכה לשני עולמות. הבורא בראנו

שנחיה כאן והשכר המובטח לעבודתנו הוא שנגיע לחיי

העולם הבא להתענג על ה‘, כדאיתא בספר מסילת ישרים.

אכן גם כאן הובטחו חיים בעונג אין קץ ככל הברכות

הכתובות בברית, והם החיים המתוקנים בעולם הזה, כמבואר

בהמשך דברי הרמב“ם ”כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים

שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות

המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא, וכן הוא אומר בתורה

אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו‘. וכן

הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי

הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט, שדיין האמת יסיר

מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט

ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא

כדי שיאבדו ברשעם, הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת

את ה‘ וגו‘, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה‘ בך, נמצא פירוש

כל אותן הברכות והקללות על דרך זו, כלומר אם עבדתם

את ה‘ בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו

ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה

ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם

שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין

לשני העולמות, לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי

העולם הבא, שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו

במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול,

ואם עזבתם את ה‘ ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה

להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד

שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף

שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא

שאבדתם שני עולמות, שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי

ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן

זוכין לחיי העולם הבא“.

זו היא הציפיה לטובה של ימות המשיח

שעל ידה נזכה לחיי העולם הבא

ממשיך הרמב“ם ומבאר בהלכה ב‘ ”ומפני זה נתאוו כל

ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו

ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן,

וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא,

לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי

מלאה הארץ דעה את ה‘, עיי“ש בהמשך דבריו.

היינו כי מה שאנו מתאוים ומתגעגעים לימות המשיח, וכל

ישראל מחכים לכך בכליון עיניים, היסוד בזה הוא, שאלו

אותם החיים שהבטיח לנו הבורא כדי שנגיע מהם לעולם

הבא, באופן שעצם עניינם של ימות המשיח עומדים לכך, והם

החיים הנכונים בעולם הזה להגיע לחיי עולם הבא, החיים עם

כל הברכות, דווקא הם מביאים לעולם הבא.

כאן נמצא סוד עירוב תבשילין. כל מי שמצפה לימות

המשיח הרי שאצלו הם מכינים לעולם הבא. יום טוב מכין

לשבת למי שאופה על האפוי ומבשל על המבושל. למי שכבר

חי כך היום והתחיל בהכנה לעולם הבא, הרי שאצלו ימות

המשיח זהו הזמן הטוב ביותר להכין לעולם הבא.

בנוסח שלנו בתפילת ובא לציון, אנו אומרים ”ונזכה ונחיה

ונראה ונירש טובה וברכה לשני ימות המשיח ולחיי העולם

הבא“ אולם בסדר התפילות להרמב“ם מובא הנוסח ”ברוך

שבראנו לכבודו וכו‘ הרחמן יפתח לבנו לתלמוד תורתו ויתן

בלבנו אהבתו ויראתו ותורתו לעשות רצונו ולעובדו בלבב

שלם ובנפש חפצה למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה כן יהי

רצון ורחמים מלפניך ה‘ אלקינו שנחיה לשמור חקיך בעולם

הזה ולימות המשיח כדי שנזכה ונירש טוב לחיי העולם הבא

למען יזמרך כו‘“. אנו לומדים מנוסח הרמב“ם כי ה“לשמור

חקיך“ קאי על העולם הזה ועל ימות המשיח ובזה נזכה

ונירש טוב לחיי העולם הבא.

באופן, שהמצב השלם הטוב והנכון המביא באמת לחיי

העולם הבא, הוא מצב של קיום מצוות בצורה שלמה בימות

המשיח, והוא שמביא לחיי העולם הבא כראוי, והסוד הגדול

בזה הוא, שכאשר אנו מגיעים לימות המשיח באמצע העשיה,

ואנו באים לאפות ולבשל על האפוי והמבושל, אז יום טוב

מכין לשבת.

המועדים הולכים לקראת התכלית

הגמרא בערכין )י‘ ע“ב( אומרת דימים טובים נקראים

מועדים, ושבת לא איקרי מועד. המועדים הם הזמנים ושבת

אינה נקראת זמן. כך המועדים נקראים גם בלשון רגלים,

ואילו בשבת נאמר לנו להיפך ”אם תשיב משבת רגלך“ וכן

”אל יצא איש ממקומו ביום השביעי“. המועדים הם ”שלש

פעמי רגלינו“, אלו הם הרַגְלַיִם ההולכות אל יעד, כי מועד

עניינו מלשון יעד ותכלית, כלשון ”הילכו שנים יחדיו בלתי

אם נועדו“.

וכך מצטרפים הדברים. המועד אלו הפנים אל היעד,

והרגלים זו ההליכה עצמה. וכן עניין הזמנים כפי שנקראים

המועדים בלשון ”מקדש ישראל והזמנים“ הוא מלשון הזמנה,

כלשון הגמרא בשבת קנ“ג ע“א ”משל למלך שזימן את עבדיו

לסעודה“. אדם המוזמן לאירוע עליו להתכונן ולזמן עצמו

אליו לזמן ולמקום שאליו הוא צריך להגיע. וכעניין סוגיית

”הזמנה מילתא“, שם דנה הגמרא אם זימון וייחוד חפץ

לתכלית מסויימת קובע דין קדושה או שאר דינים. הזמנים

המזומנים ליעד אלו הם המועדים, והם הרגלים ההולכים, וכל

זה שייך רק ליום טוב ולא לשבת, שהיא התכלית בעצמה.

הרמב“ם אומר כי מפני כך התאוו לימות המשיח, כי הם

הימים המיוחדים ביותר ומזומנים ביותר להגיע דרכם לעולם

הבא, הם הרגלים, פעמי רגלינו אשר יביאו אותנו לעולם

הבא, היעד האחד והמיוחד. ישנו רמז לכך בזה שכל ששה

סדרי משנה הם בלשון רבים, זרעים נשים וכו‘ חוץ ממועד.

לכאורה, הרי ישנם הרבה מועדים, אלא העניין בזה משום

שהמועד הסופי, היעד, הוא אחד, זה הסוף ולשם צריך להגיע.

קראנו בהפטרת שבועות בנביא יחזקאל ”נפתחו השמים

ואראה מראות אלקים“, זוהי הפטרת המרכבה. מהו עניין

נפתחו השמים. כל המדקדקים מבארים כי ”שמים“ זה

המקום אליו אנו שואפים, והוא מלשון רבים של ”שָם“,

כי הם כוללים את כל ה“שָם“. כשמצביעים לשם, היינו אל

התכלית, הרי שסוף הדרך זה השמים. נפתחו השמים היינו

התכלית נפתחה, ושם, אראה מראות אלקים. זאת המרכבה,

מה שמוביל אותנו לתכלית האמיתית. נפתחו השמים היינו

התכלית נתגלתה.

בגמרא בסוכה )מ“ט ע“ב( ”דרש רבא מאי דכתיב מה יפו

פעמיך בנעלים בת נדיב, מה יפו פעמותיהן של ישראל

]ובחגיגה ג‘ ע“א הגירסא ”כמה נאין רגליהן של ישראל“[

בשעה שעולין לרגל“. כשהולכים לרגל הולכים ליעד, לאוהל

מועד, הוא היעד שלשם אנו רוצים להגיע. ברור הדבר שכל

מי שתופס ביום טוב שענייניו של החג הם ההליכה אל היעד

האמיתי, חיי העולם הבא, שאליו נברא האדם באמת והם

תכליתו, יודע כי צריך ללכת אליהם. וכלשון המסילת ישרים

בפרק א‘ ”כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם

הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא אלא שמצבו בעולם הזה

הוא אמצעי למצבו בעולם הבא“. מי שתופס זאת נכון עליו

להמשיך וללכת תמיד, מי שעושה זאת בחג ואחרי החג

מפסיק הרי שמלכתחילה לא עשה כלום, כי אם אתמול בחג

הלך ועתה הפסיק ללכת אין תכלית להליכתו שהרי עדיין

לא הגיע, אך אם פתח בהליכה והוא ממשיך ללכת, בזה הוא

ממשיך את החג. זה העיקר, זה עניינו של החג, וזו המעלה

הגדולה של העושה איסור לחג.

ביאור עניין מזבח אצל העושה איסור לחג

הנה, בגמרא כתוב דבר שבח שנראה כהפלגה, ”כל העושה

איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה

מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבתים עד

קרנות המזבח“, נבאר מעט בהבנת הדברים.

הרמב“ם כותב בהלכות בית הבחירה )פ“ב הלכה א‘ ב‘(

”המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו

לעולם, שנאמר זה מזבח לעולה לישראל, ובמקדש נעקד

יצחק אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי

הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה‘ בירושלים בהר המוריה

אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן

היבוסי. ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה

המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח

ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן

התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב

אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם

ממקום כפרתו נברא“.

האדם נברא ממקום המזבח כביכול, אין לנו מושג בזה, אבל

נאמר לנו כאן שהאדם נברא להיות מזבח, ממקום המזבח

ברא את האדם, ממקום כפרתו נברא, נבאר קצת לפי ערכנו.

בפסוק שדורשת הגמרא על עניין איסרו חג ”קל הוי‘ה

ויאר לנו איסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח“ נאמר צירוף

של שתי השמות קל והוי‘ה. והנה, קל זו מידת החסד כלשון

הכתוב )תהלים נ“ב ג‘( ”חסד קל כל היום“, וקל זה השם של

הכח. העניין בזה, כי זה הכח הגדול שהוא זה שכאשר הוא

יוצא לפועל בזה מתגלה כל הטוב שכביכול בורא העולם

רצה להעניק. כל הבכח של העולם נמצא בו, וכשיוצא לפועל

זהו הטוב בשלימות. כי הרי לשם אותו טוב ברא הבורא את

העולם, כדי להיטיב בטוב שלם. עולם חסד יבנה.

השם של מידת החסד הוא קל, זה הכח הגדול שהוא זה

שמוציא לפועל את כל המכוון. זהו הרצון להיטיב. הבכח

זה הרצון להיטיב, וכשיוצא לפועל אז כל הטוב מתגלה.

”קל הוי‘ה“ זה כשכביכול כל מה שבכח יוצא לפועל, קל זה

הבכח והוי‘ה זה הבפועל, המציאות שנתהוותה מאותו הבכח

שיוצא לפועל כל הזמן.

האריז“ל מגלה בפסוק זה שאנו עוסקים בו, כי ”קל הוי‘ה“

– ל“א וכ“ו- עולה בגימטריא נ“ז, כמספרו של ”מזבח“. נמצא

שפסוק זה מתחיל בקל הוי‘ה ומסיים בקל הוי‘ה. ”קל הוי‘ה

ויאר לנו וגו‘ עד קרנות המזבח“.

במזבח יוצאים לפועל שתי השמות האלו, קל והוי‘ה. הבכח

וההוי‘ה עצמה. איתא בכתובות )דף י‘ ע“א( ”אמר רבי אלעזר,

מזבח מזיח ומזין מחבב מכפר“, זה הנוטריקון של מזבח

המרמז על מה שעושה המזבח. מזין היינו משפיע את כל

השפע הכלול בקל, ומזיח, היינו מסלק כל מעכב וכל סותר,

מזיח היינו שהוא מגלה את מה שמונח בהוי‘ה, אין שום דבר

שמעכב מפריע ומעמעם את הגילוי, זה המזבח.

עוד מצאנו, אף כי אין לנו כל כך מושג בעניין זה, כי

משמע ברמב“ן וכן מפורש בדברי רבנו בחיי, שמכל ארבעת

המזבחות שבנה אברהם אבינו, הוא לא הקריב רק בעקידה,

אבל בקודמים לא הקריב אלא שם פירסם את שמו יתברך,

”ויקרא בשם ה‘“. לזה צריך מזבח, המזבח מוציא לפועל את

גילויו יתברך, את אמיתת המציאות.

באופן, שכפי שכותב הרמב“ם שמקומו של מזבח מכוון

ביותר וזה המקום שממנו האדם נברא, היינו, האדם שנברא

במקום זה, בכוחו להוציא עצמו לפועל על ידי זה שהוא עצמו

יהיה מזבח, היינו להוציא את עצמו לפועל ולכפר ולטהר את

עצמו, ”אדם ממקום כפרתו נברא“.

מעתה, כפי הנראה, משמעות דברי הגמרא, כי כשם

שהמקיים את השבת כהלכתה זוכה ל“אם תשיב משבת רגלך

וגו‘ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה‘ דבר“ וכדדריש

בשבת )קי“ח ע“א( דזוכה לנחלה בלי מצרים, ועניינו שמתחבר

לאין סוף, לחיי עולם, נחלת יעקב שהיא בלי מצרים ונקראת

חיי עולם, כי יעקב אבינו חי לעולם, וכפי שדורשת הגמרא כי

יעקב אבינו לא מת. כשם שהשומר שבת, את מה שמתחייב

משבת, זוכה מה“מעין עולם הבא“ לעולם הבא, כך המקיים

את המועד היטב, זוכה מה“מעין ימות המשיח“ לחיי המשיח

עצמם, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח, לגבי דידיה

כאילו נברא הבית, שהוא היעד והמועד, לגביו כאילו הגיע

הדבר בעצמו, כי ה“מעין“ נותן לנו את הדבר בעצמו.

הגרמ"ש