Tradition used to be a wonderful, thought provoking, journal of *Orthodox* thought. Sadly, in the last few years it has made a sharp *left* turn [and worse].
In a review of a book about the thought of Rav Kook, the author states:
Largely a vegetarian himself, Rav Kook was concerned that animal sacrifice is both cruel and bloody as well as primitive and incompatible with a lofty conception of God. Rav Kook suggests, therefore, that the messianic Third Temple will transcend the limitations of animal sacrifice offerings and function only with plant-based offerings.
Rav Kook was not a vegetarian at all. [For the record, I have been one for many years but not b/c I am more compassionate than the Torah ח"ו. So no offense vegetarians].
As to his concern that it is "cruel" "bloody" "primitive" and "incompatible with a lofty conception of G-d" - I searched his writings high and low only to find no such thing. He actually said "punkt fakeirt" - the exact opposite!!! Shame on the writer and editor who gave not only the Rav a bad name but cast aspersions on Hashem's mitzvos.
Here are samples of what he DID say:
"ותכונת המוסר תתרומם כ"כ עד כדי הערת הצד החיובי של משפט בעלי החיים ביחשו של האדם אליהם, על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת הקולתורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול ומפליא כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא (תנחומא אמור יט). והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי ג) והבליט מנחה מן הצמחים, במקום הקרבנות". (אוצרות ראיה ב-ג 756).
"לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'", וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות". (עולת ראיה א רצב)
"הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה". (ערפלי טוהר עמוד י).
"וכל געגועינו לקרבנות בבנין המקדש הוא ממש לשכלל את האומה והעולם בכח אמיצים מאד, וזה אי אפשר כי אם ע"י תיקון העולם בבנין בית המקדש ובבנין האומה בארצה, הקודם לזה בהכרח, באיזה צורה שתהיה, ברוחניות ובחומריות". (אוצרות ראיה ד 46).
"ובעניין הקרבנות, ג"כ יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו, ונקיים בע"ה כשתבא הישועה, ונבואה ורוח הקדש ישובו לישראל, כל האמור ביעודה כמאמרה. ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו, הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה ממה שיוכל כל שיקול דעת אנושי לעשות. ואין ראוי לנו לחשוב שבקרבנות מונח הוא רק הרעיון הגס של העבודה המגושמה, אלא שיש בהם טבעיות קדושה פנימית, שאי אפשר שתתגלה ביפעתה כי אם בהגלות אור ה' על עמו, ותחיה מקודשת תשוב לישראל, - ואותה יכירו גם כן כל העמים כולם. אבל מסכים אני עם כבוד תורתו, שאי אפשר לנו לגשת למעשה הקרבנות בלא הופעה של רוח הקדש גלויה בישראל. אמנם צפיה זו ג"כ לא נפלאת היא ולא רחוקה, ויוכל להיות שפתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים ומלאך הברית אשר אנו חפצים, - ואז יבנה בית המקדש במהרה בימינו". (אגרות ראיה ד, עמוד כד).
"תתכן אולי תקופת מעבר והסתגלות שבה יהיה צורך להשתמש כהוראת שעה בהדרגה על מנת להרגיל את אדם מחדש לצורה זו של עבודת ה' אולם זו תיעשה במסגרת כללי ההלכה בלבד. אפשר לשנות איזה דבר אם רואים שהזמן מרשה או מכריח, אבל הדבר יביא לחשוב שהתורה אינה אלוקית, וזה עוקר יסוד הכל. על כן הכל קיים לעד, והשינוי הוא אפשרי רק על פי תנאים מיוחדים, הוראת שעה שבאה מנביא או בית דין וכיוצא בזה". (ערפלי טוהר עמוד כב).
אלא לדעת הרב "חדש ימינו כקדם" אין משמעותו חזרה לאווירה ששלטה בתקופות הקדומות. העולם מתקדם ומתפתח ועמו גם האמונה והחיים הדתיים. הקרבת הקרבנות המחודשת תיעשה אפוא על רקע נפשי עמוק יותר. הקרבנות יוקרבו מחדש ברמה רוחנית נעלה יותר. בית המקדש ישמש בעיקר כבית תפילה. אלא שהביטוי הנעלה של התפילה ייעשה באמצעות הקרבן והקרבן יתעלה למעלת התפילה. ובניסוחו של הרמב"ם: "הכוונה השנייה תתעלה למדרגתה של הכוונה הראשונה. יהיה ביתי בית תפילה לכל העמים במקום בית זבח, וכדי לבוא אל המטרה של היות ביתי בית תפלה ישמשו הקרבנות שיהיו גם הם לרצון בהיותם מכשירים מעלים ומקרבים אל התכוונה הרמה הרצויה, ושמחתים בבית תפילתי, השמחה הנעוצה בהמגמה האחרונה. אמנם לתעודות אנושיות רמות כאלה, תביא את הדורות הבאים, רק השמיעה בקול ה'. (אוצרות ראיה ב-ג 758).
העבודה, והתפילה ביחוד, היא פעולה מעשית, פועלת על הנפש המתפללת ועל העולם כולו, במובן היותר רחב ויותר כללי של ההויה. וההשכלה האנושית, כשתבוא למרום חופשתה, תכיר את הערך הגדול שיש להרצון של האדם, בהיותו מתעלה אל החשק האלהי, ובהיותו דורך באלה הדרכים שמביאים אותו לרום מטרתו, שהתפילה, המחוברת עם חיים טהורים תוריים ושכליים, היא אחת מהם. ויותר מהתפילה המבוטאת, שיש להחליפה במוסר פרטי, המכשיר רק את הדמיון של האדם, מליאה חיים היא העבודה האלהית, שמתגלה ברוב חיל גבורתה בעבודת הקודש והמקדש, שייבנה במהרה בימינו. אז ירומם רוח האדם ורצונו, בהתעלות נפשו על ידי התעלות החלקים המאירים בנפש הבהמה, שערך החיים שלהם בהיותם קשורים עם גויית הבהמה, אינו גדול כל כך עד כדי לגעל את הריסות החיים שלהם לשום מטרה נשגבה, בין גלויה בין סודית. וכאן הדמיון הנלהב של האדם קולע אל המטרה של גובה האמת בעיקר היסוד, אלא שכל זמן שלא נתרומם הדמיון בעצמו לבא לרום נקודת ההשכלה העליונה, הרי הוא טועה בדרכו באופנים צדדיים המשגים אותו. עבודת אלהים על ידי קרבנות היא עבודה מתקבלת אל הדמיון ההמוני הגס, ודוקא בזה מונחת נקודת גובהה. זה הדמיון אוצר בקרבו את ההארה היותר עליונה, כמו שאהבת החיים, קישור המשפחה, וכיוצא ברתוקי החיים, הינם אמיצים בדמיון ההמון, והביקורת באה ומחלשת אותם, עד שתבוא ההכרה העליונה ותשיב להדמיון ההמוני את רכושו, מזוקק ומוצדק בצדק נצחוני. הצפייה לבנין המקדש ולעבודת הקרבנות היא השאיפה היותר אצילית ויותר עליונה מכל מה שכל רוח עדין וכל נשמה שירית עליונה יכולה לצייר. עילוי החיים בפועל, עילוי העולמים, התקשרות כל החיים באור חי העולמים, בחיים האלהיים ההולכים ושופעים, המחיים כל חי, השולחים אורם מרום גובהם עד שפל תחתיות ארץ, המתפשטים על אדם ועל בהמה יחד. וכל האדם וכל החי אחוז הוא בחוברת. נפש הבהמה בנפש האדם היא קשורה. כשמשתחררת נפש הבהמה מאסור גוייתה על ידי המחשבה האנושית, בקרבן לד', מתאחדת היא עם רוחניות מחשבה אצילית, מרוממת עימה סכום עליון ועשיר מאד מכחות החיים, והעולם מתנועע למעלה למעלה. אין העילוי מורגש כי אם לחוזי קודש, ולהרגשת ההמון התמימה. עילויי חיים סגוליים איחודיים אלו, צריכים להיות קשורים עם שלטון ממלכת עולם כזאת, ששאיפת אחדות כל היקום, בהכרה וברגש, בהלך חיים, ובנטייות הנפש האנושית, היא מגמתה. וזאת היא מגמת נשמת ישראל, שורש התגלות האלהות והרצון של אחדות ההויה בעולם, בהיקף כללותו היותר עליונה. נטיית אחדות העולמים זה עם זה, על ידי משך שטף אור האלהות, על ידי התאחדות באור האלהי במקורו, עם תשוקת שאיפת כל הטוב, הזמני והנצחי האידיאלי, דוקא על ידי התכנית הרדיקלית הזאת, על ידי הכשר החיים היותר עליון הלזה, הנותן עוז לגיבורים, נבואה לנביאים, רוח קודש לבעלי הופעה, שירה לשרים, הוד מלכות למלכים ועצמה לגיבורים, אור חיים לכל יצור ועדנה לכל ציץ, קיום ועמדה לכל דומם, ועירות רוח לכל רוח מוגלם ומופשט זאת היא תשוקת האומה, אשר אור ד' הוא מנת חבלה, שהיא קשורה בעונג האהבה הרוחנית של דעת אלהים, אלהי עולם, אלהים אמת, בחיים העולמיים והיחידיים, הלאומיים והאישיים, ומקדשה בית תפילה מוכרח להיות לכל העמים. מה שכל זרמי האמונות אליו שוטפים, כעיורים קיר ממששים, מה שכל חפץ הרוממות הנפשית דורשת, מה שכל שירה ופיוט מגלה, אל מה שכל אהבה וגבורה מתפרצת, אל תוך התוכיות, אל זוך הזכות, צחצוח הצחצחות, הוד החיים שבחיי החיים, בדיוקן העליון שבעליונים, רם מכל רם ואמת מכל אמת זה אנו דורשים, זה דור דורשיו, מבקשי פניך יעקב סלה. [קובץ ב' כ']
הפסוק מישעיהו נ"ו מסכם את דיוננו. הוא מנבא גם על הקרבת הקרבנות לעתיד לבוא וגם על משמעותם הנעלה בעולם מתוקן: "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
There is a LOT more. See עולת ראי"ה on the קרבנות, the sefer ראיות הראי"ה פרק ט, and אוצרות הראי"ה ד עמ' 230.
