A Times of Israel article reported that most Charedim remain in the system. A very small percentage become less Charedi and yet fewer become completely secular. This is thanks to the fulfilling and meaningful Charedi lifestyle as opposed to the empty, meaningless, nihilistic [definition - Nihilism is a philosophical viewpoint that rejects generally accepted or fundamental aspects of human existence, such as knowledge, morality, or meaning. It is a belief that all values are baseless and that nothing can be known or communicated. The term was famously used by Friedrich Nietzsche to describe the disintegration of traditional morality in Western society. A true nihilist would believe in nothing, have no loyalties, and no purpose other than, perhaps, an impulse to destroy], secular lifestyle which more often than not leads those who abandoned their faith to deep depression and even suicide.
The reporter interviewed hundreds of Charedim who related how satisfying the Torah lifestyle is. The routine of daily prayers and strict halachic observance, the joy of Torah study, the pleasure of being immersed in Chesed, the close family ties combined with the stability so lacking in the secular world, the excitement of the holidays, the serenity of Shabbat and more than anything the feeling of Hashem in their lives and SO MUCH MORE all create such a wonderful life that they wouldn't give it up for anything. The knowledge that they are carrying on a true and tried tradition of 5000 years adds so much meaning to everything they do and as human beings there is nothing we crave so much as meaning. A secular person has no objective meaning in his life. It is all contrived b/c in his world view we are just a bunch of over-developed monkeys here by complete accident. I would also want to commit suicide if I believed that. One less monkey. Big deal.
Sorry. The article didn't say any of that - even though it is all true.
The article was actually about the few rebels and traitors who leave the fold [highlighting one nebuch-loser former Belzer chossid who acted with unrestrained chutzpah towards the Rebbe which led him out of the fold]. After coming up with exactly zero proofs against G-d's existence, Torah Min HaShomayim, prophecy, the uniqueness of the Jewish people etc. etc. and deep ignorance in Jewish and general philosophy and Kabbalah, they opt out hoping against hope that a life of complete הפקרות and hedonism will somehow fulfill their wretched, tortured souls. In 100 percent of cases it does not.
But the media LOVES to highlight the outliers, in this case those who left their faith, family and community behind for an existence proven time and again to lead to nowhere but eternal suffering, from this world into the next.
אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים. כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי, וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
אדם שמלווה לחברו סכום כסף, נותן בו אמון שהוא ישיב לו את ההלוואה, מתוך מחשבה ותחושה המבוססות על חוויות מהעבר שזהו אדם הגון וישר. האמון השורר בין המלווה ללווה מאפשר את הביטחון הנפשי בכך שסכום הכסף ישוב בעתיד לבעליו. תחושת האמון היא מרכזית בחיים האנושיים. כל מערכות היחסים שמתקיימות לטווחים ארוכים מבוססות על אמון. האמונה באלוהים, כמו אמון בין אנשים – היא זיקה אל עניין שקיים מעבר לרובד המוחשי והמיידי.
בדברים אלה מתייחס הרב קוק לתפיסה מטריאליסטית קיצונית, השוללת את קיומו של כל מה שאינו מוחשי ומוגדר. קשה לחיות בתפיסה כזו, ועל כן מעטים הם המטריאליסטים הקיצוניים, אך השקפתם משפיעה על רבים בצדדים שונים. גרסה אחת של המטריאליזם באה לידי ביטוי בעמדתו של קרל מרקס,[44] שראה את הדת כמבוססת על אמונה בלבד, שאין לה כל גורם מדעי מוחשי שיכול לאשש אותה. על כן מרקס השווה את הדת לאופיום – סם הגורם לתודעה כוזבת של אושר, אושר מדומה שאין לו טעם וסיבה אמיתית במציאות, מלבד הסם שהשפיע על מערכות הגוף והמוח.[45] גם אדם אומלל שאין לו כל סיבה לשמוח, ירגיש מאושר על ידי צריכת הסם. כך, טען מרקס, עושה הדת למאמינים: הדת יוצרת תודעה כוזבת של אופטימיות וביטחון, וכך בפועל מונעת מן האנושות להתפתח ולהתקדם לקראת אושר אמיתי, חומרי ומוחשי. ואילו תודעת אמת, לפי מרקס, משקפת את מצבו הפיזי, החברתי והגלוי של האדם – האם הוא בריא או חולה, עני או עשיר, שולט או נשלט.
אדם אובד הוא הכופר. שכן הוא איבד את זיקתו אל כל מה שמעבר לגבולות החומר. כמו אדם שטעה בדרכו והוא תועה ביער עבות, ללא אפשרות ליצור קשר עם מכריו וחבריו שהוא יכול לסמוך עליהם. לכופר אין דבר מלבד העולם החומרי. הוא תועה ביער המציאות החומרית הסבוכה, ללא זיקה אל מה שמעבר לה, ואין לו עוגן להיאחז בו כדי שיושיע אותו ממגבלות החומר ואכזבותיהן. ממילא חייו אינם חיים. בחייו חסר ממד כה מרכזי – קשר אל הרבדים הנשגבים יותר של המציאות, עד שאינם יכולים להיקרא חיים.
כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. מכיוון שאין לו ציור של שלמות אלוהית אידאלית, דגם נשגב שאפשר לנסות ולדבוק בדרכיו, גם אין לו לאן לשאוף. אין לו מטרה עליונה שתאיר את חייו מחשכת מוגבלותם, אלא רק מטרות זמניות וחלקיות – שאינן עצמיוֹת אלא חולפות ומשתנות בנסיבות החיים. וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. חיי בהמה הם מיידיים ומוחשיים. אמנם אצל בעלי חיים עיליים, כמו קופים וכלבים למשל, קיימת יכולת מסוימת של זיכרון המבוסס על רפלקס, שנראית כמו האמון והאמונה שקיימים אצל בני אדם – אך זה ודאי איננו הדבר המרכזי בחייהם, שעיקרם מבוסס על המיידי והמוחשי, בעוד העבר והעתיד אצלם חסרי משמעות כמעט לחלוטין. מכיוון שבבהמה לא קיים חוש האמונה (עי' לעיל פסקה ו), היא איננה יכולה להיות מודעת לחסרונו. ואילו האדם הכופר מרגיש בחסרון האמונה, ומנסה לפצות על כך בתחליפים שונים ולא מספיקים, לכן חייו של הכופר גרועים מחיי בהמה.
ועל כן מי שמטהר נפשו, מנקה אותה משכבות ההסתרה החומרית, כך שאפשר לראות מבעדה את הממדים הרוחניים העמוקים יותר שבאישיות, [46] ובכך מעמיד את סכום חייו – עיקר חייו, על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, מכיוון שהוא אינו מתמקד בנתוני החושים, מעייניו נתונים לערכים ולעקרונות שעומדים בשורשי המעשים החיצוניים. אדם ישר חושק בכוונות הטובות ובמימושן הראוי, ולא רק בחוויית החושים החומריים שבמציאות הגלויה. כאשר אדם יתעלה למדרגה זו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה. יעמיד את האמונה במרכז חייו, כך שמעשיו יהיו הביטוי הממשי של אותה אמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו. העיסוק הרוחני והמעשי בהשפעה ובמעבר מממד אחד של קיום לממד אחר, מן המציאות האלוהית האידאלית אל המציאות הממשית המוחשית ולהפך, יעצים אותו ויענג אותו, כך שהוא יותר ויותר ייפתח אל מלוא העומק של ההוויה וייגאל מן השעבוד לגבולות החושים החומריים.
וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי. הוא ירצה לתת ביטוי לאמונה, שעולמו הפנימי, ערכיו ושאיפותיו יופיעו בחייו הגלויים באופן מוחשי. שכן על ידי טהרת הנפש הולך ופוחת הנתק והפער בין הכוונות הנעלות למעשים הגלויים. ומשום כך בעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי. הזיקה אל הרבדים הרוחניים בחייו, אל הערכים והאידאלים, גורמת לאדם לרצות לתת ביטוי מעשי ומוחשי לאמונה. כך הוא מסמן ומגלה תחומים בחייו שיש בהם זיקוק אלוהי, טהרה שמאפשרת זיקה וקשר אל המקור האלוהי. וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות. מאחר שאדם שטיהר את נפשו מחפש כיצד לבטא את הזיקה למקור האלוהי, הוא כמובן שמח על כל אפשרות שכבר קיימת עבור כך – על ידי מצוות ומנהגים שהתקבלו במסורת ישראל במשך הדורות, בזיקוקם העממי הכללי. הזיקה שיצר העם כנדר כללי שהציבור קיבל על עצמו, מתוך זיקוק וטהרה נפשית, לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. גם ההחלטה להתקשר אל צורת החיים המסורתית היא בחירה חופשית של היחיד כמובן. בעבר, תלותו של האדם בחברה ובקהילה בה היה חי הייתה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיום. מבחינות רבות כל אדם היה מוכרח לקבל על עצמו את ההסכמות הציבוריות. אחד מסימני התקופה המודרנית הוא אותה יכולת להחליט באופן חופשי – כשם שהאדם הוא בן חורין לכפור באמונה ולהתעלם מזיקותיו אל העולמות הרוחניים, כך הוא בן חורין לעצב את חייו על פיהן.
ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה. בירור הדעה שיגרום לה להיות עליונה וטהורה יביא אותה לכך שהיא תנצח, כלומר – תוביל את העולם. העולם יבין שמעשי מצוות ומנהגים שנעשים כדי לבטא בחיים את האמונה, אינם עול מעיק, אלא ביטוי לצד הפנימי והאידאלי שיש באדם. ודווקא כאשר תפיסה זו תהיה מבוררת, שהאמונה וביטוייה יהיו מזוככים מכל מיני סיגים של טעויות ודמיונות כוזבים, כך שהם ירוממו את האדם ויעשו אותו יותר מוסרי, שלם ואידאלי, ולא להפך. במצב עתידי זה, כל היצורים יתנו כבוד לשם ד'. שם הוא הגדרה להופעת הדבר במציאות – כשתנצח הדעה העליונה של זיקת האדם לאלוהים, מכל היצורים יותן כבוד להופעה מוגדרת ומוכרת של ה' הנעלה ונעלם מכל הכרה כשלעצמו. שמות רבים לה'. אף שבמסורת ישראל יש אמנם שמות מבוררים ועליונים יותר, כל אדם, קהילה או אומה, נותנים שם אחר לה', שכן לכל אחד ישנה זיקה שונה לאותו אידאל פנימי נשגב, וממילא גם ביטויים שונים לזיקתו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). השוני בין השמות והזיקות לא יהווה גורם מפריד ומסכסך, כלשון התפילה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. מתוך השלמה הדדית של השמות והזיקות השונים, כי המלכות שלך היא. כלל המציאות היא של ה', ובכולה ניתן לבטא את הזיקה אליו, שכן הוא מתגלה בכולה, ולעולמי עד תמלוך בכבוד. בכל אופן ורובד של המציאות יתגלה כבוד ה' – גילוי הזיקה אליו, וכך החיים יהיו מלאי כבוד, משמעות וערך. חיים ללא זיקה אל ה' הם נקלים ושפלים, שכן אין בהם קשר לנצח. עם כל כמה שאדם יפאר וישכלל את חייו בסופו של דבר הם חולפים ואובדים, על כל תענוגיהם, אכזבותיהם ואושרם. ככתוב בתורתך: "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) – למילה וָעֶד יש משמעות של נצח, וגם של עדות וסימן. כאשר המעשה הוא עד וגילוי לתוכן רוחני אידאלי נעלה, יש לו גם קיום נצחי.
[44] קרל היינריך מרקס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1818-1883). סוציולוג יהודי יליד גרמניה. הציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים, וטען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה.
[45] "הדת היא האופיום של המון העם. ביטולה של הדת בתור אשליית האושר של העם הוא התביעה שיהא לעם אושר ממשי […] ביקורת הדת פוקחת את עיני האדם, כדי שיחל לחשוב, להיות פעיל ולעצב את מציאותו כאדם שהתפכח מאשליות וזכה בבינתו…" ק. מרקס, 'לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל: מבוא', לשאלת היהודים: כתבים מוקדמים א, רסלינג 2016 בתרגום בר וזילברשייד, עמ' 320.
[46] בשפות השֶמיות, האותיות ט' וצ' מתחלפות, ועל כן טוהר הוא כמו צוהר, חלון שמאפשר לראות מבעד לגבולות החומר. בניגוד לטומאה, שהיא צמצום הסתרה – טומטום הוא אדם שחלקים מגופו מכוסים ומוסתרים בעור עודף.
