לע"נ שרה בת מו"ר הרה"ג ר' זאב קליין
As we recall, the Rambam holds that A] if forced to eat matza he is not yotzei [according to the text of the Lechem Mishna]. B] If he blew the shofar without כוונה to be yotzei he is also not yotzei. C] If he said Krias Shma without כוונה to be yotzei he IS yotzei.
Now we will explain in brief [and present the longer explanation in the holy tongue].
A person needs כוונה to be yotzei every mitzva. The opinion that מצוות אין צריכות כוונה holds that כוונה is assumed, so he doesn't need special כוונה. If we know that he doesn't have כוונה then he will not be yotzei.
A] If he was coerced to eat matza there is an אומדנא דמוכח that he doesn't want to be yotzei. So he isn't.
B] The Rambam distinguishes between קול and דיבור [unlike רבינו יונה who distinguished between מעשה and דיבור]. He holds that when one just makes sounds that is not significant enough to assume כוונה. However, when one speaks that is a strong enough action to assume כוונה and the absence of כוונה in one's thoughts doesn't affect this because אין מחשבה מוציאה מידי מעשה - the absence of כוונה is not strong enough to negate his מעשה [of דיבור because the moving of his lips is deemed a מעשה as we find in the gemara in numerous places] where there is assumed כוונה. So he is not yotzei שופר without כוונה.
C] But he IS yotzei קריאת שמע without כוונה because that is like a מעשה.
ולפי"ז ממילא מיושב דברי הרמב"ם דמחלק בין אמירה דלא בעי כוונה ובין קול בעלמא שבעי כוונה והיינו דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין דיבור לקול משום דס"ל דמחשבה אינו מוציא מידי דיבור שלענין מחשבה חשוב דיבור כמעשה, דדיבור אלים ממחשבה ועקימת שפתיו הוי מעשה ולכך אין מחשבה מוציא מידי מעשה אבל בקול בעלמא שאף דיבור ליכא לא אלים כ"כ ומחשבה מוציא ממנו שדומה למחשבה מוציא מידי מחשבה ודו"ק [ועיין ראי' לזה במס' סנהדרין דס"ה ע"ב ברש"י ד"ה שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול מבואר שם דקול נחשב למחשבה שבלב ודומה ממש למחשבה שבלב עיי"ש ודו"ק]. ואף שאם נתכוין שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא ועיקר הפלוגתא במצות א"צ כוונה היינו בסתמא מ"מ שייך בי' לומר דמחשבה מוציא מידי מחשבה דבאמת בכל מצות צריך כונה לכ"ע רק הטעם דמ"ד א"צ כוונה משום דסתמא לשמו קאי כמש"כ במק"א ואף אם הוא לא התכוין לשם מצוה לא מהני דדברים שבלב אינן דברים והוי כאלו אנן סהדי שהתכוין. אבל במקום שמהני דברים שבלב מהני מחשבתו שחישב לענין אחר לבטל המצוה כיון דבאמת צריך כוונה במצות וא"ש ודו"ק. ולכך בכפאוהו לאכול מצה ג"כ כיון דאנן סהדי שבע"כ אכלו הוי דברים שבלב דברים ודומה לקול בעלמא דאמרינן בי' דברים שבלב הוי דברים כן ה"נ דבאנס אמרינן דברים שבלב הוי דברים משא"כ באמירה קיי"ל דאם גמר בלבו להוציא פת חיטין ואמר בכוונה פת סתם דאסור בכל פת דבכה"ג הוי דברים שבלב ולא הוי דברים וס"ל להרמב"ם דהא נמי להא דמי' כיון שהחיוב מוטל עליו לומר זה כל שאמרו סתם לא מהני אם אין כוונתו לזה דהוי דברים שבלב רק נגד קול בעלמא מהני דברים שבלב וה"ה נמי בכפאוהו ואכל מצה ואבוה דשמואל דס"ל דיצא משום דס"ל אף בקול ג"כ יצא ולא בעינן כוונה כמו שאמר רבא אבל לדידן דקיי"ל כר' זירא דבשופר בעינן כוונה ה"ה נמי בכפאוהו מטעם הנ"ל אבל בלא כפאוהו היכא שיש אמירה ומכש"כ מעשה מודה הרמב"ם דלא בעינן כוונה וא"ש וראי' גדולה לדברינו דלדברי הרב המגיד שגורס בדבריו ולא יצא מטעם דס"ל דאף היכא שיש מעשה צריך כוונה א"כ תקשה מה שמסיים הרמב"ם בפ"ו מהל' מצה מי שהי' נכפה וכו' מפני שאכל בעת שהי' פטור מכל המצות וכו' ולכאורה קשה דבשלמא בש"ס פ"ג דר"ה הוצרך לטעם זה דהוא כשוטה בכל דבריו משום דאזיל למ"ד דס"ל מצות א"צ כוונה לכך הוצרך להקשות דנהי שכוונה לא בעינן אכתי האיך יוצא הרי הוא פטור אז מכל המצות אבל הרמב"ם שפוסק כמ"ד דמצות צריכות כוונה א"כ למ"ל לטעם דהוא פטור מכל המצות והרי בלא זה לא התכוין למצוה עכ"פ והרמב"ם פסק מתחלה לפי גרסת המגיד דבכפאוהו לא יצא מטעם דבעינן כוונה אלא ודאי שמודה הרמב"ם שלא בעינן כוונה במעשה רק בכפאוהו דומה לקול בעלמא ובזה הוי דברים שבלב דברים ובעינן כוונה כנלפענ"ד נכון בכל זה בעזה"י ודו"ק היטב:
