לע"נ הבחורה שרה בת מו"ר הרה"ג ר' זאב קליין שליט"א
נ.ל.ב.ע. ב' אב תש"ע
We have to understand the distinction between mitzvos of מעשה which don't require כוונה and מצוות of אמירה which do [even according to the opinion מצוות אין צריכות כוונה].
The rule is that דברים שבלב אינם דברים - what is in one's heart is not halachically significant. The reason is that ACTIONS SPEAK LOUDER THAN THOUGHTS. So we pay no attention to what is one's heart when one takes action. However, thoughts speak louder than words - or at least they have the power to define vague speech. So if one took a vow not to eat bread and didn't specify wheat bread but thought "wheat bread", he is only forbidden to consume wheat bread. So when speech doesn't contradict thoughts we say דברים שבלב are in fact דברים.
אך נלפע"ד דא"ש דהנה באמת צריך להבין הטעם דמ"ד מצות א"צ כונה ומה חילוק יש בין עשיה לאמירה. אך נראה דהנה קיי"ל דברים שבלב אינן דברים ומי שמכר אדעת לעלות לא"י ולא אתדר לי' המכירה קיימת משום דדברים שבלב אינן דברים והטעם משום דכל שהמעשה מוכיח שעשה סתם ולא בתנאי ואופן רק שאומר שבמחשבתו הי' כך אין נאמן דאין מחשבה מוציא מידי מעשה. אבל היכא שלא עשה מעשה רק בדבור בעלמא קיי"ל דהגומר בלבו פת חיטין ואמר פת סתם אינו אסור רק בשל חיטין משום דבזה הוי דברים שבלב דברים משום דמחשבה מוציא מידי מחשבה [ואף שלדעת כמה פוסקים היינו דוקא כשבטעות הוציא בפיו פת סתם אבל כשבכונה הוציא בפיו פת סתם אסור בכל פת היינו משום דבאמת לשון פת סתם משמע כל פת ודומה קצת לאומר בהדיא כל פת ואז לא מהני אף שהי' בלבו להיפוך דהיכא שמה שאומר בפיו הוא להדיא נגד מה שבלבו ודאי לא אזלינן בתר דברים שבלב לכך בעינן שבטעות אמר פת סתם]. אבל עכ"פ מוכח שבאמירה היכא שאין בפיו נגד מה שבלבו אמרינן דברים שבלב הוי דברים.
So when one performs a mitzva act, we have a clear indication [called "אנן סהדי" in Talmud class] that he intends to fulfill a mitzva. It is more than a דברים שבלב - it is like a proclamation of mitzva intention. So even if he didn't have such a mitzva thought, the absence of this thought doesn't contravene [GOOD WORD!!] the power of his action which cries out "Mitzva! I am a MITZVAH".
However, when there is no מעשה and only a mere אמירה it is not sufficient for us that he probably intends to fulfill a mitzva. He must have explicit כוונה. The mere act of SPEECH is not enough for us in the absence of כוונה.
So THAT is what רבינו יונה meant in his distinction between מצוות שבמעשה where we say מצוות אין צריכות כוונה [according to those who subscribe to this opinion] and מצוות שבאמירה where everybody holds that מצוות צריכות כוונה. When it comes to מצוות שבמעשה we apply the rule that דברים שבלב אינם דברים. We don't care that in his heart he is not thinking about fulfilling the mitzva. But when we are in the realm of מצוות שבאמירה we do care that in his heart there is no mitzva intent because דברים שבלב are דברים.
So now we have pshat in רבינו יונה!!!
הודו לה' כי טוב!!!
ולכך ה"נ במצות כיון שהחיוב מוטל אקרקפתא דגברא לעשות זאת המצוה, ע"כ אף כשעושה בסתם אנן סהדי שעושה אותה בשביל המצוה ולכך אף שלא התכוין בלבו למצוה אמרינן דברים שבלב אינן דברים ואין מחשבה מוציא מידי מעשה. אבל כשאין כאן מעשה רק אמירה בזה הוי דברים שבלב דברים כיון דמאמירה גופא אינו משמע שאומר כן לשם מצוה דוקא נהי שאנן אמרינן שמסתמא אומר לשם מצוה אבל כל זמן שהוא עצמו לא הוציא בפיו שעושה כן לשם מצוה בזה הוי דברים שבלב דברים ומחשבה מוציא מידי מחשבה לכך לא מהני אם לא התכוין. זה נראה ברור טעם רבינו יונה.
