היה עסקן ציבורי ידוע, שנסע אחרי המלחמה לעזור לשרידי החרב שנשארו באירופה שסיפר כך:
בעוזבי את פולין בפעם השניה, היה זה בחצות לילה ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה, כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אשה, ובקשה בפיה. יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד בתנובה ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה לירושלים ברכבת הזאת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שיימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו לתא שלי. כשנכנסתי אחר כך לתא, והתבוננתי ביהודי, ראיתי לפני פנים צהובים כשעוה, זקן לבן, עיניים מעוצבנות, וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר. שתקתי אף אני. אחרי זמן מה, ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים בשמים להבדלה, טלית ותפילין כמה ספרים וכמה כותנות ועוד כמה חפצים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי שוב להיכנס אתו לשיחה כי הרגשתי שזה לא לרצונו. לפני שהשתטחתי על הספסל לישון, לקחתי לי משהו לשתות ושאלתי אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע לראשו לאות הסכמה, מזגתי לו כוס אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי, וסיפר לי בקיצור שהוא מגליציה, חסיד בעלז שבע ימים, אך גם שבע צרות. גולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של הצורר, איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול ועתה עולה הוא ל'ארץ החיים', פתאום הפסיק ונדם לא המשיך. נשאר יושב עצום עיניים אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים יצאתי מן התא, בשובי מצאתיו שטוח על הספסל אף אני השתטחתי על הספסל השני אך לא יכולתי לעצום עין וכל מחשבותי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.
לפנות בוקר עם שחר קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע למרות שלא ישן. אחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהו לשתות ולאכול שאלתיו אם רוצה משהו לשתות ולא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו, אולם לא הוציא הגה מפיו, עיין בספר במקצת, ישב שכב ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דיכאון נורא, לא ידעתי את נפשי.
אחרי חצות היום, פתח ואמר "אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו וד' לא ריחם ולא חמל, לא אתפלל אליו, ארגיזו גם אני". שתקתי ולא עניתי מאומה אף הוא חזר לשתיקתו לפנות ערב כמעט החשיך התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג [הוא המשיך לפאריס]. והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה הוציא את הטלית והתפילין התעטף בטלית הניח תפילין ועמד להתפלל.
נדהמתי מהשינוי הפתאומי, ברם שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפילתו פתח ואמר "על פי דין, צריך להתפלל. וכי ה'כביכול' אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות. מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו ולכן קמתי והתפללתי". סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול 'אוי א רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי וועמען איז ער געבליבען" [אוי, רחמנות גם על ריבונו של עולם, עם מי הוא נשאר]. אף אני בכיתי אתו, נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.
תמונה מזעזעת זו לא תימחה ממני לעולם אף היום מצלצלים באוזני דבריו, אוי, רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי וועמען איז ער געבליבען. זוהי כוחה של אמונה. סיפרתי את הדברים לידיד חשוב ונענה ואמר "זהו כוחו של ישראל לאלוקיו הנשמה האלוקית שביהודי חסיד בעלז זה היא שהכריזה: רחמנות על ריבונו של עולם. זה פירוש 'ובו תדבק' [דברים י' כ'] - הוא תהילתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות ו[גם בשעה שעשה אתך] את הנוראות האלה אשר ראו עיניך"' [דברים י' כ"א].
בעוזבי את פולין בפעם השניה, היה זה בחצות לילה ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה וגם אנשי השלטון הפולני. בשעת הפרידה, כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אשה, ובקשה בפיה. יש לה אחות בירושלים שבעלה עובד בתנובה ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה לירושלים ברכבת הזאת, ובקשתה שאכניס אותו בתא שלי כדי שיימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון והעברנו את אביה ואת כל חפציו לתא שלי. כשנכנסתי אחר כך לתא, והתבוננתי ביהודי, ראיתי לפני פנים צהובים כשעוה, זקן לבן, עיניים מעוצבנות, וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול אותו מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר. שתקתי אף אני. אחרי זמן מה, ביקשני לעזור לו לפתוח את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים בשמים להבדלה, טלית ותפילין כמה ספרים וכמה כותנות ועוד כמה חפצים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי שוב להיכנס אתו לשיחה כי הרגשתי שזה לא לרצונו. לפני שהשתטחתי על הספסל לישון, לקחתי לי משהו לשתות ושאלתי אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע לראשו לאות הסכמה, מזגתי לו כוס אחרי ששתה, התחיל לשוחח אתי, וסיפר לי בקיצור שהוא מגליציה, חסיד בעלז שבע ימים, אך גם שבע צרות. גולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של הצורר, איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך ניצול ועתה עולה הוא ל'ארץ החיים', פתאום הפסיק ונדם לא המשיך. נשאר יושב עצום עיניים אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים יצאתי מן התא, בשובי מצאתיו שטוח על הספסל אף אני השתטחתי על הספסל השני אך לא יכולתי לעצום עין וכל מחשבותי התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.
לפנות בוקר עם שחר קמתי להתפלל לפני שייכנסו ברכבת נוסעים לא יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע למרות שלא ישן. אחרי התפילה הוצאתי מאמתחתי משהו לשתות ולאכול שאלתיו אם רוצה משהו לשתות ולא ענה. אחרי כמה שעות שאלתיו שוב והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו, אולם לא הוציא הגה מפיו, עיין בספר במקצת, ישב שכב ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דיכאון נורא, לא ידעתי את נפשי.
אחרי חצות היום, פתח ואמר "אחרי כל מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו וד' לא ריחם ולא חמל, לא אתפלל אליו, ארגיזו גם אני". שתקתי ולא עניתי מאומה אף הוא חזר לשתיקתו לפנות ערב כמעט החשיך התחלתי לסדר לי את חפצי לרדת בפראג [הוא המשיך לפאריס]. והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד את המזוודה הוציא את הטלית והתפילין התעטף בטלית הניח תפילין ועמד להתפלל.
נדהמתי מהשינוי הפתאומי, ברם שתקתי ולא אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפילתו פתח ואמר "על פי דין, צריך להתפלל. וכי ה'כביכול' אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות. מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו ולכן קמתי והתפללתי". סיים את דבריו ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול 'אוי א רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי וועמען איז ער געבליבען" [אוי, רחמנות גם על ריבונו של עולם, עם מי הוא נשאר]. אף אני בכיתי אתו, נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה להתראות בירושלים ונזכה לביאת המשיח.
תמונה מזעזעת זו לא תימחה ממני לעולם אף היום מצלצלים באוזני דבריו, אוי, רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי וועמען איז ער געבליבען. זוהי כוחה של אמונה. סיפרתי את הדברים לידיד חשוב ונענה ואמר "זהו כוחו של ישראל לאלוקיו הנשמה האלוקית שביהודי חסיד בעלז זה היא שהכריזה: רחמנות על ריבונו של עולם. זה פירוש 'ובו תדבק' [דברים י' כ'] - הוא תהילתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות ו[גם בשעה שעשה אתך] את הנוראות האלה אשר ראו עיניך"' [דברים י' כ"א].
