Say Thank You

Jessica Stillman 

If you know anything at all about the science of happiness, you know that gratitude is great for our wellbeing. It rewires your brain for positivity, boosts your energy levels, and if your thankfulness is directed at someone else, makes the receiving party feel great. All of this is both research-backed and totally common sense, so why don't we actually get out there and express more gratitude?

One answer is bad habits. It's all too easy to forget to count our blessings (being around negative people doesn't help), but a new study recently published in Psychological Science suggests that inertia is only part of the story.

Apparently, we also overestimate how awkward saying thank you really is and underestimate how much joy it will bring the other person. If you knew how happy saying thank you would make people, you'd probably do more of it.

Saying 'thank you' is less awkward than you expect.

The study by University of Chicago professors Nicholas Epley and Amit Kumar (who has since moved to the University of Texas at Austin) had a simple design: gather up study subjects and ask them to write a letter of thanks, as well as predict how awkward and how happy the letter would make the recipient. The researchers then compared these predictions with the recipients' actual feelings.

So were the subjects good at guessing how much people would like being thanked? In fact, they were pretty terrible at it.

"Although expressers predicted that the recipients would feel positively about the letter, recipients reported even more surprise and delight than what the senders expected. Moreover, expressers overestimated the awkwardness that the recipient would feel," reports The Association for Psychological Science blog.

Follow up experiments comparing recipients' feelings about the letters with the anxieties of those who sent them found that while writers worried about their tone and word choice, those being thanked didn't really care about exactly how the sentiment was expressed. They were simply thrilled by the gesture.

Stop making excuses!

All of this adds up to a very simple message for all of us who have ever made excuses to avoid saying thank you. While you might tell yourself the other party already knows how you feel, that you won't be able to find the right words, or that expressing your feelings will be awkward, science has now officially busted all these excuses.

Chances are excellent the other party will be nothing but surprised and delighted to be on the receiving end of your gratitude, and you'll be happier for expressing it too.

So what are you waiting for? Get out there and thank someone today.

Getting Bracha Through Brachos

Rabbi Zweig 

“You shall worship Hashem, your G-d, and He shall bless your bread and your water…”(23:25)

The Torah teaches that upon entering Eretz Yisroel, we are commanded to destroy all vestiges of idolatry and show complete allegiance to the Almighty. Doing so insures that He will bless our bread and water. The Talmud states that we should not read the word in the verse as “u’veirach” – “and He will bless” (your bread, etc.), rather as “u’vareich” – “and you shall bless” (prior to partaking of your bread and water). This, continues the Talmud, is a Scriptural allusion to the requirement to make a blessing before eating or drinking.1 In an earlier section in the same Tractate, the Talmud records that no Scriptural source is necessary for the obligation to make a blessing, for it is obvious that prior to receiving benefit from Hashem’s world we must ask permission in the form of a blessing.2 How do we reconcile these two sections of the Talmud?

As a rule, when the Sages offer an alternative reading for a word in the Torah, it is not to contradict the original interpretation, rather to shed light upon it. How does changing the meaning from “He will bless” to “you shall bless” accomplish this goal?

The Talmud states that a person who does not make a blessing prior to partaking from this world steals from his father and mother. His father, explains the Talmud, is Hashem, and his mother is the Assembly of Israel.3 What is the notion of stealing from the Assembly of Israel?

According to some commentaries the root of the word “beracha” – “blessing” is “berech” – “knee”, for when reciting a blessing, we are figuratively kneeling before Hashem, submitting ourselves to Him as the Creator of the world; we ask His permission prior to benefiting from that which is His. The Rashba offers another interpretation for “beracha”, saying that it stems from the word “beraicha” – “pool” or “source”; an object can only be blessed when it is connected to the source from which all abundance emanates, i.e. Hashem.4

When reciting a blessing we are asking for permission to benefit from Hashem’s world, as well as being cognizant of the fact that by benefiting, we are causing the depletion of some of the world’s resources. We therefore appeal to the source of all blessing to restore this lost resource, ensuring that others may benefit from it as well. Reciting a blessing over an item that we are about to consume connects it back to its source so that the blessing of abundance can be bestowed upon it, enabling this resource’s replenishment.

Failing to recite a blessing results in two wrongdoings: We are stealing from our Father by taking that which is His without permission, and we are also stealing from our mother, i.e. society, for we are depleting the world of a resource without ensuring its replenishment. It is concerning the first notion, the requirement to request permission prior to partaking from Hashem’s world, that the Talmud comments that no scriptural source is necessary. However, the requirement to ask Hashem to restore the depleted resource is not an idea that we would have derived had it been left to our own intellectual capacities. Therefore, for this second notion a scriptural source is presented. The verse states “He will bless you (with abundance)” but it can be read “you shall bless”. There is no contradiction between the two, for both ideas coalesce. For us to receive Hashem’s blessing of abundance we are required to bless our food. By connecting our food to the source of blessing, the blessings of abundance will be bestowed upon us.

1.Berachos 48b 2.Ibid 35a 3.Ibid 35b 4.Responsa5:51 See Nefesh Hachayim II: 2

Relieving The Pain

Rabbi Zweig

“My wrath shall blaze and I shall kill you by the sword, and your wives will be widows and your children orphans”(22:23)

The Torah prohibits Bnei Yisroel from exploiting the vulnerability of a widow or orphan. Hashem warns that if He will hear the cries of widows or orphans, He will kill their oppressors by the sword and render their wives and children, widows and orphans. The necessity for the Torah to state that the wives and children of the oppressors will become widows and orphans implies that this is an integral part of the punishment; not only will the sinner be killed, but his wife and children will suffer because of his actions. Axiomatic to all of Hashem’s punishments is the principle of “midah keneged midah” – “quid pro quo”; Hashem punishes with a severity commensurate to the offense. Why is death by the hands of heaven not a sufficient response for the mistreatment of widows and orphans? The Torah’s stress on the children and wives becoming widows and orphans implies that there are two responses, death and bereavement of kin, for one action, the mistreatment of widows and orphans.

Rabbeinu Yona explains that the Hebrew word for widow, “almanah” is rooted in the word “ilem” – “mute”, for with the death of her husband the widow is silenced, i.e. she has no one to defend her. Similarly, the word “yatom” – “orphan” correlates to a word found in Bereishis in the verse “vayitom hakesef”- “and the money was depleted”. When a child loses a father his confidence is depleted, for he senses that he has no one to champion his cause. Every time widows or orphans are oppressed, they are forced to relive the loss of their husband or parent. They become acutely aware that if their relative, who in the past would defend them, were alive, they would not be forced to endure the current mistreatment. The Torah therefore warns the oppressors that as a result of their actions they will cause their own wives and children to experience the pain and suffering which they have inflicted upon others.

1.Rabbeinu Yona cited by the Shaarei Aharon 2.47:15

My Name Is Not Ben | Mordechai Shapiro on The Crockpot Show | Ep. 01

Love Israel

A woman from Monsey wrote a letter to the editor in this weeks Mishpacha magazine. In this letter she expressed her dismay that Israel is called a Jewish State etc. and that we are just as much in galus in Israel as we are in America etc. etc. She also buttressed her thesis about the non-Jewishness of the State by invoking the Chazal that says that three oaths were made by the Jewish people. One of them was not to force their way into the land of Israel [שלא יעלו כחומה]. So basically, we are all living here in sin.... 

I wish I could speak to her. I would ask her if she takes Chazal's statements seriously. She would replay "of course". Then I would ask her if she has ever killed a Jew on Yom Kippur. She would answer with horror that of course she hasn't. The I would quote the Gemara in Pesachim [49] that says to kill an עם הארץ even on Yom Kippur. If she doesn't keep that - then why is she so worried about the oaths. 

Then I would ask her another question - Does she serve idols? She would answer in horror that she doesn't. Then I would quote the Chazal that say that anyone who leaves Eretz Yisrael to live in Chutz La-aretz [which includes Monsey] is considered an idolator. And she is also an atheist because Chazal say that one who lives in Chutz La-aretz is considered as if they have no G-d. 

My point is - that there are MANY MANY statements of Chazal and each must be understood in context. Chazal CLEARLY don't want us to kill any Jews - even an עם הארץ. We don't have one case on record of an עם הארץ being killed. A bachur gets tested on Bava Kamma and only gets a 40. We take him to the town square and publicly execute him. Never happened. So what DO they mean? There are numerous explanations. Think of your own.... 

The three oaths? There are about 25 plus reasons that they don't apply today. There is much literature on the topic. One is that it wasn't paskened in any halacha sefer so it is not halacha li-myse. There are many others. Does this woman know that? How many pages of gemara does she know that she considers herself qualified to pasken?

What about living in Chutz La-aretz being like an atheist? Think about it...

------------

It doesn't bother me that Jews live in Chu"l. Some people need to live there for parnassa. Being poor can LITERALLY drive a person insane [according to Chazal]. There are other mitigating factors. Each person has his or her own cheshbon and I will leave the judging up to Hashem. 

What DOES bother is when women [or men] from Monsey [or anywhere else] speak badly of Eretz Yisrael when there is no practical benefit and where in my estimation there is something much deeper lurking there. And that is that people don't appreciate the Kedusha of Eretz Yisrael and how the ENTIRE TORAH was given to keep in the Land. 

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

If a person decides not to live here then let him or her do the right thing - to daven to one day merit coming and to send money to help those who do live here [as the halacha requires].

But PLEASE - drop the דיבת הארץ about how secular the country is. Is America a more frum country? 

 

Link

Part 3 - FINALLY, after all the philosophizing,  a pshat in the Rambam!!! 

I think I understand how the quote from the Ohr Hashem resolves the quagmire. BS"D!!! 

Links

A incredibly profound journey into the philosophical and psychological nature of teshuva. 

Part 2! 

NIFLA BI-YOTER BS"D!!!

What does it mean that one must do teshuva so well that Hashem will testify that the sinner will never sin again? Doesn't that take away free choice? [Why are Jews so enamored with the idea of free choice? Because it's free...].

Two types of knowledge - ידיעה החלטית וידיעה שכלית - seeing clearly and intellectual knowledge of causal effects.

Is regret healthy? Maybe it is just masochism? Toxic guilt? Shouldn't pure intellect dicatate that one shouldn't repeat the sin? What does it matter what was?! What matters is what will be!!

What should one do first - regret or leaving the sin? Machlokes Rishonim!

What is the nature of time? Can we say that the past ceases to exist? How does G-d view time? Why is this philosophical question important for the teshuva process??

Does man change by the second or is a there a static permanent "I"?

Is memory just a mechanical entity that takes videos of the past with no impact on a person's consciousness?

Max Scheller, Immanuel Kant, Baruch Spinoza [שר"י] and li-havdil the Rambam!

This and more!!!

Verbal And Non-Verbal Criticism

מחבר: שמואל רבינוביץ

הביקורת ידועה לשמצה כמי שזורעת הרס בבית ומחבלת באיכותו של הקשר הזוגי. במערכות תקשורת בין אישית בכלל ובמערכת הנישואין בפרט, נושא הביקורת תופס מקום בחשיבותו ובהשפעתו על הלך הרוח של הבית והתנהלותו. מה עומד מאחורי הביקורת ומדוע היא שלילית כל כך, ננסה להבין מהיבט מעמיק אך מעשי.

כל דיבור או פניה כלשהי לזולת מורכבת משני חלקים. החלק האחד הוא המילים הנאמרות והנשמעות. החלק השני הוא המילים שאינן נאמרות והמסר החבוי הנאמר מביניהן. המילים הנאמרות הן אכן אלו שנשמעות באוזן הפיזית, אך המח השכלי והלב הרגשי מעבדים את התוכן הפנימי יותר שנשמע מהן. המעניין הוא, שבניגוד למה שנראה, אדם מושפע מהתוכן הבלתי מילולי יותר מהתוכן המילולי. מוחנו היסודי והחכם, כשהוא שומע דיבור או אמירה מסוימת שמכוונת אליו, מנתח במהירות מדהימה מדוע נאמרו הדברים, למה התכוון הדובר, ומה מסתתר מאחורי האמירה. המח מזהה את עומק הדברים והכוונה מבעד למילים הנקלטות ברובד השטחי שלהן. המסרים נקלטים באופן שוטף, תוך כדי שיחה וברוב הפעמים, מבלי להיות אפילו מודעים לתהליך שמתרחש לנו בראש. באמצעות אבחון ושקלול מדויק של הקול, הטון, תוי הפנים, שפת הגוף ועוד, המוח מקבל מסרים עמוקים ואמיתיים. שום טכניקה או הצגה זו או אחרת של המילים או צורת אמירתם, לא יסתירו בפני המח השומע אותן את הכוונה הפנימית האמיתית שלהן. כשעובר אורח נרגן שואל רטורית לנהג רכב: "מי נתן לך רשיון?", אנו מבינים היטב שלבד מהשאלה התמימה שמתעניינת לכאורה במורה הנהיגה שלו ומכון הרישוי, מסתתרת כאן עקיצה חדה שמעבירה מסר ברור ומובן מאוד: "חסר דעת הוא זה שנתן לנהג שכמוך רישיון נהיגה", כשמאחורי מסר סמוי זה מסתתרת קביעה נחרצת ופוגעת: "אתה נהג בלתי זהיר".

מדהים לגלות אם כן, שמלבד השפה בה נאמרים דברי ביקורת שהם כשלעצמם מבזים, מזלזלים ומשפילים, קיימת שפה רחבה של ביקורת שאיננה נאמרת בפירוש, אך נשמעת היטב ועמוק; שהמסר שלהן חודר וצולף, עמוק והרסני. למרבה הכאב שפה זו היא גם שפת הביקורת שהמודעות אליה נמוכה בהרבה משפת הביקורת הרגילה, כי מעל פני השטח יתכן כי לא נשמעו מילים כדרבנות, אי אפשר להצביע על קנה התותח המדוייק, והמבקר בתומו ולהפתעתו טוען: "מה בסך הכול אמרתי"?


קשה מאוד להמחיש ולהדגים נקודה זאת ביסודיות ובו במקביל בזהירות מקצועית, כי הרי דין כל מילה נגזר לשבט או לחסד על פי צורת הביטוי בטון ובהדגשת כל מילה. ויותר מכך, חזון נפרץ אף הוא, ביקורת שמועברת ללא מילים כלל. כולנו מכירים היטב את הסיטואציה בה די לפעמים בעקימת האף, הרמת גבה או תנועה סיבובית קלה של כף היד, כדי שה'שומע' יבין טוב מאוד את המסר החד והצולף: "מזמן ידעתי כבר שאתה שלומיאל חסר תקנה". וריאציה מוכרת זו, מוכיחה בעליל שהמסר הנקלט במוחנו הוא כאמור המסר החווייתי, החושי, התנועתי. לא המילולי בלבד. זוהי אם כן ביקורת. אם המח שלנו מתכוון, ולו במעט, להוכיח או לבקר את הזולת, הוא יקלוט את מלוא העוצמה של המסר שהתכוונו להעביר, ולא משנה כל כך באילו מילים השתמשנו. המסר שאנו מתכוונים בתוך תוכנו להעביר, מה שאנו חושבים על הזולת ברובד הכי עמוק של ליבנו, אלו בדיוק הדברים שהוא יקלוט. זה יכול להסביר אולי בצורה נוספת את דברי חז"ל באומרם "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב". באותה עוצמה שהביקורת יוצאת, כך באותה עוצמה היא נכנסת, חודרת ונוקבת.


בצורה זו אנו עדים למעשה לתהליכים יומיומיים שמתרחשים כל הזמן והמודעות להם חשובה ויכולה להוות בסיס לקשרים בין אנושיים מוצלחים או גרועים. ואם בתקשורת בין אישית באופן כללי הדברים משמעותיים כל כך, בקשר הזוגי על אחת כמה וכמה. ביקורת שמועברת בין שני אנשים קרובים כל כך, כמוה כפגיעה מטווח אפס, והפגיעה העוצמתית והנוקבת מקבלת כאן משנה תוקף. משימתו של כל אחד מבני השיח היא אפוא, לנתח ולהעמיק בכל מילה שנשמעת כביקורתית – מה יש בה שהיא פוגעת, ומה מסתתר מאחוריה; לדלות ולזהות כל רגש שסובב סביב המילים והמשפטים הנאמרים, ולאתר באמצעותם את ההשלכות שלהם. אם בן הזוג לא מבין מדוע בן הזוג נפגע למרות שלכאורה הוא אמר משפט רגיל או אפילו לא אמר כלום, כדאי שיתבונן היטב בשפה הבלתי מילולית שהועברה כלפי בן הזוג, ואז, יוכל לאתר אי אלו סממנים שאכן בכוחן לפגוע, ולחדול מהם. יישום הדברים מחייב חשיבה עמוקה ואף פתיחות מצד בני הזוג לשוחח על הדברים בצורה גלויה וכנה. כל זאת כרוך בלא מעט השקעה. אך בהתבוננות זו תבוא בוודאי תועלת גדולה לשני בני הזוג בקשריהם בינם לבין עצמם ובינם

Three Approaches To Our Mortality

There are different ways of dealing with our mortality. Here are three:

Avoiding

Some people sweep it under the carpet and avoid talking or thinking about it. This strategy is used in general in life by many people when confronting problems - they just don't talk about it. So relationships [with themselves and others] flounder for years because people refuse to deal with the issues. Not healthy. People today talk with great passion and concern about the effects of global warming. If they would similarly talk about the effects of sweeping personal issues under the carpet and not dealing, we would all be much better off.

Pleasure Seeking 

Others say "Yo man, I am going to die and I haven't seen the Himalayas yet. I haven't been to Grand Canyon. I haven't visited Mount Rushmore [I am SURE they have Chabad in South Dakota. Yechi Adoneinu Moreinu Vi-rabeinu!!!] and the Bahamas. I haven't gone Bungee jumping! There is a new restaurant in town I haven't eaten at yet." Those or similar thoughts go through people's heads and then they start making reservations. "Ya only live once" they figure, and try to "make the most of it". 

I understand such an attitude. If the purpose of life is to enjoy - then they want to get the maximum enjoyment. Especially for those sad and unfortunate people who believe that the world has no true meaning and we are all just a HUUUUUUGE accident caused by TOTALLY random mutations. 

Doing Good  

Then there is another approach. The telos of life is to do GOOD. To bring blessing to the world by sharing one's blessings with others. To lessen people's pain and to increase their joy. To bring the splendorous Light of Hashem into our often mundane and dreary lives [called in Hebrew "חיים אפרוריים"].

Such people think about their impending death and חאפ א ציטער [start shaking]!!! "I have to get moving", they think. There is SOOOO much chesed to do, so much love to share, so much Torah to learn - and who knows how much longer I will have! A person who lives בתודעת המוות - with death as part of his consciousness, lives a life pregnant with meaning [if she is a woman and expecting a baby - even better!] and almost never wastes a second. 

I know such people and hope to reach their elevated plateau one day. I hope you do to...    

#shuvyomechadlifneimisascha

Links

Eidei Mesira And Chasima parts one and two.

Super geshmak BS"D! 

Palestinian History

Recently Amos Oz died. He was an Israeli icon. A hard-core secular Zionist, hero of many, adversary of many others. I wish his neshama no pain. Maybe in his zchus we will have a bit more clarity. 

I saw this quote from him: 

"Jewish history is as entwined with Palestinian history as theirs is with ours. They are and forever will be inseparable." 

I am reminded of the Wizard of Oz character, the Scarecrow, who needs a brain. Now, Mr. Oz had a very good brain. But when he said that quote, it must have been in the "off" mode.

Here are the facts - the "Palestinian" people were only born in 1948. Even Wikipedia says so! How can one argue with such a formidable source. They didn't exist before. The Jewish people were born thousands of years ago. 

Our histories are not intertwined.

#revisionisthistory 

Your Real Biological Clock Is That You Are Going To Die

Tom Socca 

In April, in a small town on a small island in a small string of islands trailing down from the main part of Japan, the world’s then-oldest person died. Nabi Tajima was 117 years old—the last surviving human being born in the 19th century. 

Maybe the year 1900 sounds far away, to you. It comes closer. My father was born in 1940. Right now, I am 47 years old. Everyone who was 47 years old when my father was born is now dead. All of them. That entire group of middle-aged people, who made up the adult world when my father was a child, is gone. 

My father is dead, now, too. He smoked, and it shortened his life. But I lived with him, grew up with him. I was an adult with him. We drank coffee at the dining room table together, read the newspaper, talked on the phone. He sat and talked with my firstborn son when he was little. He held my second-born, as a baby, while he could. The older boy remembers him.

The younger boy is seven now. When my father was a boy of seven, Nabi Tajima was 47. I keep sliding the numbers around, and as I do, they shove each other out of the way. The people don’t all fit. 

***

Twelve years ago, I had not thought about any of this at all. I was 35. My wife would soon be pregnant, for the first time. We had dated for a good long while, been engaged for a good long while, been married for a good long while. We had bought a house in the suburbs and then we had sold it and moved overseas. It was all a sensibly paced series of life events, at appropriate-seeming times. 

It did not occur to me, in any real way, that as we did this, we were spending down a limited resource. In our social world, in our cultural class, at our point in history, people are brought up to take the opposite view, to structure their lives as if time were something a person accumulated. One is wary of getting married too soon, of having children too young. Adulthood is a condition to enter cautiously and gradually. 

From certain angles, this breeds disdain—penniless millennials eating avocado toast, forty-year-old men skateboarding in sneakers and t-shirts, slovenly and undisciplined generations refusing to commit to lives and careers. But the complaining is halfhearted, a way for the older cohort to convince itself the younger cohort might be safely held at bay. And to point out the shortcomings of adult-aged people is, at bottom, to argue that maturity is something rarefied. The figure of the kidult exists as a warning that you should not move on to the next step until you’re certain you’re ready. 

But this idea of certainty is a sham, a distraction, something to turn your attention away from the only truly certain thing, which is that your time will run out. If you intend to have children, but you don’t intend to have them just yet, you are not banking extra years as a person who is still too young to have children. You are subtracting years from the time you will share the world with your children.

All our conversations about choices and priorities and life decisions are held in the shadow of the great constraint. The closest the discussion usually comes to it is the subject of women’s anatomy, the aging of eggs, the decline of female fertility. Sometimes, for the broad-minded, there may be some mention of the fading quality of men’s sperm, as well. The possibility that it might not happen at all—that a particular body might not be able, or might fall ill, or might die first—is almost unspeakable, and for planning purposes goes unspoken. 

Instead, life and the making of more life appears as a technical problem; where the body’s ability to stall falters, cryogenics can take over. Perhaps zygotes can be spun up from ordinary DNA. Science is doing its best to push back the limits. Look to the wealthy and the entitled and see the future: Mick Jagger just sired a baby at age 73. 

Now look to the future: when that baby turns 10, Mick Jagger will be 83. When that baby turns 20, Mick Jagger will be 93. When that baby turns 30, 40, 45—Mick Jagger will be almost certainly dead, all but definitely dead, unquestionably dead. 

As the child of a spectacularly wealthy man, Mick Jagger’s baby will surely be provided for. But not by its dad, not in person. 

***

Did we choose the age at which we would have children? What does it mean to choose? We use the language of autonomy to avoid thinking about powers that shape our existence. Our civilization is remarkably hostile to the needs of life, from the helplessness of babyhood to the frailty of old age. The system is set up for healthy, productive, independent individuals, and one absorbs the lesson that one should try to stay in this class as long and as securely as one can. 

So we wait until we are ready. There are good reasons to wait, or reasons that appear to be good once you accept the underlying terms. My children have not had to live with parents who are working 15-hour days, the way we worked in our 20s, or who are financially desperate, as we might have been if we’d been paying for children on the salaries of our 20s. Our professional standing allows us to skip work for pediatric appointments or parent-teacher conferences. We can afford to hire babysitters. I got a promotion and a big raise just when it was time to buy a piano. We all sit down together for home-cooked meals most evenings and talk about things. 

I hope someday my children can do the same things for their own children. Maybe I’ll see them do it, but maybe I won’t: If my firstborn waits till he’s 35, going on 36, to have a child, the way I did, my grandchild will arrive the year I would turn 71. When that grandchild finishes fifth grade, I’ll be due to turn 81. And that would be the first of my grandchildren. 

Are you ready to have a child? Take your age right now and add 18. And nine months, if you want to get particular about it, but call it 18. That’s how old you’ll be for high school graduation. Add 25 and picture yourself traveling to visit your grown-up child in a new city. Add 30. Add 40. 

The clock is running, only it’s not a clock: It’s a sandglass. According to the Social Security Administration’s online calculator, an average man born the day I was born can expect to live 34.9 more years, for a total of 82.0 years. When I first checked it, when drafting this piece, it was 35.4. I thought it would be a lighthearted exercise, but I felt real dread as I was entering the birthdate, and, despite myself, shock when I saw how small the number was.

When I was 34.9 years old, I felt like I had just settled into life. What lies ahead is the un-settling, the inverse of the question of when you feel old enough to have a baby: When will your children be old enough to have dying parents? The later you take on your intergenerational responsibilities, the sooner you hand them off. If I hit the Social Security Administration projection, my older son will be 46 when I go. 

It’s possible to beat the projection. The longer you live, the longer you can expect to live; if I make it to 70, the calculator says, then I can look forward to making it to 86.7. Ten more presidential cycles, one more visit from Comet Tempel-Tuttle, maybe a driver’s license for my oldest grandchild. You can take extreme measures—inject yourself with teenage blood, or get elected to the United States Senate—but at best that will push things back to the hard limit. If I last as long as Nabi Tajima, I still won’t see the 22nd century. 

***

This world devours every person and moves on. It does not stop moving, even as we pass through the middle of life telling ourselves it is the front end. Before the children arrived, there was not much difference from one year to the next. In some ways, in the adult, professional sphere, there still is not much difference. In a chair, at a computer screen, 47 doesn’t feel that far from 37. A little trouble in the lumbar region, that’s all. Some wiry gray at the temples in the bathroom mirror. 

This is the illusion of adult timekeeping, and children make it unsustainable. Life moves along at an unexceptional, unexamined pace and suddenly it’s the first day of school, and then it’s the first day of school again. The jeans I remember just buying him are up above the ankles. The younger boy kisses me back when I kiss him good night, but by last year the older boy started to twist away from holding hands a few yards before the school door, to dart off ahead. Now he just walks to school on his own. There’s time still for him to circle back for a hug at day’s end. Someday, though, a hug will be the last one.

----------------------

For us Bnei Avraham Yitzchak vi-Yaakov - a wakeup call. All we take with us is our Torah and maasim tovim. I too, like the author, am 47 and CAN'T believe where all the time has gone. According to statistics, I am WELL PASSED "halftime" of my life. I am most probably either in the third or even 4th quarter.

SCARY!!! And what do I have? VERRRRRYYYY LITTTTLLLLEEEEE. So the best time to start living for all of us is ..... NOW!!!! :-). 

As Chazal say חטוף ואכול חטוף ואכול - Grab and eat grab and eat. This world is like a wedding hall. As long as the wedding is going on the food is free and plentiful. The moment it ends - nothing. As long as we are here, we have LIMITLESS opportunities. Chap arein. Carpe Diem - SIEZE THE DAY!!!!   

How Decisions Are Made

Why do we make the decisions that we do? Are they ever purely logical? Modern research is showing more and more that they aren't. Everything we decide is based on additional, often subconscious, psychological factors. 

How is it that there are so many arguments in the gemara? If the logic of either side was so compelling then they wouldn't argue! The explanation is that each side has a logical basis and the argument is based on deeper, supra-logical factors, found deep in the psyche. So in the sefer תוקף התלמוד: 

Link

Why is a Chacham greater than a Navi?? Isn't Nevuah faaaarrrrrr more impressive?? Why is SILENCE so important? What happens when we learn how to speak??

Great B"H!! 

Faith - Certainty Or Uncertainty?

I just read Rabbi S. who wrote: "Faith is not certainty, but the courage to live with uncertainty."

Like - totally NOT!!:-). In English English "RUBBISH!" Faith is CERTAINTY!!  

The pasuk says וידעת היום והשובות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". We have to KNOW that G-d is G-d!! 

Or in the formulation of the Rambam. 

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

The foundation of all foundations and the pillar of wisdom is to know that there is a Primary Being who brought into being all existence. All the beings of the heavens, the earth, and what is between them came into existence only from the truth of His being.

If you are not there yet that is FINE - life is a process whereby we slowly but surely work our way towards perfection. 

Waiting - Link

We only get what we wait for. 

You can't compare the Shabbos of one who anxiously and excitedly anticipates its coming to the Shabbos of someone who doesn't think much about it at all. The geula will be very different for those who waited and anticipated than for those who didn't. That is why in לכה דודי we talk about the geulah - it parallels Shabbos insofar as the need to anticipate.

We are asked at the end of days if ציפית לישעה - Did we wait for the salvation. Why live in the future - live in the here and now? The answer is that the anticipation of the future geula GREATLY impacts the way I live my live now. It will also GREATLY IMPACT my future.

Who receives the greatest chesed of Hashem? Those who wait for it and in proportion to HOW MUCH one waits for it. יהי חסדך ה' עלינו when? כאשר יחלנו לך!! 

Who "finds" Hashem? Those who are VERY BUSY seeking him out!! 

"אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה. אָז תָּבִין יִרְאַת יְהוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא."

In the first luchos in Parshas Yisro it says זכור את יום השבת לקדשו. In the second luchos in Vaeschanan it says שמור את יום השבת לקדשו. Zachor is the commandment of Hashem to remember. Shamor is OUR mandate to preserve and anxiously anticipate its coming. [First four books of Chumash from Hashem. The fifth - from our side "אלה הדברים אשר דיבר משה"]. The pasuk describes Yaacov's waiting for the dreams of Yosef to come true as ואביו שמר את הדבר - See Rashi there. שפתיים ישק! 

The Yerushalmi describes Hashem as not wanting to give the luchos to Moshe and Moshe snatched them away and Hashem gave him the thumbs up [כביכול]. What is the meaning of this PERPLEXING Gemara? For that - you have to listen to the shiur. See also זאת ליעקב - פרשת עקב from Rav Shmuel Borenshtein ztz"l.   

Torah In Galus And Torah In Geulah

אורות התחיה נ' - יניקת תורה שבעל פה היא בגניזה מן השמים, ובגלוי מהארץ, וצריכה ארץ ישראל להיות בנויה, וכל ישראל יושבים עליה מסודרים בכל סדריהם: מקדש ומלכות, כהונה ונבואה, שופטים ושוטרים וכל תכסיסיהם, אז חיה היא תורה שבעל פה בכל זיו תפארתה, פורחת ומעלה נצה, ומתחברת לתורה שבכתב בכל שעור קומתה. בגלות נפרדו התאומים, נתעלתה תורה שבכתב למרומי קדשה, וירדה תורה שבעל פה בעמק תחתית. ומ"מ היא מקבלת יניקה חשאית מאור תורה שבכתב, מספיח העבר, המספיק להעמידה בחיים מצומצמים, והיא ירדת ונופלת בכל יום ויום, עד אשר מהרה יפוח היום ואור חיים יבא מאוצר גאולת עולמים, וישראל יעשה חיל, ינטע על ארצו וישגשג בכל הדר סדריו. אז תחל תורה שבעל פה לצמח מעומק שרשיה, תעלה מעלה מעלה, ואור תורה שבכתב יזריח עליה קרני אורה מחדש, חדשים לבקרים, והדודים יתאחדו בנוה אפריונם, ואור נשמת א-ל חי העולמים המתגלה בתחית ישראל וברום קרנו יאיר באור שבעת הימים, על אור החמה ואור הלבנה גם יחד. והיה אורם ישר, חודר ומושך, מזה לזו, ועונה את הארץ ואת העם בכל יפעת חיים, והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא.

Can We Ever Pasken Based On Nevuah

Clarity

"משחרב ביהמ"ק לא נראת רקיע בטהרתה שנאמר: אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" א"כ הארת התורה מן השמים של זמן הגלות מעולפת היא הקדרות והשק המכסה. בעת קרבת הקץ יבא רוח המטהר את השמים מקדרותם, המסיר את השק המכסה עליהם, ואז אלה אשר לא הסתגלו לתורה העולה למעלה, הבוקעת את הקדרות והשק, חושבים שאין להם תורה מן השמים, וצדיקים דורשי ד' ועזו מוסיפים אורה ושמחה ומבשרים צדק בקהל רב שדוקא כעת יגלה אור חדש ושמים בטהרתם יראו, וידעו כל באי עולם, כי מן השמים דבר ד' לבית ישראל ולבית יעקב הגוי כולו".

Ironic

Isn't it ironic: - 

We ignore the ones that adore us - 

Adore the ones who ignore us - 

Love the ones who hurt us - 

Hurt the ones that love us

The Rabbis Are Torah Shebial Peh

 רמב"ם ממרים א' א' - בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה..

מורשה עמוד יט' הגר"א שפירא – יש ביטוי ברמב"ם על חכמי המסורת "הם עיקר תורה שבע"פ". מדובר על בני אדם, שיש להם גוף, שהם בשר ודם, אבל הרמב"ם מדגיש, הם הם תורה שבעל פה. הגוף הזה הוא תורה שבעל פה. יש חכמי המסורת חכמי התורה. הם בעצמם תורה שבעל פה. כאילו הגוף שלהם הוא התורה. חכמי התורה הם שורש של תורה. שורש התורה הוא מקום לקבל את התורה. גם מי שלא קיבל ישירות מפיהם. אור התורה של חכמי המסורת, של גדולי הדור, מתפשט על כל הדור, גם למי שלא זכה לשמוע מהם.. הגמרא מספרת שכשחוני המעגל קם ולא ידעו ממנו, כשישבו בבית המדרש אף שלא הכירוהו, בכל זאת הרגישו שהשמועות בהירות יותר, באור כזה כמו האור שהיה אצל חוני המעגל. למרות שלא שמעו ממנו כלום.. הגמרא אומרת שעד ארבעים שנה אדם לא עומד על דעת רבו. הוא מלא תורה. הוא יודע. אבל הוא עדיין לא יודע. התורה עדיין צומחת אצלו. ארבעים שנה אורכת צמיחה של תורה. התורה זה כח של צמיחה. זה צומח. "כמסמרות נטועים" (קהלת יב' א'). תקוע חזק כמסמר. ונטועים, זה פורח, זה צומח, זה גדל. התורה היא ענין של שפע. כתוב בגמרא "חכמת חכמים תסרח". מהי תסרח? אם היא חכמה מדוע היא סורחת? אלא הפירוש הוא פשוט. הגמרא אומרת שמים סרוחים הם מים עומדים. מים חיים צריכים להיות נובעים. מעיין נובע. חכמה צריכה להיות נובעת. לא ציטטות ולא מליצות. צריך שיהיה נטיעות שפורחות. זהו עניין השמועה. זה מסורת של תורה.

An Avel Attending The Wedding Of A Child

שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן רלט
אכילת אבל בסעודת נישואי בנו
ב"ה, קרית צאנז, כ"א אדר ב' תש"ל
מ"ש אי שרי ליה לאכול על החתונה של בנו כשהוא אבל תוך י"ב חדש.
הנה למ"ש הראב"ד הובא בטור וב"י יו"ד סי' שצ"א במשיא יתום ויתומה שהשמחה תלויה בו, ועיין בלשון הנקוה"כ שמה על הט"ז סק"ג ממהרי"ל דחשיב שמחה שלו עיין שם, א"כ פשיטא דבחתונת בנו שרי, שעליו מוטל החיוב להשיאו אשה [קידושין כ"ט ע"א]. והרמ"א בסי' שצ"א מיירי באחר ולא באביו. וגם להרמב"ן [תורת האדם עמ' קצ"ז בנדמ"ח] שהחמיר במשיא יתום ויתומה, מ"מ מסתבר טובא דבבנו קיל יותר דחשיב רגל שלו, וכמו במילה שהקיל במהרי"ל [בשו"ת סימן קט"ז, וע"ע לעיל סימן רל"ז], והוה כמו קידוש החדש ופסח שבדידיה ועליו מוטל הדבר שכתב הרמב"ן כן להדיא ודו"ק.

ועיין בגליון מהרש"א [בד"ה שמשיא יתום] שהתיר באמו של חתן אבלה, מפני שלא קיים עוד מצות פ"ו עיין שם. ובתשובות מהרשד"ם יו"ד סי' ר"ב, דאנשי החופה הקרובים אל החתן ואל הכלה מותרים דיו"ט שלהם הוא ואין להם להצטער וליתן צער להחתן, ורק משיא יתום ויתומה אצטריך להראב"ד לתת טעם שאם לא יאכל יתבטל המעשה מפני שהוא איש נכרי ואינו קרוב, והתיר שם מכח כ"ש בתוך יב"ח לאחים הרגילים לאכול יחד עיין שם. וא"כ ק"ו לאב שמוטל עליו להשיאו דפשיטא דרגל שלו הוי ושריא.
ואפשר עוד דמ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה, אין הכוונה שיתבטל הנישואין אלא שיתבטל השמחה. וא"כ מכ"ש באב שאם יעדר מהחתונה תערב השמחה ויוגדל התוגה אצל החתן והכלה והמסובים.
ושו"ר בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קע"ט, שכתב להדיא לחלק בין אבלים שאינם קרובים ובין קרובים, דבאב ואם של החתן או הכלה או אחיהם ואחיותיהם והם צריכין להיות שושבינים וכו' דבר פשוט בעיני דאפילו לפי דברי המחמיר מתיר כה"ג עיין שם.
אחרי כתבי ראיתי גם בשולחן העזר סי' י"א סעיף ו' בשמלה לצבי ס"ק י"ג שהביא מספר שב"ש שמפרש מ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה כמ"ש דהיינו שיתבטל שמחת הנשואין, ואין הכוונה שיתבטל השידוך או הנישואין, ובזה רצה לתרץ מ"ש הנוב"ק יו"ד סי' ק' עיין שם, ושמחתי.
ולפי זה לא בעי היתר דשימוש. ואפשר עוד להוסיף דעצם נוכחותו של אבי החתן בסעודת החתונה הוי יותר משימוש, שמקבל [פני הבאים] ומברך ברכת מז"ט להנאספים וכדומה ודו"ק.
ולזה לפענ"ד לית דין צריך בשש שמותר לו להיות בסעודת המשתה של בנו ולאכול שמה, והוה ג"כ כרגל שלו. ובפרט כשלא קיים עדיין פ"ו, ובצורבא מרבנן [עיין פסחים מ"ט ע"א], אשר הוא זמן שמחה ויו"ט ודו"ק.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קסט
באבי הכלה אבל אם מותר לילך לחופת בתו מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר ידידיה אליהו דוד הירשענפעלד שליט"א.
הנה בדבר אבי הכלה או אבי החתן שהיה אבל תוך שבעה ששמעו ממני שהאב מותר לילך לחופת בתו ולחופת בנו, אשר כתב ידידי שיש שתמהים ע"ז ורוצה לידע המקור, הנה הוא מכנה"ג הובא בגליון מהרש"א /יו"ד/ בסימן שצ"א ובסימן שצ"ב שכתב דיכול האב ליכנס לחופת בתו, וכוונתו כשהאב הוא האבל, דאם רק החתן או הכלה הם אבלים והוא באופן שמותר לישא מצד הפסד או בנים קטנים, לא שייך לדון בדבר האב שאינו אבל ויכול גם לאכול שם, אלא איירי דהאב הוא אבל שסובר שמותר ליכנס לחופת בתו, ובסימן שצ"א שכתב דהיכא שמותר לו לכנוס משום הפסד, איירי ששניהם אבלים משום דמתה האם שהכלה ואביה הם אבלים שהיתר הנישואין הוא משום הפסד, ופשוט שה"ה שמותר לכנוס לחופת בנו. והטעם פשוט דצער גדול כזה שלא להיות על חופת בתו ובנו שעדיף הוא מהפסד ממון, דהרי חזינן שהרבה הוצאות מוציא האב לבא על חופת בתו ובנו, אין לך דבר האבד גדול מזה שמותר אף בתוך שבעה. אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך ואין להתיר. וכן מש"כ ובלבד שלא יאכל שם הוא משום שהאכילה הוא שמחה נוספת ובשביל זה ליכא להאב צער גדול כשלא יתירו לו לאכול, לכן אוסר דאין להחשיב זה כדבר האבד. וכן פשוט שגם להאם יש להתיר כשהיא אבלה על חופת בנה ובתה, והראנ"ח שהביא גליון מהרש"א בסימן שצ"א שלא התיר לה אלא כשבנה החתן לא רצה לישא אם לא תהיה האם שושבינות, אולי פליג דהכנה"ג משמע שמתיר בכל אופן אף שלא יתבטלו הנישואין משום צער האב, ולדינא יש למיזל באבלות בתר המיקל.
ולהטעם שבארתי אין חלוק בין תוך שלשים לתוך שבעה דדבר האבד מותר אף תוך שבעה. וגם הא /ביו"ד/ בסימן שצ"ב הא דמותר לכנסה שבש"ע הוא אף בתוך שבעה כדאיתא בש"ך סק"ז, וקאי גם על מותר לכנסה הראשון שבדברי המחבר שהוא מחמת הפסד ממון, ואף שהט"ז סוף סק"ה אוסר בתוך שבעה עיין בפ"ת סק"ו שהעיקר דהך לכנסה הוא מיד וכתב שגם הט"ז איירי במתה אחי הכלה שיש מי שיטרח, ובכה"ג איירי הא דהביא גליון מהרש"א מכנה"ג שמותר באב אבל שהוא אף בתוך שבעה. ולענין האב אבל כשהחתן והכלה אינם אבלים לא שייך לדון בדבר הפסד דהא כיון שהם אינם אבלים ומחוייב הוא בפו"ר אין להם לדחות החתונה אפילו לזמן קצר בשביל האב והאם, וממילא מותרין האב והאם אבלים להיות על החתונה משום צערם הגדול וגם משום צער החתן והכלה. ופלא מה שכתב ידידי שבט"ז ובפ"ת סימן שצ"א אומרים שאיתא שם להתיר בתוך שלשים ולא בתוך ז' שלא הוזכר כלל שם נידון דבר זה.
משה פיינשטיין.

 שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מ
ט"ז אבל בתוך ז' אם מותר לילך לחתונת בנו בדבר אבי החתן שהוא אבל ששמע כתר"ה שהוריתי שמותר ללכת לחתונת בנו, הנה מפורש זה בגליון מהרש"א סימן שצ"ב סק"ג דרשאי האב לכנוס לחופת בתו, ופשוט שה"ה לבנו והטעם פשוט דלהאב ולאם הוא להיות על חתונת בנם ובתם שוה למעשה כמה אלפים שהרי לבד שרובא דרובא פעמים עושה האב כל החתונה לבת וכן אם נזדמן עושה כל החתונה לבנו שהוא עולה הרבה הרי עצם להיות על החתונה הרי נוסעים מכאן לא"י ואיפכא אף אנשים שלא אמידי וגם אינשי שאין מרויחין אלא בצמצום לפ"מ שצריכין וצריכין ללוות מאחרים, שמזה חזינן שהוא שוה להם הוצאות גדולות האלו שעולין לאלפים, וברור שאף אם היו ההוצאות יותר גדולים נמי היו נוסעים, וסך כזה אף לעשיר נחשב הפסד מרובה שהיו מתירין לו לעשות מלאכה אף בעצמו כשא"א לו ע"י אחרים אף בתוך ג' ימים הראשונים כדפסק הרמ"א /יו"ד/ בסימן ש"פ סעי' ה', ואף שבמלאכה צריך לעשות בצנעא כדאיתא בש"ך סק"ו הוא מחמת שלא ידוע לעלמא שהוא דבר האבד לו ואף שידוע שהוא דבר האבד לא ידוע שא"א לו לעשות זה ע"י אחרים, אבל ללכת לחתונת בנו ובתו ידוע לכו"ע צורך הגדול שיש לאב ולהאם בזה ששוה לאלפים הרבה, וגם לא נישום זה בממון כלל שלכן הוא טעם ברור להתיר להם אף בג' ימים ראשונים, ומש"כ שם ובלבד שלא יאכל בסעודת החתן הא פשוט שאין הכוונה שאסור לו ליהנות מהסעודה דאיזה טעם יש בזה אלא פשוט שהכוונה הוא שלא יאכל בהסעודה באופן כבוד וגדולה כדרך העלמא שיושבין הורי החתן והכלה בראש ושם נותנין להם לאכול אלא יאכלו כשאר אינשי הנמצאין על החתונה, ואולי טוב להחמיר שלא יהיה להם מקום קבוע לאכילתם אלא איזה מאכל יאכלו על שלחן זה ומאכל אחר יאכלו על שלחן אחר, והעיקר שלא יהיה זה בדרך כבוד וגדולה והוא ברור שכן צריך להורות.

שו"ת יביע אומר חלק ט - יורה דעה סימן מג
ב"ה. אלול תש"כ
לכבוד ידי"נ הרה"ג שקדן בתורה ויראת ה' היא אוצרו כש"ת רבי עמרם אזולאי (שליט"א) זצ"ל. אחדשה"ט באה"ר. אודות בתו נצחיה שתחיה אשר נשתדכה למזל טוב לבני ר' יעקב נ"י, ובדעת כת"ר לדחות עריכת הנישואין עד לאחר י"ב חודש לפטירת אמו הרבנית ז"ל, כדי שיהיה אפשר לכת"ר להכנס לסעודת החתן והכלה ולשמחם. עמו הסליחה, שהדבר ברור בעיני שכת"ר יוכל להכנס לסעודת החתן והכלה בשבעת ימי המשתה גם בימים אלו, בהיותו אב הכלה, ולית דין צריך בשש, וכמו שאבאר בס"ד.


הנה במועד קטן (כב ב) ת"ר על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. וכתבו התוס' יבמות (מד א) ואומר רבינו יוסף הלוי דהא דאסרינן בית השמחה, היינו דוקא שמחה של רשות, וכדאמרינן במס' שמחות (פ"ט) על כל המתים אסור ללכת לבית השמחה עד שלשים יום, על אביו ועל אמו י"ב חודש, אלא אם כן היתה סעודה של מצוה, דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה אלא אחר שלשים, וקאי באבל על אביו ואמו. אך קצת משמע דשרי אפילו תוך שלשים. וכן הובא בהרא"ש שם (סי' כז). וכן הסמ"ג בהל' אבלות הביא כן בשם הר"ר יוסף, ובשם רבינו יהודה מפי רבינו תם ורבינו יצחק, שמותר לאבל ללכת לסעודת חתן, בתוך י"ב חודש. וכ"ה בתשובות מיימוני השייכים להל' אבל (סוף סי' יט). ובשיטת מ"ק לתלמידו של רבינו יחיאל מפריש (מ"ק כב:, עמוד צה) כתב, הא דאמר רבה ולשמחת מריעות ל' יום, ר"ל דדוקא סעודת הרשות, אבל כל סעודת מצוה כגון סעודת חתן וכלה וסעודת שבוע הבן וישוע הבן מותרת אפילו בתוך ל' יום, ואפילו על אביו ועל אמו, שכל מקום שניתנה תורת שלשים להדחות, אין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים. והנימוקי יוסף (מ"ק כב. דף יד ע"א) כתב, הא דשרינן באבל רבתי סעודה לשם שמים, היינו בסעודה שאין בה שמחה כגון ברית מילה דאיכא צערא דינוקא, אי נמי דמיירי במשיא יתום ויתומה, שאם לא יכנס לסעודה יתבטל המעשה. ע"כ. וכ"כ הרא"ש (מ"ק פ"ג סי' מב) בשם הראב"ד, דסעודה לשם שמים היינו שהוא משיא יתום ויתומה, שאם לא יכנס שם יתבטל המעשה, אבל בנישואי עשיר שהזמינו לסעודה כדי להתכבד בו אסור להכנס שם. וכ"כ הטור (סי' שצא) בשם הראב"ד. וכ"כ בספר המכתם (מ"ק כב: עמוד שכז) בשם הראב"ד. וכ"כ רבינו מאיר המעילי בספר המאורות (מ"ק כב: עמוד עח) בשם הראב"ד. וע"ע בבית הבחירה להמאירי (מ"ק כב: עמוד קכח). ובשו"ת משנת ר' אליעזר ח"ב (חיו"ד סי' כג) כתב, דמשמע שביטול המעשה שכ' הראב"ד והנימוקי יוסף, היינו ביטול השמחה של החתן והכלה, ואינו ביטול מעשה החופה והנישואין לגמרי, שהרי ממה שסיים הראב"ד אבל בנישואי עשיר שהוזמן לסעודה כדי להתכבד בו אסור, מוכח דלא שייך איסורא אלא בכה"ג, אבל לאבי החתן או הכלה שהוא המוציא והמביא והמשתדל בעד החתן והכלה בצרכי החופה ובעל הענינים השייכים לנישואין מותר, איברא דהרמב"ן חולק על הראב"ד ואוסר, [וכמבואר בדבריו בספר תורת האדם (דף סד ע"ב) ד"ה בשמחה כיצד], הגם שי"ל דהלכה כהמיקל באבל וכו'. ע"ש. [וע' בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' קסט) בד"ה הכלל העולה, שאם האבל שבתוך י"ב חודש, תלויה בו עיקר השמחה, להראב"ד מותר להכנס למשתה של הנישואין, ולהרמב"ן אסור, ויש לסמוך להקל על הראב"ד, שרוב הפוסקים ס"ל כדבריו, ועוד שהלכה כד' המיקל באבל. וכן כתב הרב שלחן גבוה (סי' שצא סק"ו) שהלכה כהראב"ד שרוב הפוסקים ס"ל הכי, שהביאו דבריו להלכה, הרא"ש והנימוקי יוסף [והמכתם, והמאורות, והמאירי, והטור, וכ"כ מהר"ם בהל' שמחות (סי' מט) בשם הראב"ד, וכ"ה במרדכי (פ"ג דמ"ק סי' תתצא). ובשו"ת מהרי"ל (סי' קטז). וכתב הרדב"ז בפירושו להרמב"ם (פ"ו מהל' אבל ה"ו) שגם הרמב"ם ס"ל כד' הראב"ד], ויחיד ורבים הלכה כרבים. וכ"ש כאן דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל]. אך בלא"ה י"ל דאיכא הכא ספק ספיקא להתיר, שמא הלכה כרבינו יוסף הלוי וסיעתו שבסעודת מצוה שרי בכל גוונא, ואפילו לאינשי דעלמא, ושמא עכ"פ אם יש לחוש שתתבטל שמחת החתן והכלה, שיגרם להם צער בהעדרו, מותר וכדברי מהרשד"ם. ובודאי שאם ימנעו קרובי החתן והכלה להכנס לסעודה, יהיה צער לחתן ולכלה. מלבד צערם שלהם, וכמ"ש בשו"ת מהרשד"ם (חיו"ד סי' רב), שלא הוצרך הראב"ד לתת טעם להתיר במשיא יתום ויתומה, משום שיש לחוש פן יתבטל המעשה, אלא מפני שהוא איש נכרי שאינו קרוב לחתן ולכלה, משא"כ אנשי החופה הקרובים לחתן או לכלה, בודאי שמותרים להכנס לסעודה, כי ידוע שיש צער לחתן בהמנעם מלהכנס. ובצערו יגדל צערם. וילפינן מדין סוכה, שהתירו לשושבינין סעודת חתן חוץ לסוכה, אף שהיא מצות עשה דאורייתא, וכל שכן לענין אבלות די"ב חודש דהויא קל שבקלים, דשרינן להו כי היכי דלא ליצטערו. [והנה בודאי לא נעלם ממהרשד"ם דשאני סוכה דבעינן תשבו כדין תדורו, פרט למצטער, אלא דיליף בהדרגה לענין זה, וכעין מ"ש מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ אות ב) אליבא דהרדב"ז שכ' כיו"ב. ע"ש]. ואפילו את"ל שלא התירו במס' שמחות אלא בחבורה של מצוה כגון קידוש החודש. משא"כ בסעודת נישואין, כפי' הרמב"ן וסיעתו, מ"מ היינו דוקא לאנשים שאינם מבני החופה, אבל הקרובים לחתן ולכלה שהם בני החופה פשיטא דשרי. ע"כ. וע"פ זה כתב מהריק"ש בהגהותיו (סי' שצא) שהמנהג במצרים שהקרובים לחתן או לכלה, אף שהם בתוך י"ב חודש לפטירת אביהם ואמם, אחר שלשים, נכנסים להשתתף בסעודות החתן והכלה בשבעת ימי המשתה, וכמ"ש מהרשד"ם (סי' רב). וכמו כן המשיא יתום ויתומה או עני ועניה לשם שמים מותר. ע"כ. וגם מרן החיד"א בברכי יוסף (סי' שצא סק"ב) שלא רצה להתיר בזה בתוך שלשים, כתב טעמו, שהרי אף מהרשד"ם (סי' רב) לא התיר אלא בתוך י"ב חודש לאחר שלשים ומשום צער החתן. (וכן הוא בשיורי ברכה שם סק"א). ע"ש. נקוט מיהא שאחר שלשים מותר אף על פי שהוא בתוך י"ב חודש. וכן כתב בשו"ת זרע אמת ח"ג (חיו"ד סי' קע), שאחר שהביא דברי מהרשד"ם, ופקפק קצת בהם, שראיותיו תלויות על בלימה, מ"מ סיים, ומיהו זהו בשאר קרובים, אבל באב ואם של החתן או הכלה, שהם בתוך י"ב חודש של אביהם ואמם, נ"ל ברור שמותרים להכנס לחופת בניהם, ולשבת עמהם בסעודה כל שבעת ימי המשתה, דלא גרע מדין המשיא יתום ויתומה שהתיר הראב"ד לאכול שם, משום שבלעדו תתבטל המצוה שהיא שמחת חתן וכלה, וכוותיה פסק הרמ"א בהגה (סי' שצא ס"ב). וכן הורתי הלכה למעשה לשנים עברו, בהסכמת מר אחי הרב הגדול ושאר מעלת חכמי הישיבה זכרונם לברכה. עכת"ד. וכ"כ להקל באב ואם של החתן או הכלה, בשו"ת תפארת אדם (חיו"ד סי' סד אות י). ובשו"ת ישמח לב פראנג'י ח"א (חיו"ד סי' טז). וע"ע בערוך השלחן (סי' שצא ס"י) שכתב, שבמקום צורך יש לסמוך על דעת המקילים בזה שהלכה כדברי המיקל באבל, ולהכנס בשמחת בניו ונכדיו בודאי שמותר. ע"כ. שוב ראיתי להגאון מקלויזנבורג בשו"ת דברי יציב (חיו"ד סי' רלט) שנשאל באבל תוך י"ב חודש, אם רשאי לאכול בסעודת הנישואין של בנו. וכתב שמדברי הראב"ד שמתיר למי שהשמחה תלויה בו להשתתף בסעודת המשתה, א"כ פשיטא שבחתונת בנו מותר, שהרי עליו מוטל להשיא את בנו, והרמ"א בהגה (סי' שצא) מיירי באיש אחר, ואפילו להרמב"ן שמחמיר גם במשיא יתום ויתומה, מסתברא טובא שבבנו דחשיב רגל שלו שפיר דמי. וכן מבואר בשו"ת מהרשד"ם (סי' רב) שהראב"ד שהוצרך לטעם שבלעדיו יתבטל המעשה מיירי באיש נכרי שאינו קרוב לחתן או לכלה, אבל לקרובים יש להתיר בלא"ה. ואפשר ג"כ לומר דמ"ש הראב"ד שיתבטל המעשה בלעדיו, אין הכוונה שיתבטלו הנישואין, אלא שתתבטל שמחת החתן והכלה, וא"כ בודאי שאם האב יעדר מהחתונה ומהמשתה יגדל הצער אצל החתן והכלה והמסובים. וערבה כל שמחה. וכן הביא בספר שלחן העזר (סי' יא בשמלה לצבי ס"ק יג) בשם האחרונים שפירשו כן דברי הראב"ד, ותירץ בזה קושית הנודע ביהודה (חיו"ד סי' ק). וכ"כ להדיא בשו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב (סי' קעט) שיש חילוק בין אבלים תוך י"ב חודש הקרובים לחתן או הכלה, לשאינם קרובים, שבאב ואם או אחיהם ואחיותיהם, שהם צריכים לשמש כשושבינין, דבר פשוט הוא שאפילו המחמיר יודה להתיר בכה"ג. ובאמת שעצם נוכחות הורי החתן או הכלה חשובה מאד לקבל פני המוזמנים ולהשיב מזל טוב לברכותיהם, ולכן הדבר ברור שמותר לאבי החתן להשתתף בשמחת המשתה של בנו ולאכול שם, ואין צורך לעמוד ולשמש בפניהם. וכ"ש שיש להקל כשעדיין החתן לא קיים פו"ר. ע"כ. גם בספר שבט שמעון (בית אבל דף כט ע"ד) העלה שיש לסמוך להקל ע"ד המהרשד"ם שהתיר לקרובי המשפחה של החתן או הכלה לקחת חלק בשמחת החתן והכלה יחד איתם, שאל"כ תהיה שמחתם ליגון ואנחה, והחתן והכלה יתעצבו על לבם, ובצירוף דעת הראשונים שהתירו בסעודת מצוה, יש להקל. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהראנ"ח ח"ב בספר מים עמוקים (סי' נ). ע"ש. גם הגרא"י ולדינברג בספר אבן יעקב (סי' נו) כתב להקל בענין זה, וכתב עוד דמ"ש בגליון מהרש"א ביו"ד (סי' שצא) שלא התיר מהרשד"ם אלא דוקא כשהאחים רגילים תמיד לאכול ביחד, הלא"ה אין להשתתף בסעודת אחיו החתן וכו'. יש לדחותו דזיל בתר טעמא, שכל קרוב שהוא מבני החופה מותר לו להשתתף בסעודת החתן או הכלה. ושם הביא ג"כ דברי השאלת יעב"ץ הנ"ל. ע"ש. וכ"כ להקל בשו"ת שואל ונשאל ח"א (חיו"ד סי' קסז). ע"ש. וכן ראיתי עוד להגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ה (חיו"ד ח"ב סי' קעא) שהעלה ג"כ להתיר לאבי הכלה, שהוא בתוך י"ב חודש לפטירת אביו, להוליך את בתו לחופה, ולאכול בסעודות ימי המשתה, והוסיף שגם המנגנים בכלי שיר יוכלו לנגן בנוכחותו, שאין החתן והכלה צריכים למעט משמחתם, שהיא שמחת מצוה, וגם לאבי הכלה לא ניתוסף לו שמחה מהתזמורת יותר משמחת החתונה של בתו, ולהיכר שלא ישכח לגמרי מאבלו, טוב שיאכל שלא במקום קבוע אלא ציבחר הכא וציבחר הכא, שיהא ניכר שאין זו אלא אכילה בעלמא. ומ"מ במקום שנוהגים שהאב יושב בצד החתן רשאי לישב שם אף כשאומרים המסובים שהשמחה במעונו. עכת"ד. ומה שהחמיר בענין האכילה, לא משמע כן מכל האחרונים. והעיקר שרשאי לאכול בסעודה עם המסובים כרגיל, ואינו צריך להיות בבחינת מטפס ועולה מטפס ויורד. וע"ע בשדי חמד (מע' אבלות אות נט), שהביא להלכה דברי הרב משנת ר' אליעזר ח"ב (סי' כג) הנ"ל, להתיר לאבי החתן, אפילו בתוך שלשים לפטירת אמו, להשיא את בנו ולהכנס למשתה בנו, משום ספק ספיקא, שמא בסעודת מצוה מותר אפילו לשאר אנשים, ואת"ל כהאוסרים שמא הלכה כמ"ד שבאנשים הקרובים השייכים לחופה מותר לכ"ע, ושכן עשה מעשה להתיר. ע"ש. וע"ע בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' קמג). ובשו"ת מקוה המים ח"ג (חיו"ד סי' לד ולה). ע"ש. [ותלי"ת שמע הרב בקולינו, שומע לעצה חכם].

ונראה שהוא הדין לסבא וסבתא של החתן או הכלה, שאירע להם אבל של או"א, והם בתוך י"ב חודש לפטירתם, שרשאים להכנס לבית השמחה ולסעוד שם עם המסובים, שבני בנים הרי הם כבנים. וכ"כ בספר שמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סה אות סו, עמוד שמג). ע"ש.


מסקנא דדינא שהדבר ברור שכת"ר גם בהיותו בתוך י"ב חודש לפטירת אמו הרבנית, יוכל להשתתף שיתוף מלא בכל מהלך השמחה של בתו ובסעודות שבעת ימי המשתה, ללא כל פקפוק. שהרי הבחור שלמו לו עשרים שנה והותר, ולא קיים פריה ורביה, והמצוה מוטלת על שכמו להשיא אליו את בתו ללא דיחוי, כמו שלמדו בקידושין (ל ב) מהפסוק קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, דהיינו שילבישנה מחלצות, ותזכה להקים בית נאמן בישראל, דור ישרים יבורך, ויקויים בכת"ר מקרא שכתוב: ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה. 

Why Your Brain Needs G-d

By Dr. Andrew Newberg and Mark Waldman

Center for Spirituality and the Mind

A theologian will tell you that faith is essential to religious belief, but our brain-scan research, which we document in our new book, “How God Changes Your Brain,” led us to the conclusion that faith is the most important thing a person needs to maintain a neurologically healthy brain. Indeed, we believe that faith is more essential than exercise, especially in light of the cumulative research showing how doubt and pessimism can shorten your life by years.

By faith, we mean the ability to consciously and repetitively hold an optimistic vision of a positive future — about yourself, and about the world. When you do this — through meditation, prayer, or intensely focusing on a positive goal — you strengthen a unique circuit in your brain that improves memory and cognition, reduces anxiety and depression, and enhances social awareness and empathy toward others.

When meditation is religious and strengthens your spiritual beliefs, then there is a synergistic effect. Our research into how people describe their own spiritual experiences speaks directly to this fact. On one hand, it seems that people use a tremendous diversity of descriptions in recounting deeply meaningful, spiritual experiences. For some it is love, for some awe, for some it is the experience of direct contact with the divine (however they define that). However, in spite of these many different descriptions, each person describes a transformative element that changes their mind, their health, and their life. In fact, our research shows that the more you engage all parts of your being, your thoughts, emotions, perceptions, social interactions and spiritual pursuits, the more it enhances your brain’s function. But most importantly, this requires a focus on the positive — on love, forgiveness, optimism, and inclusiveness.

By contrast, negative thoughts, feelings, and speech — which includes angry rhetoric and fearful proclamations — cause the primitive parts of your brain to release a cascade of stress-evoking neurochemicals that damage your heart and brain, especially those circuits responsible for suppressing destructive emotions and thoughts. This is what we all have to watch out for. Our research reveals that many people have negative views on religion. We can track this when people relate a limited openness to other belief systems.

This corresponds with an authoritarian view of God. We can even see this in our research of people asked to draw a picture of God. When asked to do this, some people draw the classic portrait of the old bearded man in the clouds. However, this old, wrathful God image is generally replaced by a more abstract concept of God. In fact, many people draw pictures of nature or even of intricate geometric patterns. Our research shows that this move away from the negative views of God, and the world in general, can be replaced by more positive and optimistic views.

The simplest forms of relaxation and prayer — many of which only take a few minutes to do — can enhance personal faith and hope, and this releases powerful neurotransmitters that increase your sense of alertness, clarity, consciousness, and peacefulness. This, in turn, accounts for the physical, psychological, and cognitive benefits of contemplative spiritual practices. One of the new studies we report on show how a simple meditation practice can change the brain and improve memory. We are now using our findings to improve communication between doctors and patients, with couples attempting to resolve relationship conflicts, and with students who are attempting to improve their grade-point average on tests. By providing practical applications of this research, everyone has the potential to enhance the way their brain and mind work.

But it all depends on “keeping the faith” and focusing on your deepest values and dreams.

Andrew Newberg, MD, and Mark Waldman are coauthors of “How God Changes Your Brain: Breakthrough Findings by a Leading Neuroscientist.” Newberg is a fellow and Waldman an associate fellow at the Center for Spirituality and the Mind at the University of Pennsylvania.

The Rav's Gold, Silver And Salary

The Rav's Gold Watch - Story #3

Rav Shternbuch, close in hashkafa to Satmar, telling a story he heard from Rav Yechiel Yaakov Weinberg, who had a doctorate and studied Gemara "scientifically", about the tzidkus of Rav Kook - at the opposite end of the hashkafa spectrum of Satmar.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל!!!

The Rav's Gold Watch - Story #2

The Rav's Gold Watch - Story #1

Married?

Does the din of קרוב לו and קרוב לה apply to כסף קידושין?

Cody Parkey Still Thanks God After Missed Field Goal

Athletes often point to the sky after scoring as a way to thank God. Chicago’s Cody Parkey, though, pointed heavenward Sunday after missing what would have been a game-winning kick against Philadelphia in the opening round of the NFL playoffs.

Parkey – who had made three field goals earlier in the game – then joined other athletes midfield for a post-game prayer.

Plenty of sports fans noticed.

“Parkey’s reaction is a great reminder that there are many more important things than football,” Jason Romano of Sports Spectrum. 

Philadelphia beat the Bears, 16-15, but Parkey’s missed kick with 10 seconds left likely would have won the game. The kick was merely inches from being good; it bounced off the left upright and then the crossbar before falling short. Philadelphia’s Treyvon Hester says he tipped it; replays appear to show he did. 

After the miss, he slumped over in dejection. Teammates consoled him, and he then pointed to the sky. 

“I feel terrible. I let the team down. It’s on me,” Parkey said. “... “Sun’s going to shine tomorrow. Life’s going to go on. Unfortunately, it’s going to sting for a while.”

----------------

Cody-le - it's just a game.....

Pay Walls

It is annoying when a publication has a pay wall but I have yet to subscribe to any of them. Not worth it for me. I would rather spend my money on less exciting things like groceries and the electricity bill. 

If Talmud Bavli had a pay wall, however, I would pay BIG TIME!!  

#thebestthingsinlifearefree

We Can't Forget

When anyone in my family makes a simcha, we only invite relatives from my father's side but NOBODY from my mother's side. Why is this? A family fight?? G-D FORBID!!! 

Hitler killed them all!!! 

My mother [she should live and be well] was born in Czechoslovakia in the middle of the war and hid with her parents until the end of the war. She is the ONLY CHILD in her whole family who survived. The Nazis were looking for her to make sure that her family wouldn't continue but BARUCH HASHEM they didn't find her. She eventually got married, had four children and close to 30 grandchildren and the great grandchildren are starting to come.  

The global Jewish population in 2019 (~15 million) is still lower than it was in 1939 (16.6 million). So many Jews were murdered that we still haven't recovered demographically after 80 years.

What can we do today? Well, with an approximately 70 percent intermarriage rate in the US [it is worse in South America] - things aren't looking that great. When I read about a person like Heinz Kissinger [to bad he didn't keep his original name - he could have made millions in the ketchup business] marrying out - it makes me sick to my stomach. Shouldn't he know better? Hilter ימ"ש didn't kill his parents - but the anguish they had from him [including him swearing on a New Testament in a public ceremony on Shabbos] must have contributed to their deaths.... 

#zachoraltishkach!

#bemekarevajew

Link

For people who understand - this shiur is MIND-BLOWING, BS"D!!!

Reb Shimon ztz"l And The Rav ztz"l

What is interesting is that the derech halimmud of Reb Shimon was so different than that of the Rav ztz"l which according to the article below is why he didn't get the job of Rosh Yeshiva. Despite that - the Rav talks about him in incredibly glowing terms.

Toras Reb Shimon: Here, here and here. 

At the end of the talk, a mention is made of Reb Shimon's love of Eretz Yisrael. 

For more - see this fascinating article from the המעין journal:

שמריה גרשוני

"עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב"

רבי שמעון שקופ זצ"ל וכהונת ראש ישיבת 'מרכז הרב' – מסורות ועובדות*

הקדמה

ייסוד ישיבת 'מרכז הרב'

נסיונות ראשונים של הרב שקופ לעלות לארץ

התפתחות ישיבת 'מרכז הרב'

נסיונות נוספים של הרב שקופ

דחיית הבקשה

נסיונות אחרונים



הקדמה

הגאון הרב שמעון יהודה הכהן שקופ נולד בליטא לפני מאה וחמישים שנה, בשנת תר"כ. למד בישיבות מיר וּוֹלוז'ין, ונחשב אחד מתלמידיו המובהקים של הגר"ח סולובייצ'יק. כיהן כמעט שישים שנה כר"מ וכראש ישיבה: תחילה בישיבות טלז, אח"כ במלטש ובבריינסק (בהן כיהן גם כרב ואב"ד), ומשנת התר"פ עמד בראשות ישיבת גרודנה, בה התפרסם כאחד מגדולי ראשי הישיבות בדורו. העמיד תלמידים הרבה ויצר סגנון מקורי בדרך הלימוד, שבא לידי ביטוי בספריו 'שערי יֹשֶר' ו'חדושי רבי שמעון יהודא הכהן'.

בחוגי ישיבת 'מרכז הרב' מקובלת הדעה כי רבי שמעון שקופ הוזמן ע"י הראי"ה קוק לשמש כראש ישיבת 'מרכז הרב', והדבר לא התממש מסיבות צדדיות בלבד. כך כותב הרב יצחק שילת:

את ההזדמנות הגדולה שלה החמיצה 'מרכז הרב' כאשר גדול הר"מים בעולם התורה של הימים ההם, הגאון האדיר ר' שמעון שקאפ זצ"ל בעל שערי יושר, רצה לעזוב את אירופה ונתבקש על ידי הרב [קוק] לבוא ולשמש כר"מ בישיבה. הוא שקל את הדבר בחיוב, וכמעט שהעניין התממש, אלא שבסופו של דבר חזר בו מכוונתו לעזוב את ליטא[1].



תיאור אופייני זה, המשקף את התודעה הרווחת ב'מרכז הרב', מבוסס על דבריו של הרב משה צבי נריה, שבעקבותיו הלכו כל כותבי קורות ישיבת 'מרכז הרב'[2] וכן כותבי קורותיו של הרב שקופ[3]:

בראשית יסוד ישיבתו הגדולה, הישיבה המרכזית "מרכז הרב" בירושלים, עלתה במחשבתו של הרב להביא את הגאון ר' שמעון שקופ ז"ל, לעמוד בראש הישיבה, אלא שתנאי הקיום הקשים של הישיבה בתקופת חבלי לידתה לא אפשרו את הדבר[4].



במקומות אחרים לא הזכיר הרב נריה את השערת המצב הכלכלי, ולאחר שתיאר את הזמנתו של הרב שקופ, הסביר בצורה סתמית:

פנה (הראי"ה) אל אחד-מיוחד מגדולי ראשי הישיבות, הגאון ר' שמעון שקופ ז"ל, והציע לו לשמש כראש הישיבה, וכשלא אסתייעא מילתא, הזמין את "הרב מטבריג" הגאון ר' אברהם אהרן בורשטיין ז"ל...[5]

ונתן עיניו בראש הישיבה המובהק הגאון ר' שמעון שקופ ז"ל... אולם משום מה לא יצא הדבר לפועל, ואז עלה לארץ הגאון המופלא ר' אברהם אהרן בורשטיין...[6]



כפי שנפרט להלן, מהלך הדברים באשר להזמנת הרב שקופ לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב' שונה בתכלית: הוא אכן ביקש לכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב', אך הישיבה ומייסדה דחו את בקשתו!



ייסוד ישיבת 'מרכז הרב'

תולדות ישיבת 'מרכז הרב' מתחילות באמצע תרע"ח, אז החל הראי"ה, לקראת חזרתו מלונדון ארצה, לתכנן הקמת 'ישיבה מרכזית עולמית' כחלק מהחזון של 'דגל ירושלים'[7]; הוא עירב בכך במיוחד את הרב יעקב משה חרל"פ[8]. בכסלו תרע"ט פרסם הרב חרל"פ את הרעיון בארץ ישראל[9], ואט-אט החלו הדברים לעבור למישור המעשי[10]. בשלהי חורף תר"פ נוסד גרעין אברכים קטן שהתכנס מדי יום אחר הצהריים בבית הראי"ה, וביניהם הרב יצחק אריאלי[11]; בכסלו תרפ"א כתב על כך הראי"ה ש"התחילו איזה מצעירי הישיבות לבוא לשיעור שאני אומר, בערך כְּביפו"[12], ובליל כ' טבת נשא בפני לומדי הגרעין – "חכמי מרכז הרב" – את 'הרצאת הרב' המפורסמת, העוסקת בין השאר בחזון הישיבה[13]. באותה שנה החל בנו הרצי"ה לשתף ברעיון רבנים מחוץ לארץ[14], ובתחילת תרפ"ב הגיש הרב דוד כהן ('הנזיר') לראי"ה תוכנית לימודים מסודרת בישיבה שתוקם[15]; בסוף שנה זו פרסם הראי"ה קריאה נוספת "לייסוד הישיבה המרכזית העולמית בירושלים"[16]. בכ"ה אייר תרפ"ג פירסם הרב יצחק לוי מאמר בשם "לרעיון הישיבה המרכזית בירושלים"[17], וכעבור שלושה שבועות, בי"ב סיון, נחנך במעמד חגיגי 'בית הרב' בו נועדה הישיבה לשכון. זמן קצר לאחר מכן נפתחה ישיבה של ממש, בעלת תוכנית מלאה – אם כי מעט מאוד תלמידים, כפי שמתאר ביומנו הרב 'הנזיר':

נפתחה הישיבה בהתחלתה, עוד בקיץ שעבר [=תרפ"ג]: ואני יושב רובו של יום בבית המדרש... והנה דופקים בדלת, ואפתח דלתות בית המדרש, והנה שני צעירים[18] לקראתי. ואשאלם: "מה אתם רוצים?". ללמוד, היתה התשובה. אז אמרתי למזכיר הישיבה: "הנה הזדמנות ראשונה לפתיחת הישיבה וייסודה"[19].



נסיונות ראשונים של הרב שקופ לעלות לארץ

בשנים אלו, במקביל להקמת הישיבה, פנו מספר רבנים לראי"ה בבקשה לעזרה במציאת משרה תורנית בארץ: כך למשל בי"ב בשבט תרפ"א כתב לראי"ה הרב אברהם שמואל פינקל אב"ד יֶזנָה, בן הסבא מסלבודקה, והציע "כי רק יתקשר כת"ר עמי - ליסד בירושלים ישיבה גדולה ומפוארה", ואם היוזמה תצליח הוא ינסה בהמשך להביא לישיבה את אביו[20]! מהצעה זו לא יצא דבר. כחצי שנה מאוחר יותר, בב' באב תרפ"א, פנה לראי"ה הרב שלמה הלוי פיינזילבר, יו"ר אגודת רבני ליטא ולימים רבה של קויידאן, וביקש ממנו למצוא לו תפקיד של ר"מ בישיבה בארץ ישראל[21].

אחד מהרבנים שפנו לראי"ה באותן שנים היה הרב שמעון שקופ. הרב שקופ חשב תחילה להעלות את כל ישיבתו מגרודנה לארץ ישראל, או לכל הפחות, בהיעדר אמצעים כלכליים, לעלות לבדו לארץ וללמד בה תורה. כך הוא כתב לראי"ה, בתאריך ב' אדר א' תרפ"א:

...יהמו מעי להחל להשתדל הרעיון אשר טמון בחובי... הנה לו היה לי האמצעים העקונמיים הדרושים לישיבתי להעתיק מושבנו שמה, לא הייתי מחכה על דרישה מאנשי מעלה מארץ הקודש, כי מחמת חיבת הארץ הייתי מסתפק בכל שהוא. אך כאשר אין בכוחי לעשות הצעד הראשון, עלי לבקש ולהשתדל ע"ד דרישה ממעל, ולכן הואילו נא לשום תשומת לב מיוחדה בתוצאות הרעיון "עיטור רבנים", אולי תמצאו אמצעים להושיט לי עזרה על הוצאת הנסיעה בעדי ובעד הרבנית ובן אחד לנו[22].



לפחות בשלב זה, ברור שהראי"ה לא הציע לרב שקופ לעמוד בראש הישיבה שהוא עומד להקים[23]. להיפך, כשלושת רבעי שנה אחר פנייתו הנ"ל לראי"ה ביקש הרב שקופ מהרב ישעיהו זאב וינוגרד שיסייע לו להתמנות לראש ישיבת 'עץ חיים' בירושלים, והלה השיב לו שהראי"ה עצמו המליץ שהרב שקופ יגייס כסף כדי לייסד ישיבה עצמאית! כך כתב הרב וינוגרד לרב שקופ, בכסלו תרפ"ב:

בדבר ישיבת עץ חיים לא אוכל לתת למעכ"ג עדיין תשובה ברורה, כי הגאון רא"ז מלצר שליט"א זצ"ל עדיין ממשיך בדבורו לבא לירושלם. ועצתי שכתבתי למעכ"ג, דברתי גם עם הגאון מהרא"י קוק שליט"א, שטוב ונכון לפני מעכ"ג שקודם שיבא לירושלם אל המנוחה יסע קודם לאמעריקא, ושם בסיוע של תלמידיו הרבנים הגאונים דשם יעלה בידו ליסד פה עיה"ק ישיבה עם מעמד הגון עבור החזקת הישיבה הנ"ל. ובזה יבא מעכ"ג אל הקודש ואל המנוחה והנחלה ולא יהי' תלוי לשום מוסד והנהלה וכו'[24].



מאוחר יותר כתב הרב וינוגרד, שלמרות שלא היה יכול לקבל את הרב שקופ לתפקיד – מפני שכבר הבטיח זאת לרב איסר זלמן מלצר – מצבו נגע לליבו והוא ניסה לעזור בענין, על ידי הקמת קופת תמיכה לרבנים העולים:

בשנת תרפ"ב קבלתי הרבה מכתבים מרבני גאוני חו"ל ממכירי שאדיר חפצם ורצונם לבוא לארצנו הקדושה, כמו הגאון ר"ש שקאפ ז"ל ר"מ בישיבת גרודנה... ועוד רבנים, ודברתי אז עם ידידי הגר"ד אבראמאוויץ ז"ל שכדאי לייסד קופה עבור הרבנים העולים ולתמכם בתמיכה הגונה בבואם לפה עד שיסתדרו, והדבר מצא חן בעיניו. בחרנו בועד הנהלה באסיפה בבית הרב הראשי הגאון מוהרא"י קוק ז"ל...[25]



במכתב נוסף מאותה תקופה, ששלח הרב שקופ לרב וינוגרד, הוא מבקש שוב סיוע במציאת מקום בארץ:

...מה מאד ערגה וכלתה נפשי לזכות לעלות לארה"ק, כי מלבד חשק הנמרץ לכל איש אוהב ציון לחסות בצל ארץ הקודש, ליבי אומר לי תמיד: מי יתן ואזכה להגדיל תורה בארץ הקודש... ולדאבון ליבנו ראינו עד כה שגם בקנין הרוחני נתעזרו יושבי ארץ הקודש מיושבי חו"ל... וחשבתי כי חסר שמה מחנכים ומשפיעים על חניכי הישיבות שמה... מאד חפצ[ת]י להוודע זאת ע"י ידיעות נאמנות ממבינים בקיאים במקצוע זה... אי לזאת אחשוב תמיד להיות למאושר שהגעתי לשחד מכוחותי אשר חנני העליון להרביץ תורה ולהשפיע מרוחי על הלומדים בהישיבות שמה את המאור הנפלא שבחכמת התורה... אולי ימצא כתר"ה שלטובת הוצאת מחשבתם דרוש שמה אבטוראטים [=מחנכים] כמוני...[26]



במקביל למגעי גבאי ישיבת 'עץ חיים' עם הרב איסר זלמן מלצר, המשיך הרב שקופ ללחוץ על הרב וינוגרד שיסייע לו להתמנות כראש הישיבה; משרה זו אמנם כבר הובטחה לרב מלצר, אך היות שהלה התמהמה, סבר הרב שקופ שעדיין באפשרותו לקבלה במקומו. הוא אף ביקש סיוע בענין זה מהראי"ה עצמו, במכתב לרב וינוגרד מכ"ח כסלו תרפ"ד:

אחרי עבור זה כשמונה חדשים [=מאז אייר תרפ"ג] בלי הגעת איזה ענין מהם ע"ד בקשתי מכבר להשתדל למצא עבורי איזה עבודה בהר הקודש, ראוי לדפוק עוד הפעם על מורשי לבבם להזכירם על דבר חמדת נפשי זאת, אולי במשך הזמן נתרוקנה איזה פינה בקרנות המזבח הניאותה להאחז בה. ומה נעשה עם המשרה אשר נתיעדה בעד הגאב"ד דסלוצק שליט"א [=הרא"ז מלצר], אשר כפי הנשמע הוא עד כה נמצא בעירו ברוסיא, כי לפי תוכן מכתב כתר"ה מחודש ניסן תרפ"א לולא הקדימני הגאון הנ"ל היה מקום זה ראוי גם בעדי...

והנה אם כי תודה לאל בפה [=גרודנה] נתרחבה הישיבה בהודה והדרה, ומביאה ברכה מרובה לכל חוסים בצילה, אבל בכל זאת, אם רק משום זה, קרוב הדבר בלבבי מאד לקבל עלי משרה בהר הקודש, כי כאשר הישיבה דפה קנתה זכות אזרח, בנקל יהיה לי למצוא ממלא מקומי פה, ושארה ועונתה לא יגרע בעז"ה. ואבקש מידידי כתר"ה למסור הדברים עוד פעם, ולהגיש בקשתי להגאון מהרא"י קוק שליט"א, שיהיה בטח כהנא מסייע כהנא, להוציא מחשבתי לאור אם יהיה ביכולתו[27].



התפתחות ישיבת 'מרכז הרב'

בתקופה זו, כסלו תרפ"ד, ישיבת 'מרכז הרב' כבר הייתה קיימת, וטרם הועמד בראשה ראש ישיבה ('ר"מ ראשי') – כך שלכאורה פנייתו של הרב שקופ היתה אמורה להניב הזמנה מצד הראי"ה לבוא ולכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב'. אולם בפועל לא נעשה דבר; עד חזרתו של הראי"ה מאמריקה ישיבת 'מרכז הרב' לא היתה אלא גרעין קטן של לומדים, שאיננו מהווה אופציה רצינית עבור ראש ישיבה מפורסם[28]. באותן שנים (תרפ"ג-תרפ"ה) התפתחה הישיבה באיטיות מרובה, כנראה בשל טרדות שונות שהעסיקו את הראי"ה – שמיטה תרפ"ד, הסתדרות 'דגל ירושלים' ועוד – ובעיקר בשל הבעיה הפיננסית: במספר לא מבוטל של אגרות חזר הראי"ה וביקש תמיכה כספית ועזרה לישיבה, וכן סיוע לרכישת קרקע לבניין, וריבוי האגרות מעיד היטב על המצב הכלכלי הדחוק[29]. באדר תרפ"ד נסע הראי"ה לאמריקה בראש משלחת הרבנים המפורסמת שנועדה לגייס כספים לטובת כלל הישיבות באירופה ובארץ ישראל, וחזר רק בכ' כסלו תרפ"ה[30]; הרחבת הגרעין המצומצם לישיבה של ממש, נדחתה אפוא עד החזרה מהנסיעה לאמריקה.

במהלך נסיעתו שמר הראי"ה על קשר עם משפחתו בארץ, ודאג לאותה מסגרת שהותיר אחריו בבית המדרש הצמוד לביתו[31]. בט"ז סיון תרפ"ד במכתב למערכת עיתון 'הארץ' מתייחס הרצי"ה קוק (כנראה) אל הישיבה כאל "בית מדרשו של ראש הרבנים לארץ ישראל – 'מרכז הרב', הגרעין ליסוד הישיבה המרכזית העולמית", וגם העיתון, מצידו, סבר שישיבה זו היוותה כבר אז מתחרה לישיבת סלבודקה המפורסמת העולה לארץ ישראל[32]; כלומר, למרות מספר התלמידים הזעום שהיו אז באותה מסגרת ישיבתית בבית הרב, היא כבר נעשתה לשם דבר בארץ – מן הסתם בשל מייסדה הנערץ, הפרסומים הנרחבים אודותיה ומגמתה ושאיפתה להיות אבן שואבת לבחורי ישיבה מכל העולם.

לקראת סוף חורף תרפ"ה, אחר חזרת הראי"ה לארץ, נעשה הצעד הראשון להרחבת הישיבה בצורה משמעותית: 'הגאון מטבריג', רבי אברהם אהרן בורשטיין, הוזמן לכהן כאחד מראשי הישיבה (ואולי הבכיר שבהם). הרב בורשטיין הגיע לארץ בשלהי תרפ"ד, התיישב ביפו, וכשחזר הראי"ה לארץ (דרך נמל יפו) נתוודעו השניים[33]; תוצאת התוודעות זו היתה הזמנתו, כאמור, של הרב בורשטיין להצטרף לישיבת מרכז הרב, דבר שהתבצע באדר תרפ"ה. במקביל למינויו של הרב בורשטיין, שהיווה 'שדרוג' משמעותי במצב הישיבה, גדל מספר התלמידים בצורה ניכרת, כפי שפירט הראי"ה במכתב מכ"ו אדר תרפ"ה:

קרוב לארבעים בחורים מצוינים הינם כבר מוכנים, ובע"ה עוד כחמישים נועדים לבוא לזמן הבעל"ט[34].

זרם זה של בחורים שהגיעו מחו"ל ללמוד ב'מרכז הרב', נמשך לכל אורך התקופה[35], והוגבל רק בשל המצב הכלכלי[36]. כבר בה' תשרי תרפ"ה קיבל הראי"ה מכתב מהרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', הממליץ לקבל את אחד מתלמידיו לישיבת מרכז הרב[37]; בד' טבת, במכתב לאגודת הרבנים דאמריקה וקנדה, כתב הראי"ה ש"צר המקום בבית הכנסת שלנו, שהוא כעת המעון של ישיבתנו", ושעתידים לבוא עוד עשרות תלמידים שכבר קיבלו סרטיפיקטים[38]; בי"א שבט שלח הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת וולוז'ין ובן הרב רפאל שפירא, מכתב בו ביקש מהראי"ה לקבל ל'מרכז הרב' עשרה מתלמידיו שהשלטון אינו מניח להם להישאר אצלו[39]; בי"ח שבט שלח הרב משה סוקולובסקי, ראש ישיבה בבריסק, מכתב בו המליץ לראי"ה על קבלת שבעה מתלמידיו ל'מרכז הרב'[40]; מכתבי המלצה דומים על תלמידים הגיעו בח' שבט מהרב נפתלי טרופ מראדין[41], בב'-ג' סיון מהרב מאיר אטלס משאוול[42] ומהרב יהודה לייב פיין מסלונים[43], וכן הלאה – מגמה זו התבססה כאמור במקביל לבואו של הרב בורשטיין[44].

אולם צמיחתה המהירה של ישיבת 'מרכז הרב' לא האריכה ימים: בי"ט כסלו תרפ"ו, פחות משנה לאחר הגעתו ל'מרכז הרב', נפטר הרב בורשטיין ממחלה. לימים התבטא על כך הרצי"ה קוק, וסיפר כי "מלבד הצער הנורא על גאון גדול שמת, הוא היה הציפייה שלנו שיהיה ראש ישיבה ואיתו יחד כל הישיבה תגדל"[45].

מיד לאחר חנוכה קיבל הראי"ה אגרת תנחומים מהרב אברהם דובער שפירא מקובנה; במכתב הציע לו הרב שפירא למנות לראשות הישיבה את הרב חיים יצחק קארב מזאגר[46]. הצעה זו לא עברה לפסים מעשיים, ומעתה והלאה היתה הישיבה נתונה תחת חסותו של הראי"ה לבדו, כשהרב חרל"פ משמש כ'ר"מ ראשי'[47], ולצידו שאר חברי סגל ההוראה: הרב יצחק אריאלי[48], הרצי"ה קוק[49] והרב 'הנזיר'[50].



נסיונות נוספים של הרב שקופ

נשוב לרב שקופ, שבמהלך השנתיים הללו (תרפ"ד-תרפ"ו) המשיך לנסות ולממש את רצונו להיות ראש ישיבה בארץ ישראל. באמצע תרפ"ה, בתקופה בה התמנה הרב בורשטיין לראש ישיבת 'מרכז הרב', פנה הרב שקופ אל ראשי אגודת ישראל בווינה והציע להם "שיכוננו הם על שמם ודגלם ישיבה גדולה באה"ק, ויקבלוני לעובד בתוכה" (כדבריו במכתב שלהלן). ההצעה לא זכתה ליישום. כמה חודשים מאוחר יותר שיתף הרב יהודה לייב חסמן את הרב שקופ בהצעה שקיבל ממקורבי הרב זוננפלד להקים ישיבה בירושלים. הרב חסמן השיב לרב זוננפלד בט"ו באב תרפ"ה:

...וביותר כאשר הגאון הנודע ר' שמעון שקאפ המפורסם בהשפעתו המרובה... וגם הוא רצונו לעלות לארץ הקודש... אם יש אחיזה לרעיון זה שנעלה יחד לבנות ולהרחיב ישיבת 'אור חדש' הפנימי הלזו, בטח יטריח מעלתו להשיב... ועל תשובתו נחכה[51].



גם הרב שקופ כתב לרב זוננפלד בענין זה, באותו תאריך בדיוק בו השיב הרב חסמן:

הנה כאשר גם נפשי תערוג ותהמה לזכות להתקרב אל מקום הקודש ולמצוא מקום שמה להרביץ תורה ולהשפיע מכוחותי כאשר חנני ה', אבל למרות אדיר חפצי זה, עד כה לא נזדמן לפני מקום מוכשר לפי רוחי וטעמי[52].



אולם גם יוזמה זו לא העלתה פרי.

ומה באשר לישיבת 'מרכז הרב'? בחורף תרפ"ו נוצר קשר בין הרב שקופ לרב שבתי שמואלי, תלמידו משכבר ומאנשי 'מרכז הרב', שבדק עמו – קרוב לוודאי על דעת עצמו (כמוכח מעמדת הראי"ה, כדלהלן) – את האפשרות שיעלה לארץ ישראל, ואולי יבוא לכהן כר"מ ב'מרכז הרב'. מכתבו של הרב שמואלי נשלח בכ"ב כסלו תרפ"ו – שלושה ימים בלבד לאחר פטירת הרב בורשטיין, בזמן שהראי"ה בהחלט היה אמור להיות מעוניין בראש ישיבה חדש! – ובמכתב מי"א טבת השיב לו הרב שקופ:

והנה ע"ד שאלתו אם גם עתה אשתוקק להיות מן העולים לארץ הקודש, עלי לגלות בפומבי כאשר כבר גיליתי דעתי וחפצי זה לכל הרוצים לעלות בארץ הקודש, וזה איזה שנים אשר כתבתי להגאון רא"י קוק שליט"א וביקשתי על ככה, והוא השיבני שכן יאבה גם הוא ואם רק ימצא מקום לפני יסייעני בזה, ואז יעצני לבוא בעצמי בלא בית עד שאסתדר שמה, וכאשר דרך זה אינו מתאים לרוחי חדלתי מזה עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב.

אחרי כל זה לפי דעתי אינו מן הנימוס לפני לכתוב אליו שנית כעת [ב]גין זה, ואם רק מוצא חפץ בי יקראני אליו, ואם מוצא טובים ממני לפי רוחו וטעמו הלא יהיו דברי למעמסה עליו, ותשובה השלילית תעיק גם עלי. לכן לפי דעתי עליכם ידידי וחביבי להתיעץ בזה, הלא שמה נמצאים מכבדי ואוהבי כמו מ' ש' בערגשטיין[53] ומ' ז[אב] ווין[54] ובן הגאב"ד דקריניק[55], וביארסקי[56] ועוד, אשר כולכם תשתוקקו לזה בלא שום ספק. ולכן עליכם להודע על נכון לאן דעת הגריא"ק נוטה, ואם מד' יצא הדבר הנני נכון בעזה"י לעלות לעבוד עבודתי על הרי הקודש, ובזכות הרבים אזכה להרבות חכמה ודעת מהחונן דעת במקום הקודש והמקדש. אמנם אם אחרי כל זה תמצאו לישר וטוב וראוי לכתוב אל הגריא"ק, אעשה גם זאת בלי נדר. וד' יוליכנו בכושרות, ועל של עתה שעוד הוא כחלום טוב ללא פתרון...[57]



אם כן, בשנת תרפ"ו הרב שקופ עדיין שאף לעלות לארץ ישראל, ובוודאי לכהן בה כראש ישיבה. בתקופה זו גם היה כסאו של ראש הישיבה ב'מרכז הרב' פנוי לכאורה, מאז פטירת הרב בורשטיין[58]. אך הרב שקופ, שדחה בעבר את הצעת הראי"ה לעלות לארץ לפני מציאת מקום פרנסה ודירה, הרגיש כעת ש"אינו מן הנימוס" לפנות שוב אל הראי"ה ולבקש את עצתו ועזרתו, ורק אם הראי"ה מיוזמתו "מוצא חפץ בי, יקראני אליו". עוד הוסיף הרב שקופ בענוותנותו שמא מצא הראי"ה "טובים ממני לפי רוחו וטעמו", ופנייה אליו תהיה אפוא למעמסה, וכן הוא חושש שמא הראי"ה ישיב בשלילה, תשובה ש"תעיק גם עלי". לכן הוא משאיר את היוזמה בידי הרב שמואלי, ומודיע שאם הלה יפנה לראי"ה, גם הוא יסכים לחזור ולכתוב לו.



דחיית הבקשה

בשנה החולפת נחשפו שני מסמכים אשר מקדמים אותנו מעבר לנקודה זו, ומשלימים את החלקים החסרים בפאזל. זמן קצר לאחר מכן אכן קוּדם עניינו של הרב שקופ בידי ידידו הרב חזקיה יוסף מישקובסקי, ששלח לרב חרל"פ מכתב ישיר בנושא מי"ג שבט תרפ"ו. כפי שהוא מציין הוא שלח מכתב גם לראי"ה עצמו, אך עתה הוא פונה לרב חרל"פ, מעמודי התווך בישיבה, כדי שיסייע לדבר:

...כאשר בפטירתו של הגאון הג' אבד"ק טאווריג ע"ה נפקד מקום ר"מ בישיבת 'מרכז הרב', והנה הודיעני ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר שמעון הכהן שקאפ הי"ו, שנפשו איוותה לעלות לציון ולהרביץ תורה מציון. והנה למותר לדבר בשבחו של הגר"ש הי"ו... ואמנם צער יהיה לנו מאד אם יעזוב ארצנו, כי אין לו תמורה, והעדרו אצלנו יהיה מורגש מאוד, אך בהיות כן חפצו, ואני נמשכתי אליו לאהבה, הצעתי זאת במכתב לפני שבועות אחדים לפני ראש הרבנים לארץ הקודש, הגאון הגדול פאר דורנו מוהרא"י הכהן קוק הי"ו. ובידעי כי גם כתר"ה הי"ו הנהו מבפנים בעניני הישיבה, והנהו אחד העמודים התיכוניים אשר הישיבה הקדושה נשענת עליו, מצאתי לנכון לכתוב אל כתר"ה הי"ו, ויואיל נא בטובו לקחת דברים עם הגאב"ד ראש הרבנים הי"ו. ואם הישיבה עומדת בכלל לקחת לה ר"מ ראשי, אין ספק שאין שום הצעה יותר נוחה הימנה... ולתשובתו אחכה[59].



והנה, כעבור כחודש וחצי החזיר לו הרב חרל"פ מכתב, בו הודיע – בשם הראי"ה – על דחיית הבקשה! זוהי ההתייחסות הרשמית האחת והיחידה שבידינו לגבי אפשרות כהונתו של הרב שקופ כראש ישיבת 'מרכז הרב':

והנה על דבר ההצעה אודות הגאון ר"ש שקאפ שליט"א, לקבלו לר"מ ראשי בישיבה הק' 'מרכז הרב', הנה על דבר מינוי של ר"מ ראשי ודאי אין שום מקום לדבר, כי מאז נתייסדה הישיבה משרה זו פנויה עבור מרן שליט"א, אשר הוא בכבודו ובעצמו חושב למלאותה, כי מרן שליט"א רוצה, וזה אדיר חפצו, שעיקר מהלך לימוד הישיבה תהיה ע"פ סדרו ודרכו של הגר"א זצוק"ל. ואם אמנם יודע ומרגיש גם נחיצות גדולה לסדר הפיתוח של דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות, אבל עיקר רוח הישיבה רוצה הוא שיבוסס ע"פ מהלכו וכו'. והיום הראיתי למע"כ מרן שליט"א את מכתב מע"כ שליט"א, ומה שכתבתי פה זוהי תשובתו[60].



אם כן, נתברר מעל לכל ספק, שהרב שקופ אכן חפץ לבוא ולכהן כראש ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים – אולם ישיבת 'מרכז הרב' היא שדחתה את בקשתו! וזאת לא מפני המצב הכלכלי כהשערת הרב נריה[61], אלא מנימוק מפתיע למדי: לפי דברי הרב חרל"פ הסיבה לכך היא שמשרת ראש הישיבה שמורה לראי"ה עצמו, בשל רצונו ש"עיקר מהלך לימוד הישיבה" יהיה "על פי מהלכו" בדרכו של הגר"א[62], השונה משיטת לימודו של הרב שקופ המתמקדת בפיתוח "דרכי ההסברות וההבנות ההגיוניות". הראי"ה אמנם העריך מאוד את הרב שקופ ואת ספרו 'שערי יושר'[63], אך בעצמו אחז יותר בדרך הלימוד הליטאית המסורתית, אותה ייצג רבו – הנצי"ב, הנותנת דגש רב יותר על הבקיאות, ההיקף והחיבור לפסיקת ההלכה, וכנראה שהוא לא רצה ששיטתו של הרב שקופ תיעשה לדרך הלימוד הדומיננטית ב'מרכז הרב'[64].

דבריו של הרב חרל"פ טעונים ליבון מצדדים נוספים; ראשית, לגבי התיאור שמאז ייסוד הישיבה פנויה משרת ראש הישיבה ושמורה עבור הראי"ה, המתעתד למלאותה – האם הראי"ה באמצע תרפ"ו עדיין אינו מכהן כראש ישיבה? מה מונע ממנו לעשות זאת? שנית, הרי במשך יותר משנה כבר היתה המשרה תפוסה לכאורה על ידי הרב בורשטיין! ייתכן אפוא שאנו עדים כאן לשינוי בדעתו של הראי"ה אודות ראשות ישיבת 'מרכז הרב', שינוי שהתרחש כנראה במהלך כהונתו של הרב בורשטיין, וכלל נסיגה מן השאיפה ש"כוחות הוראה גדולים, חשובים ועצומים, נוסף על הכוחות החשובים שיש לנו מכבר, ילוו אלינו מן הגולה בתור ראשי ישיבות ומורים מובהקים לכל המלאכות השונות ולנצח על כל מלאכת העבודה..."[65].



נסיונות אחרונים

למרות התשובה השלילית המפורשת בשנת תרפ"ו, כמה שנים מאוחר יותר אנו מוצאים חידוש מסויים של המגעים בין הרב שקופ ובין ישיבת 'מרכז הרב', ושוב עולה היוזמה על ידי הרב שמואלי, ששלח בשנת תרצ"א מכתב לרב שקופ העוסק פעם נוספת באפשרות עלייתו לארץ:

על דבר ענין הסידור בארץ ישראל, אני מקווה שמעלת קדשו יעביר לכאן איזה עשרות תלמידים מישיבתו, או שבלי ספק ישיג כאן תלמידים מצוינים לפי רוחו... אולי אחרי שיהיה כבר על המקום, יוכל גם כן לקבל משרת ר"מ בישיבת 'מרכז הרב' או רבנות חשובה[66].



אולם פניה זו של הרב שמואלי היתה כנראה בבחינת מעט מדי, ובעיקר מאוחר מדי: עשר שנים לאחר המכתב הראשון ששלח הרב שקופ בניסיון לעלות לארץ, וכחמש שנים לאחר בקשתו המפורשת. חלון ההזדמנויות שנפתח עוד בתרפ"א, ובמשך כעשר שנים עברו בו מכתבים מצד לצד, רמזים, פניות ומאמצי שווא – ובעיקר: תשובה שלילית מפורשת של ראשי ישיבת 'מרכז הרב' – נסגר לבלי שוב.

איננו יודעים האם הודיע בזמנו הרב מישקובסקי לרב שקופ על המו"מ שנכשל; מכל מקום, מאותה תקופה ואילך החל הרב שקופ להתייאש כנראה מן האפשרות המעשית לעלות לארץ ישראל[67], ובתשע השנים הבאות כמעט איננו מוצאים כל זכר, ניסיון ואף התייחסות מצידו לנושא זה[68]. יתרה מכך, כשבמהלך ביקורו בניו יורק בשנת תרפ"ט הוצעה לפניו משרת ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן קיבל הרב שקופ את ההצעה, והדבר לא יצא אל הפועל רק מפני התנגדותו של הגרח"ע גרודזינסקי שהרב שקופ יעזוב באותה תקופה את ישיבתו בגרודנה[69]. התנגדותו של הגרח"ע הוסרה בתרצ"ה (ראה להלן), אך מסיבות מובנות כבר לא היה שייך אז לברר על משרה בישיבת 'מרכז הרב', והרב שקופ חיפש בכיוון אחר, כפי שסיפר לימים תלמידו הרב ברוך יצחק לוין:

בשנת תרצ"ה הסכים סוף סוף הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, בהיותם בדרוזגניק, על עלייתו של רבינו זצ"ל לארץ ישראל... בעלותי ארצה בשנת תרצ"ו בקשני מורי ורבי להתעניין ביסוד ישיבה עבורו בתל אביב. אמנם מעריצים שלו בת"א רצו לסדרו בארץ ישראל בלי ישיבה, אבל הוא מיאן בזה... עוד לפני זה נשלחתי במיוחד על ידי הרב זצ"ל להיפגש בוורשה עם מר משה שפירא... הוסכם על דרכי פעולה, גם עובּדה תכנית לבלי לפגוע בהכנסותיה של ישיבת גרודנה... אבל לא זכה ולא זכתה ארץ ישראל: לרגלי פטירת חתנו הגרש"פ זצ"ל [בי"ג אב תרצ"ו] היה נאלץ [הר"ש שקופ] לחזור בו מהחלטתו, ותכניתו של שנים רבות בוטלה[70].



במכתב נוסף הסביר הרב לוין מדוע פטירת החתן, הרב שרגא פייבל הינדס, טרפה את הקלפים. הרב שקופ לא רצה שעזיבתו תפגע בישיבת גרודנה, וביקש להעמיד במקומו את חתנו, וכשזה נפטר בפתאומיות ממילא נתבטלה יוזמתו – האחרונה – של הרב שקופ לעלות לארץ:

...עליתי לארץ ישראל [=בתרצ"ו] על ידי דחיפת מו"ר הגר"ש שליט"א, לייסד בשבילו ישיבה בארצנו הקדושה. הדבר לא יצא אל הפועל מפני פטירת הגרש"פ זצ"ל, ובשום אופן לא הסכים [=הרב שקופ] לעזוב את הישיבה בלי מנהיג... ר' שמעון דעתו מאז וגם היום לנהל ישיבה, אף שלא יסכים [=יתעקש על] לרוב הכמות, אבל בלי ישיבה ברור שלא יסכים..."[71]



כמבואר במכתב זה, בחשוון ת"ש רצה שוב הרב לוין להעלות את הרב שקופ לארץ ישראל (לאחר שישיבת גרודנה נסגרה עם פרוץ המלחמה), ואף דאג להשיג עבורו סרטיפיקט בעזרת הגרי"א הרצוג – אך בעת כתיבת הדברים טרם נודע לו, לרב לוין, שאחד עשר יום קודם לכן, בט' מרחשוון ת"ש, נלקח הרב שמעון שקופ זצ"ל לבית עולמו.




* חובה נעימה לי להודות לידידי ורעי איתם הנקין על עזרתו הרבה בהכנת מאמר זה ועריכתו. המאמר מופיע בין יום הזיכרון ה-75 של הראי"ה קוק ויום הזיכרון ה-69 של ר"ש שקופ. תנצב"ה.


[1] "המהפכה ה'מרכז'ית", בתוך: 'נקודה' מס' 181, חשוון תשנ"ה, עמ' 21.


[2] 'מלאכים כבני אדם', ש' רז, ירושלים תשנ"ד, עמ' 339; י' רודיק, 'חיים של יצירה', ירושלים תשנ"ח, עמ' 304; 'צבי קודש', הרב ש' אבינר,בית אל תשס"ה, עמ' 161; 'בדרך התורה הגואלת', הרב ח"א שורץ, בית אל תשס"ו, עמ' קיח.


[3] 'תורה יבקשו מפיהו', ח"ש רוזנטל, ירושלים תשס"ו, עמ' 288.


[4] 'ליקוטי הראי"ה' ח"ב, כפר הרא"ה תשנ"א, עמ' 161. וכן 'מועדי הראי"ה', ירושלים תש"ם, עמ' תקפג. הרב נריה ציין שהיכרותם של הראי"ה והרב שקופ החלה עוד בהיותם נערים, כפי שכתב לו הרב שקופ לאחר פטירת הראי"ה: '...להודיע לרבים את תולדתו של האיש המורם מעם, הגאון רא"י זצ"ל... שבתי בסמארגון היתה רק מעט, כתשעה ירחים בערך, ובזכרוני שמור רק שידעתי אז שבחור מצוין מקורלאנד בחר לשבתו שמה" (שיחות הראיה, ת"א תשל"ט, עמ' פ; בעמ' פב הובא תצלום המכתב). קורלאנד הוא חבל הארץ בו היתה גרייבה, עיירת הולדתו של הראי"ה.


[5] 'חיי הראי"ה', ת"א תשמ"ג, עמ' שפו.


[6] 'מועדי הראיה', ירושלים תש"ם, עמ' שנה-שנו בהערה.


[7] ראה הפרוגרמה ב'אגרות הראי"ה' ח"ג, ירושלים תשכ"ה, עמ' קעט סעיפים יא-יח. ראה גם עמ' ר-רא ועוד. את עצם רעיון הקמת ישיבה מרכזית הגה הראי"ה כבר בחורף תרס"ח (במכתבו ל'מזרחי' – 'אגרות הראי"ה' ח"א עמ' קיח. ראה ריכוז שאר האזכורים מתוך 'אגרות הראי"ה' בספרו של יהושע בארי, 'אוהב ישראל בקדושה', ת"א תשמ"ט, חלק א עמ' 88-92 – הגם שנתערבבה שם גם התוכנית להקים ישיבה קטנה ביפו), ובסיון תרע"ב אף גיבש אותו על הכתב והחל לגייס כספים (ראה 'אגרות הראי"ה' ח"ב עמ' פה-פח), אך הדבר לא התקדם מעבר לכך; בנוסף, באותן שנים דובר רק על "ישיבה מרכזית לישוב החדש", וטרם נהגה רעיון ה"ישיבה המרכזית העולמית".


[8] בכ"ד ניסן תרע"ח דיווח הרב חרל"פ לראי"ה שהתייעץ עם אחָיו של הראי"ה ועם ד"ר בנימין מנשה לוין, ו"נועצנו יחד לערוך מכתב אודות יצירת ישיבה מפוארה ממאה אברכים ובחורים... שתתנהל ותעמוד תחת השפעתו הק' של מרן" ('הד הרים', מהדורה מחודשת, אלון מורה תשנ"ז, עמ' עט). במכתב נוסף מכ"ט תמוז כתב הרב חרל"פ, שלדעתו יש לייסד תחילה ישיבה מחוץ לירושלים בה ילמדו התלמידים כמה שנים, ורק אחר כך יעברו לישיבה שתיווסד מאוחר יותר בירושלים, שכן "לעת עתה לפי הכרתי עדיין מוקדם הוא הזמן להיות פעה"ק, כי ליסד ישיבה כזו על יסוד בלתי איתן והסכמה בלתי הדדית פעה"ק לא תוכל לפרוח" (שם עמ' פו-פז).


[9] ראה מכתבו לראי"ה מכ"א כסלו תרע"ט: "...כתבתי במכתב גלוי שהוצאתי לאור, אל מגמת פני האידיאל של מע"כ מרן שליט"א להשתדל בכל עוז לייסד ישיבה עולמית בעיר קדשנו" ('הד הרים' עמ' פח-פט). בהמשך המכתב הציע שהראי"ה יעבור באירופה בדרכו ארצה ויאסוף "לכה"פ כשש מאות צעירים" בהם תתייסד הישיבה (רעיון עליו חזר גם במכתב מי"א שבט – שם עמ' צ); על כך הגיב הראי"ה, במכתב לבנו הרצי"ה מכ"ז טבת: "השמעת כח מדמה נשגב כזה, והיכן אפשר לקחת כעת אפילו מאה מוכשרים כהוגן, ואיך אפשר לארגנם להספיק צרכיהם..." ('אגרות הראי"ה' ח"ג עמ' רמד). כרוזו של הרב חרל"פ עורר הדים, כפי שהתבטא במכתבים לראי"ה: בז' טבת כתב לו הרב משה קלירס: "שמחת לבבי כי ראיתי במכתב גלוי שהדפיס... הר' יעקב משה חרל"פ שליט"א בדבר מרכז רוחני בעיר עוז לנו ירושלים... ושם הזכיר כי כת"ר כבר הכין חומר רב לתכלית הבנין הקדוש הזה" ('אגרות לראי"ה', ירושלים תש"ן, עמ' קמד-קמה); בי"ג טבת כתב לו הרב צבי פסח פרנק: "שמחתי מאד לראות בקובץ 'המכריז' שדעתו הרמה ליסד ישיבה גדולה בפעה"ק..." ('אגרות הראי"ה' ח"ג עמ' שו). ראה גם מכתב הרב 'הנזיר' לרצי"ה, בבאזל ער"ח אלול תר"פ, בפתחו הודה על קבלת הכרוז ('דודי לצבי', ירושלים תשל"ה, עמ' סד).


[10] בכסלו תר"פ כתב הראי"ה: "מה שעומד על הפרק כעת הוא עניין הישיבה המרכזית המוכרחת להתייסד עכשיו בירושלים", והדגיש שצריך להתחיל בבניין ובמימון, ורק אחר כך לגבש תכנית לימודים ('אגרות הראי"ה' ח"ד, ירושלים תשמ"ד, עמ' כא; ראה גם עמ' צג).


[11] ח' ליפשיץ, 'שבחי הראי"ה', ירושלים תשנ"ה, עמ' קמז-קמח, מפי הרב חיים זבולון חרל"פ; הוא מתארך זאת לז' טבת, אולם השווה מכתבו של הרב יצחק לוי לראי"ה, שנכתב בכ"ו אדר: "נתכבד[תי] לבשרו כי חפץ הצליח והנה נתכוננה חבורה..." ('בשדה הראי"ה', ירושלים תשמ"ז, עמ' 353). ייתכן שנפלה ט"ס בדברי הרח"ז חרל"פ, והכוונה לג' טבת – תאריך שאכן אביו כתב בו מסמך העוסק בהתייסדות המרכז (ראה רודיק עמ' 65).


[12] 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' פה, ודברים דומים התפרסמו באותו חודש בירחון 'שערי ציון' (ראה 'בשדה הראי"ה' עמ' 354). על שני מקורות אלו הסתמך רודיק (עמ' 64), בקבלו את הדעה הנפוצה המתארכת את ראשית הקמת הישיבה לשנת תרפ"א; לדעתנו אין בסיס לתיארוך זה – הרי הגרעין הנ"ל נוסד כבר בשנה הקודמת – ויש אפוא לתארך זאת לחורף תר"פ (הקמת הגרעין) או קיץ תרפ"ג (ייסוד הישיבה).


[13]נדפסה לראשונה בתרפ"א, ושוב בירושלים תשל"ג יחד עם 'אורות התורה'. גרעין זה, שנועד להוות בסיס ל'ישיבה המרכזית העולמית', נקרא כאמור 'מרכז הרב', כדברי הראי"ה עצמו: "יסדנו בתחילה בתור התחלה זעירה את מרכזנו, הנקרא בשם 'מרכז הרב', כדי שיהיה גרעין לאותה הצמיחה הגדולה של יסוד הישיבה המרכזית" ('אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' רלא), "הישיבה המרכזית העולמית לישראל בירושלים שהיא הולכת ומתפתחת ב"ה מתוך מרכזנו המקודש הידוע בשם מרכז הרב" (שם עמ' רלג). למעשה, כמו רוב פרטי החזון 'דגל ירושלים', גם התוכנית להקמת "ישיבה מרכזית עולמית" לא יצאה אל הפועל (רודיק עמ' 132 מביא מסמך שניסחו כמה מותיקי תלמידי הישיבה בחורף תרצ"א, ובו נאמר ברורות: "אותן המטרות של רבינו שליט"א שתלה בקיום ישיבתנו הקדושה, כל הנעלה והנשגב אשר מכילות בקרבן המילים 'ישיבה מרכזית עולמית', לא באו לידי מילוי והגשמה"), ושמו של המוסד עד ימינו נשאר "ישיבת מרכז הרב" (כך ברוב הפרסומים הרשמיים, בליווי כותרת-המשנה "הישיבה המרכזית" או "יסוד הישיבה המרכזית העולמית". רק במקצת הפרסומים לאורך השנים הופיע לבדו השם "הישיבה המרכזית העולמית").


[14] ראה המכתב שקיבל מהרב יוסף יהודה ליב בלוך מטלז, מט"ו אדר א' תרפ"א ('אגרות הראי"ה' ח"ג, ירושלים תשכ"ה, נספחות עמ' שז). במכתב זה מתייחס הרב בלוך לרעיון הקמת הישיבה העולמית: "...נחוץ לזה אנשים מסוגלים גדולים ומצוינים בתורה חכמה ויראה אבל לא אלמן ישראל, אם נחפש אולי נמצא עוד, ורק להיזהר בתכלית הזהירות בכל האפשר בבחירת האנשים אשר ירצו לקבל עליהם המשרה הזאת". באותה שנה נכתב גם 'דין וחשבון של מרכז הרב', המפרט את מטרות הגרעין, ואשר פורסם חלקית על ידי רודיק (עמ' 65-66); עולה ממנו שבאותה עת מנה הגרעין כעשרים וחמישה אברכים. מספר זה מלמד שלמרות שגרעין זה נתן בהמשך את שמו לישיבת 'מרכז הרב', זו לא נוצרה כהמשך ישיר אמיתי שלו – שהרי הגרעין כלל כאמור רק אברכים מבוגרים, וכפי שנראה להלן, הישיבה הוקמה מאפס תלמידים.


[15] 'נזיר אחיו' ח"א, ירושלים תשל"ח, עמ' רעו-רפא.


[16] 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' קלד-קלח.


[17] 'קול יעקב' (עיתון) שנה ב גליון לא עמ' 2. מדובר בתגובה לביקורת שהתפרסמה בכתב העת 'התור'. הרב לוי היה, בלשונו של הרב 'הנזיר', "המייסד והמוציא לפועל" של הקמת הישיבה ('נזיר אחיו' שם עמ' רצו, וראה הציטוט שלהלן על "מזכיר הישיבה" – הוא הרב לוי); על פעילותו ראה רודיק עמ' 68-69, והשווה דברי הרב מנחם מנדל פרוש, הכותב ש"ההתחלה ליסוד הישיבה המרכזית נעשה עפ"י יזמת כותב הטורים האלה והרב יצחק לוי... שעל ידנו נתארגנו מטובי ובחירי הצעירים מכל הישיבות, שקבעו להם לבוא בכל ערב בבית מדרשו של הרב בשם 'מרכז הרב', והרב הגיד לפניהם שיעור..." (בתוך החומות – יובל שנים, ירושלים תש"ח, עמ' 289. יש להבחין שדברי הרב פרושמתייחסים לשלב הראשון, של גרעין מרכז הרב, ואכן הראי"ה הזכירו בקשר לכך, בח' כסלו תרפ"א – 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' פה).


[18] שני הצעירים היו שבתי שמואלי ואריה בויארסקי. בתיאורו של שמואלי ישנם שינויים קלים: "הלכתי לבקר בכמה ישיבות ירושלמיות... אך הן לא משכו את לבי... פגשתי ידיד ששמו אריה בויירסקי שלמדתי אתו בישיבת גרודנא בחוץ לארץ. לשאלתו אם אני מוכן ללכת עמו לבית הראי"ה קוק למסור דרישת שלום ממאן דהוא, נעניתי בשמחה... לאחר שיחה קצרה: מאין? מי ומה? שאל אותנו הרב אם נסכים להתקבל כתלמידים ראשונים ב'ישיבה המרכזית' אותה הוא יוזם לפתוח. מתוך שמחת הלב קיבלנו את ההצעה ונעשינו לתלמידים ראשונים" (רודיק עמ' 121-122. במאמרו 'חיים של יצירה', הצופה, ג' באלול תשס"ד 20/8/04, מוסף ספרים וסופרים עמ' 12, מובא הציטוט בצורה שונה משום מה; אפשר שעורכי העיתון גרמו לכך, אולם בספרו של רודיק עצמו, עמ' 123, מובא שנית אחד המשפטים בציטוט, בנוסח שלישי! ["אחרישיחה קצרה", "להתקבל בישיבתו כתלמידים"]). לימים היה הרב שמואלי מזכיר הישיבה (לצד נוספים), מסוף תקופת הראי"ה והלאה במשך עשרות שנים.


[19] 'נזיר אחיו' שם עמ' רצו.


[20] 'אגרות לראי"ה' עמ' קפח.


[21] שם עמ' רו. אגרות נוספות באותו נושא נשלחו גם בשנים הבאות: ראה שם עמ' רכב מתאריך ו' בטבת תרפ"ג, וכן שם עמ' רסה מתאריך י"ב כסלו תרפ"ה, אגרות שעניינן סידור משרת ר"מ לרב אהרן הכהן חתן ה'חפץ חיים'.


[22] 'אגרות לראי"ה' עמ' קצ-קצא. "עיטור הרבנים" היה יוזמה לתמיכה כלכלית בגדולי תורה. למכתבים נוספים שלו לראי"ה, ראה: א. רוזנטל עמ' 389, מד' אלול תרפ"ד, המלצה עבור תלמיד העולה ארצה; ב. רוזנטל עמ' 391, ר"ח אב תרצ"ה, המלצה נוספת עבור תלמיד העולה ארצה; ג. 'אגרות לראי"ה' עמ' תקיח-תקיט, מג' סיון תרצ"ה, בקשה לעזרה כלכלית לקרוב משפחתו; ד. מכתב שטרם נדפס, מט"ו בסיון תרצ"ג, המלצה נוספת עבור תלמיד העולה ארצה (נמצא בארכיון 'בית הרב' מס' בכ235; בפתח המכתב מוכתר הראי"ה בתארים 'פאר הדור' ו'רב ראשי בארץ הקודש'. עוד על המכתב ראה להלן הערה 52).


[23] אולי מפני שטרם היה באותה עת בסיס ממשי לקיום הישיבה, המצדיק להזמין אליה ראש ישיבה מפורסם.


[24] 'שערי זיו', ירושלים התשס"ד, ח"ב עמ' תקמב.


[25] 'שערי זיו' ח"א הקדמה עמ' 19-20.


[26] 'שערי זיו' ח"א, מבוא (שנכתב ע"י העורך, הלל מן) עמ' 5, ללא ציון תאריך. בסיום מכתב זה הדביק העורך קטע ממכתב אחר שכתב הרב שקופ לרב וינוגרד (מובא להלן בסמוך) – אך השמיט את סיום הקטע, בו מוזכר הראי"ה! גם במכתב הנוכחי נעשו השמטות רבות, ואף כי ייתכן שמדובר במילים שלא פוענחו, יש לחשוד שמא היו דברים נוספים שהעורך ביקש להסתיר – כפי שגם השמיט מהמכתב השני את הפסקאות בהן ביקש הרב שקופ לקבל עליו את התפקיד שהוצע לרב מלצר שבושש להגיע ארצה (ראז"מ אכן קיבל עליו לבסוף את תפקיד ראש ישיבת 'עץ חיים', ראה 'שערי זיו' שם, וכן 'בדרך עץ החיים', ירושלים תשמ"ו, עמ' 143, 231, 428, 573).


[27] 'אגרות לראי"ה' עמ' תקסב.


[28] בדומה לנאמר לעיל הערה 14. אדם שהגיע לארץ בתחילת תרפ"ה, כשהראי"ה עוד היה בחו"ל, מתאר שבישיבה למדו באותו חורף "כתריסר וחצי [=18] בחורים" בלבד (ראה 'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 181); מספר זעום זה אמנם היה קשור למצב הכלכלי של הישיבה, אך היה זה מעגל קסמים: הרב יצחק אריאלי סיפר במכתב לראי"ה מאותה תקופה, שכשהתווכח עם אחד המשפיעים על החלטות התקציב העירוני לענייני דת, "השיב לי כי א"א למסור סכום כזה בשביל קומץ קטן של אנשים..." (מכתב מי"א סיון תרפ"ד, נמצא בארכיון 'בית הרב' מס' בט176).


[29] ראה 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' קמ, מתשרי תרפ"ג, וכן בעמ' קמד, עשרה ימים אח"כ. גם בשנת תרפ"ה, על אף נסיעתו לאמריקה, נאלץ הרב להוסיף ולבקש תרומות רבות להחזקת הישיבה; ראה שם עמ' רה-רו מי"ג מרחשון, ועמ' רז מכ"ח מרחשון. בעמ' רח מסופר שהוקם בלונדון ועד "לבנין הישיבה ולכלכלתה", וראה עוד אגרות א'שט, א'שלו-שלז, א'שיד, א'שכח ועוד, הממוענות לאנשים שונים שנועדו לסייע לישיבה.


[30] 'אנציקלופדיה של הציונות הדתית', כרך ה, ירושלים תשמ"ג, טור 318. נסיעה זו מסבירה שוב מדוע הזמנת הרב שקופ לא עמדה אז על הפרק: הנסיעה החלה חודשיים בלבד לאחר מכתבו של הרב שקופ לרב וינוגרד, ומן הסתם לא היו העתות פנויות. עוד נוסיף שממכתבו הנ"ל ברור שהרב שקופ עדיין לא ידע דבר על ישיבת 'מרכז הרב', שהרי כל שהוא מבקש לדעת קשור לישיבת 'עץ חיים'.


[31] באגרת מי"ב אדר ב תרפ"ד, על האוניה, הוא מבקש מהרצי"ה להודיעו "ע"ד השיעורים אם נשמרים הם" ('אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' קפט). באותה שנה הוא שלח שני מכתבים נוספים לבנו בענין: מניו יורק בכ"ו אדר ב ביקש לדרוש את שלום חבריו "לומדי המרכז בכלל ובפרט" (שם), ובז' ניסן כתב לבנו "אני חושב פרסום רעיון ישיבה מרכזית... לא בהפלגה כי אם בצורה אמתית" (שם עמ' קצ). באותה שנה פרסם בניו יורק מנשר מפורט אודות חזון "הישיבה המרכזית העולמית בירושלים" (נדפס ב'מאמרי הראי"ה', ירושלים תשמ"ד, עמ' 62).


[32] 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' קצד-קצה. זיהוי הכותב כרצי"ה איננו ודאי, שכן המקור נדפס במכונת כתיבה ולא בכתב יד. רודיק (עמ' 75) ייחס בטעות את איגרת זו לראי"ה עצמו, אולם הדבר איננו מתקבל על הדעת, ולו בשל העובדה שהראי"ה שהה אז בארצות הברית! (ראה גם: הרב נ' גוטל, 'מכותבי ראיה', ירושלים תש"ס, עמ' לב הערה 24, שהעיר שהסגנון ודאי איננו של הראי"ה).


[33] ראה הדיווח בירחון 'שערי ציון' שנה ה חוברת ג-ד [ירושלים, כסלו-טבת תרפ"ה], דף טו ע"ב.


[34] שם עמ' רמב. יש לציין שבמקביל לדשדוש חזון "הישיבה המרכזית העולמית" (בעיקר עקב מצבה הכלכלי הקשה של הישיבה), מספר תלמידים זה, בסביבות השמונים, נותר על כנו גם בשנים הבאות. במכתב משנת תרפ"ח מתארים הרב חרל"פ והרצי"ה קוק ש"מרכזנו המקודש מכיל כבר כיום קרוב למאה פרחי רבנן" ('אוהב ישראל בקדושה', חלק ג עמ' 315), ובשנת תר"ץ כתב תלמיד הישיבה שבתי דון יחיא ש"בערך כשמונים תלמידים לומדים בישיבה" ("הישיבה המרכזית העולמית", 'נתיבה', חוברת יא-יב, ניסן תר"ץ, עמ' 184). ואכן, בתמונת הישיבה משנת תרפ"ח מופיעים שבעים ושבעה בחורים ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 176), ובתמונה מתרפ"ט מופיעים שבעים ותשעה בחורים (נדפסה בכריכת הספר של רודיק). יצוין כי לתמונה זו ישנה גרסה נוספת (רודיק עמ' 180), המגלה שחמשת הבחורים המופיעים בצידה השמאלי של הגרסה הראשונה הודבקו מאוחר יותר, כנראה מפני שלא הספיקו להשתתף בצילום הראשון. בנוסף, הרב שבתי שמואלי מתאר כי פעם הביא לפני הראי"ה מכתב לחתימה ובו נאמר כי בישיבה לומדים כמאה תלמידים, "אם כי למעשה היו אז רק שמונים וארבעהתלמידים, אלא שאליהם נוספו עשרה אברכים... שלמדו בישיבה... בשעות הערב" ('ליקוטי הראי"ה' ח"א עמ' 449).


[35] דבר העשוי להסביר על מה התבססו דברי הראי"ה באיגרת שנשלחה באותה תקופה לידידי הישיבה, בה תיאר חזון אופטימי של מאות תלמידים שיבואו מחו"ל ללמוד בישיבה ('אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' רכט) – בעוד שכשהועלה חזון דומה בתרע"ט על ידי הרב חרל"פ ראה בכך הראי"ה הפרזה בעלמא (לעיל הערה 9); ראה עוד להלן הערה 61.


[36] ראה 'אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' רנב, מכ"ט סיון תרפ"ה: "וכשיתן ד', והמעצור של הדחק ביחש להסיפוק של התלמידים לא יעיק עלינו, הנה מוכנים המה תלמידים מצויינים למאות לעלות אל הקודש". באותה תקופה אף היה קושי להחזיק את צוות הישיבה, כפי שכתב הראי"ה בי"א שבט תרפ"ה: "נזכרתי לדבר ע"ד מצבו של חביבינו הרב הג' הצדיק ר' דוד כהן שליט"א, שאמנם הוא מקבל פרס חודשי בתור מגיד שיעור בכללי תורה, אבל לפי מצב קופתנו אין הסכום האפשרי לנו מספיק לפי הנדרש. וכבר דיברנו שמצידם [=של התורמים] יהיה מקום לקבוע בעדו איזה תקציב חודשי בתור הוספה לתקציבו הקבוע מאיתנו, למען יוכל לשקוד על דלתי תורתנו הקדושה, ללמוד וללמד בלב נכון, בלא דאגות מפריעות" (שם עמ' רכג). ייתכן כי זו הסיבה לאי-ההיענות לבקשת הרב יחזקאל אברמסקי (אז רבה של סלוצק) "לתת לי מקום בתור ר"מ באחת מהישיבות העומדות תחת הנהגת כ"ג" ('אגרות לראי"ה' עמ' רפד, מה' אדר תרפ"ה). מאידך, עובדה היא שבאותם ימים ממש נתקבל הרב בורשטיין (שכבר היה בארץ), לראשות הישיבה.


[37] מכתבו טרם נדפס, ונמצא בארכיון 'בית הרב' מס' גט54. ראה גם מס' בת1, מכתב דומה מהרב ניסן שמושקוביץ אב"ד באדקי מתאריך ל' סיון.


[38] 'אגרות הראי"ה' שם עמ' רט-רי, וראה גם עמ' רלג מתאריך כ"ט שבט, ועמ' רמ מכ"ג אדר.


[39] 'אגרות לראי"ה' עמ' רעו. בתשובה כתב הראי"ה: "וע"ד הבחורים, צר לי מאד כי לע"ע כבר עבר המספר של המתקבלים את גבול היכולת החומרית שלנו..." ('אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' רלט).


[40] שם עמ' רפב.


[41] שם עמ' רעג.


[42] שם עמ' רצ.


[43] ראה מכתבו בספר 'מרן הראי"ה זצ"ל', הרב ז"א רבינר, ת"א תשל"א, עמ' קכז-קכח.


[44] כאן יש לתמוה על רודיק (עמ' 175-177), שהאריך לבנות תלי סברות על ההנחה שהרב קוק "מצדו חשב להזמין את הרב שקופ לכהן בישיבתנו". לטענתו, התרחשות כזו "היתה מעניקה 'לגיטימציה' להשקפת הישיבה ודרכה החינוכית, ואולי היתה מאפשרת מעבר שגרתי יותר של תלמידים מישיבה זו לאחרת" (עמ' 175-177) – אולם כפי שהוכחנו עתה, המעבר התרחש בחופשיות בלאו הכי! בנוסף, הרי מדגם (לפי סדר א"ב) של תלמידים שלמדו במשך השנים הן אצל הרב שקופ והן אצל הראי"ה, ועברו בטבעיות מישיבתו של האחד לישיבתו של השני: אריה בויארסקי ('נזיר אחיו' ח"א עמ' רצו, וראה 'מתוך התורה הגואלת', הרב ח"א שוורץ, ירושלים תשנ"א, עמ' רכ), הרב יהושע בכרך ('רחש לבי', ש"מ סרלואי, ירושלים תשס"ז, עמ' שסג. בארכיון 'בית הרב' מס' בכ235 נמצא מכתב המלצה עליו שכתב הרב שקופ לראי"ה), הרביהודה גרשוני ('תולדות אנשי שם', א"ז ראנד, נ"י תש"י, עמ' 23; 'אפיקי יהודה', ירושלים תשס"ה, עמ' 17, 29), הרב נחום דוד הרמן (ראנד עמ' 38; למד בישיבות 'מיר' ו'חברון', ונסמך ע"י הרב שקופ והרב קוק), הרב זאב חיים ווין (שם עמ' 42), הרב אליהו משה זבוזניצקי-אמיתי ('תוספות השלם' כרך ח, ירושלים תש"ן, עמ' רביעי; 'תורת השמיטה – שביעית במעגלי השנה', ירושלים תש"ס, עמ' שלישי), בנימין פוקס ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 166), הרב שבתי שמואלי (רוזנטל עמ' 390), ועוד.


[45] 'צבי קודש' עמ' 169. ראה גם מכתב אביו אליו מכ"ח טבת תרפ"ו: "תוכל לתאר יקירי את הצער הגדול אשר סבלנו בימים האחרונים מהכבדת מחלתו של הגראא"ב זצ"ל ופטירתו ע"ה, ועוד עיכובים רבים ושונים שעמדו לנו לשטן בהתפתחותה של הישיבה" ('אוצרות הראי"ה', הרב מ' צוריאל, ראשל"צ תשס"ב, ח"א עמ' 542).


[46] אגרות לראי"ה עמ' שו-שז, מתאריך ה' טבת תרפ"ו. הצעה נוספת של הרא"ד שפירא שלא עברה לפסים מעשיים, היא מינויו של הרב יעקב יצחק רודרמן לר"מ ב'מרכז הרב', דבר עליו המליץ במכתב לרב איסר זלמן מלצר מסוף שנות העשרים: "וכאשר בעיה"ק נמצאות הרבה ישיבות – לנכבדות שבהן כוונתי, כמו של הגאון מוהרא"י קוק, של הדר"ג ודומיהן – אמרתי אפנה לו להדר"ג לבקשו ע"ז..." (מאסף תורני ישורון, כרך יז, ניו יורק תשס"ו, עמ' קפב-קפג).


[47] תפקיד בו שימש כבר מן התקופה בה היה הראי"ה בארה"ב, וכפי שכתב בהקדמתו לספרו 'בית זבול', ירושלים תש"ב, עמ' ו: "העמיס [=הראי"ה] עלי הצעיר להגיד לפניהם שיעורים כסדרן ושיחות קודש". ראה עוד ב'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 162-163.


[48] 'בשדה הראי"ה' עמ' 354, ועוד.


[49] מעט לפני פטירת הרב בורשטיין, בח' כסלו תרפ"ו, נסע הרצי"ה קוק לאירופה, וטרם צאתו קיבל מאביו ייפוי כוח להיות אחראי על ענייני הישיבה (כוכבי אור, הרב יעקב פילבר, ירושלים תשנ"ג, עמ' 252). כעבור שנתיים, בי"ג כסלו תרפ"ח, חזר אביו על ייפוי כוח זה (אור לנתיבתי, הרב צ"י קוק, ירושלים תשמ"ט, עמ' שעז); כפי שמציין שם הרב פילבר, ייפוי הכוח הראשון נגע בעיקר לעניינים אדמיניסטרטיביים, ואילו בייפוי-הכוח השני מוזכר גם הצד הרוחני. קיים גם מכתב (לא מתוארך) של הראי"ה לבנו בענין הנהלת הישיבה, ובו מתבטא הראי"ה: "הלא ההנהלה בידך" (ארכיון 'בית הרב' מס' אל101 – נראה שהדברים מקבילים לייפוי כוח השני, בסוף שנות העשרים). כמה שנים מאוחר יותר הצטרף לניהול מי שנעשה לחתנו של הראי"ה, הרב שלום נתן רענן, ראה למשל דבריו בחנוכה תרצ"א: "הנני כותב מתוך משרד הישיבה, שמתוך ההכרח מוכרחני להזדקק לטפל ולהשגיח על העבודות בו, היות ורב אחאי [=גיסו הרצי"ה] עומד לנסוע" ('בשמן רענן', ח"ב, ירושלים תשנ"א, עמ' יז).


[50] כמפורט לעיל. ארבעת אלו כידוע מופיעים לצידו בשתי תמונות המחזור שצולמו באותן שנים (ראה לעיל הערה 34). בתמונת המחזור של הישיבה משנת תרפ"ח, ליד שמות הרבנים צוין גם תפקידם: הראי"ה מוגדר כ"ראש הישיבה ומנהלה", הרב חרל"פ מוגדר "ר"מ" (=ריש מתיבתא; כך הוגדר שם גם הרב בורשטיין זצ"ל, שתמונתו הוצבה לזיכרון בצד תמונת המחזור), הרב אריאלי מוגדר "משגיח", הרצי"ה קוק "מנהל" והרב 'הנזיר' "מג"ש" [=מגיד שיעור].


[51] רוזנטל עמ' 284-285.


[52] 'מרא דארעא ישראל' ח"א, מ"מ גרליץ, ירושלים תשכ"ט, עמ' סט; פענוח המכתב הובא ב'רבי שמעון ותורתו', א' סורסקי, בני ברק תשל"ג, עמ' רז.


[53] כך לפי הפענוח בספר 'זבד טוב', נ"י התשס"ט, עמ' קב, אך ייתכן גם הפענוח 'מרגליות'.


[54] שלמד אצל הרב שקופ בגרודנא ואחר כך ב'מרכז הרב' (כנזכר לעיל הערה 44).


[55] הרב אליהו אליעזר מישקובסקי, תלמידו של הרב שקופ; כפי שנראה להלן, אביו הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי, אב"ד קרייניק באותה עת, היה נתון ראשו ורובו בענין זה.


[56] הרב אריה בויארסקי, שאף הוא למד בגרודנה ואחר כך ב'מרכז הרב' (ראה לעיל הערה 18).


[57] רוזנטל עמ' 366-367. הפענוח תוקן לפי תצלום המכתב (מובא אצל סורסקי עמ' רי).


[58] אף כי נראה שהרב שקופ עדיין לא ידע על כך, שכן הוא לא מזכיר זאת במכתבו.


[59] 'זבד טוב', עמ' קא-קב.


[60] מכתב, מא' אדר תרפ"ו. שם עמ' קג.


[61] מלבד הנימוק המפורש בדברי הרב חרל"פ, מוכיחה זאת גם העובדה ששנה וחצי מאוחר יותר היה ביכולתה הכלכלית של הישיבה להזמין את הרב משה אביגדור עמיאל "להיות אחד המפקחים" בישיבה; ראה מכתבו של הלה מעש"ק עקב תרפ"ז, אגרות לראי"ה עמ' שלא (אגרת א'ריט). הרב עמיאל היה אז רבה של אנטוורפן, ועלה לבסוף לארץ בשנת תרצ"ג; בינתיים נותרה 'משרת ההשגחה' הנ"ל פנויה, כפי שכתב חתן הראי"ה הרב שלום נתן רענן לרב יוסף אריה ננדיק, משגיח ישיבת פוניבז', שהתעניין בשנים תרפ"ח-תרצ"א באפשרות לעלות ארצה ולכהן כמשגיח בישיבת מרכז הרב ('בשמן רענן' ח"א, ירושלים תש"ן, עמ' יט-כ).


[62] הדברים מכוונים אולי גם לשיטת הגר"א בשילוב הנגלה והנסתר, הדגשת חשיבות לימוד האמונה (הכוזרי וכדומה) לצד לימוד הגמרא, וכן הלאה (ואכמ"ל).


[63] ראה 'שיחות הראי"ה', ת"א התשל"ט, עמ' עט, 'ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 161, 'מועדי הראי"ה' עמ' תקפג, 'שבחי הראי"ה' עמ' רמג, ו'מאמרי הראי"ה' עמ' 380.


[64] במכתב אחר, העוסק בענייני ישיבת 'מרכז הרב', הביע הראי"ה בחריפות את התנגדותו לשיטות לימוד המתמקדות בניתוחים וחקירות שכליות וכדומה, והשתמש בביטויים זהים לאלה המופיעים בתשובתו של הרב חרל"פ: "את החסרון שההגיון נתרבה יותר מדאי בישיבות בזמנים האחרונים, הנני משתדל ושואף למלאות על ידי קביעת שיעורים ללמוד את הסוגיות בצורה של ביאור הלכה... [ע"י כך תתוקן] הסאה העודפת של ההגיונות הדמיונים" (מכתב מכ"ח תשרי תרפ"ח לרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, 'כוכבי אור' עמ' 244. ראה גם דבריו מאמרו בספר היובל לכבוד הארי פישל, ירושלים תרצ"ה, עמ' עה-עו). כוונתו בלא ספק לשיטת הלימוד המיוצגת על ידי הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק ותלמידיו, אשר הרב שקופ פיתח אותה לענף ייחודי. השווה, למשל, ביקורתו הדומה להפליא של הרידב"ז על שיטה זו, שאף הוא מכנה אותה במונח "הגיון" (שו"ת בית רידב"ז, ירושלים תרס"ח, הקדמה – בפרט העמוד החמישי).


[65] מתוך מנשר משנת תרפ"ד אודות חזון הישיבה המרכזית העולמית ('מאמרי הראי"ה' עמ' 65).


[66] רודיק, 'חיים של יצירה' עמ' 304, רודיק הוסיף ש"הכותב מציין בכתב ידו כי לא התקבלה תשובה למכתבו זה". ייתכן שהסיבה לכך היא התנגדותו של הגרח"ע באותו זמן שהרב שקופ יעזוב את מקומו (ראה להלן).


[67] למעט בדיקה בישיבה נוספת בירושלים, כמה חודשים לאחר סיום המגעים עם 'מרכז הרב': במכתב מי' אלול תרפ"ו, פירט הרב שקופ מגעים שהיו לו באותו זמן עם ישיבת 'שער השמים' בירושלים, שנוהלה על ידי הרב חיים יהודה לייב אויערבך (אבי הגרש"ז); הפעם היה זה הרב שקופ שדחה את ההצעה, כיוון שזו ישיבת מקובלים ו"לא משך לבי בזה כ"כ בלי דעת תכונת הרב המנהל", כלשונו ('תורה יבקשו מפיהו' עמ' 287).


[68] אמנם, סורסקי בעמ' רט מספר: "בשנת תרצ"ב, כשעלה ארצה בנו ר' אליעזר זלמן שקופ והשתקע בתל אביב, צפה ועלתה שוב התכנית להעלות את רבי שמעון ולהעמידו בראשות ישיבה בתל אביב. הבן התוועד למטרה זו עם הרב הראשי רא"י קוק, ובחן עמו אם יש אפשרות מעשית לבצע רעיון גדול זה, אך לא אסתייעא מילתא". לדיווח זה, שלא הובא לו מקור או סימוכין, הצמיד סורסקי את אי רצונו של הרב שקופ לעלות לבדו ללא בני ביתו, "עד אשר אמצא מקום במשכנות לאביר יעקב" – אך ציטוט זה לקוח ממכתבו לרב שמואלי בשנת תרפ"ו! (הובא לעיל, ליד הערה 57). המכתב אכן נסוב סביב הראי"ה, אך נכתב שש שנים לפני התאריך שמציין סורסקי וללא קשר לבנו של הרב שקופ, ומדובר בו בפירוש על עליה לירושלים דווקא. מעניין גם הניסוח "לא אסתייעא מילתא", המזכיר את לשונו של הרב נריה בנושא (ראה לעיל הערה 5). לפיכך יש לתהות, שמא הסיפור שמביא סורסקי נוצר על ידי חיבור מוטעה של שתי עובדות שאינן קשורות זו לזו; הדבר מתחזק מעדותו של הרב לוין, תלמידו של הרב שקופ, שעד שנת תרצ"ה התנגד הגרח"ע גרודזינסקי שהרב שקופ יעזוב את גרודנה (ראה הערה הבאה) – ואכן, אז ביקש הרב שקופ להקים ישיבה בתל אביב.


[69] לפי המסופר הוא התבטא: "יותר משניים אין לנו, ואיננו יכולים לוותר על החצי" (רוזנטל עמ' 174 מפי הרב צבי מרקוביץ; סורסקי עמ' רכו מביא זאת בניסוח שונה מעט בשם הרב שרגא צבי גרוסברד). "החצי" השני היה הרב ברוך בר ליבוביץ.


[70] 'ספר היובל לכבוד ר' שמעון שקופ' – מהדורת צילום, בני ברק תשל"ב, עמ' 191. פרטים נוספים על יוזמה זו הוסיף הרב לוין במכתב המצוין בהערה הבאה.


[71] מכתב לרב שמואל רוזובסקי מתאריך כ' חשוון ת"ש, 'תורה יבקשו מפיהו' עמ' 289.