מבואר בסיום הלקו"ת מאמר המדרש - "יום תרועה יהי' לכם
ועשיתם עולה כו', בכל המוספין כתיב והקרבתם, וכאן כתיב ועשיתם כו', כאילו היום
נעשיתם לפני כו' ברי' חדשה כו', הה"ד כי כאשר השמים החדשים כו'" –
ד"צ"ל מהו ענין נעשיתם לפני לענין השמים החדשים. ואפ"ל דהנה מבואר
באגה"ק סי' י"ד ע"פ ארץ אשר כו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה,
שבכל ר"ה נמשך אור חדש יותר . . להאיר לארץ העליונה כו', וא"כ, הרי זה
כעין ארץ חדשה . . וענין שמים חדשים היינו כמ"ש בד"ה שובה ישראל . . שגם
בנשמה יש שמים וארץ . . ובד"ה שוש אשיש נתבאר איך נשמת אדה"ר מתחדש בכל
ר"ה, כי ר"ה יום ברוא אדה"ר, ומבואר לעיל שהנשמה יש בה מבחי' שמים
וארץ, וה"ז כעין התחדשות בחי' שמים וארץ".
וממשיך לבאר, "דהנה איתא מלכא משיחא אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא .
. אכן שהצדיק שלא חטא יבוא לבחי' זו, זהו כענין שמים חדשים, היינו, שאין התשובה
מחמת ההיפוך, רק מחמת כי גם ג"ע עליון מדבר יחשב . . ולכן דוד בקש במזמור
בהיותו במדבר יהודה כן בקדש חזיתיך, שיזכה לבחי' זו כמו שיוכל לבוא לבחי' צמאון
מבחי' מדבר כו', כך גם בקדש יהי' בחי' זו, והיינו נגד קדה"ק או נגד בחי'
קדושתי שלמעלה כו', וזה יומשך רק ע"י משיח . . א"כ אין השמים והארץ שהם
תשו"ע ותשו"ת . . באים מצד ההיפך, כמו מחמת הסתר כו', כי אם כעין שמים
וארץ חדשים".
ביאור הדברים:
החילוק בין "והקרבתם" ל"ועשיתם", "נעשיתם
לפני כו' ברי' חדשה כו', הה"ד כי כאשר השמים החדשים כו'", הוא –
ש"והקרבתם" פירושו שזהו אותו ענין שהי' קודם לכן, אלא שצריכים לפעול בו
קירוב ועלי' למעלה, ואילו "ועשיתם" פירושו שפועלים דבר חדש, כדיוק לשון
הכתוב "השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה".
ובעבודת האדם הו"ע ההתחדשות ב"שמים" ו"ארץ",
שהם התורה והמצוות (כנ"ל), והיינו, שאף שישנם אצלו הענינים דשמים וארץ, תורה
ומצוות, ובאופן שהקב"ה מעיד עליהם "השמים כסאי והארץ הדום רגלי",
אעפ"כ, צ"ל בזה ענין של התחדשות, שזהו"ע התשובה. וע"ד שגם
בבחי' קודש שייך ענין של התחדשות ותשובה לגבי קודש הקדשים.
וזהו שענין התשובה הוא ע"ד ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא
בתיובתא":
אין הכוונה לתשובה על חטאים – שהרי בשביל זה אין צורך להמתין לביאת
המשיח, אלא ענין זה ישנו גם עתה, שמיד בצאתו מג' קליפות הטמאות עליו לשוב בתשובה,
ואפילו בשעה שנמצא עדיין בג' קליפות הטמאות עליו לשוב בתשובה, כמארז"ל
"רשעים מלאים חרטות", דהיינו, חרטה ותשובה שבאה לידי ביטוי בפועל ממש;
ואילו פעולתו של משיח בענין התשובה היא – בנוגע לצדיקים.
והענין בזה – שלמרות היותם צדיקים, ולכאורה מה שייך אצלם ענין התשובה,
הרי ידוע המאמר " דא מוחא לדא ודא קליפה לדא", וא"כ, לגבי מדריגה
פנימית יותר צריך גם הצדיק לשוב בתשובה. וזהו חידושו של משיח – שיגלה פנימיות
עמוקה יותר, שלגבי' צריכים גם הצדיקים לשוב בתשובה.
ובפרטיות יותר – כיון שגם העבודה הנדרשת מצדיקים נקראת בשם
"תשובה", כפי שנקראת התשובה על חטאים, הרי מובן, שיש נקודה משותפת
ביניהם:
ענין התשובה לגבי צדיק אינו רק "הידור" בלבד, ולאידך, ענין
התשובה על חטאים אינו רק תיקון החטא בלבד;
ענין התשובה על חטאים הוא לא רק תיקון סתם, אלא באופן שהתשובה פועלת
ש"זדונות נעשו לו כזכיות" ועד ל"זכיות" שהם למעלה
מה"זכיות" של צדיק גמור.
ולאידך, ענין התשובה של צדיקים אינו "הידור" בלבד, אלא
שינוי מצב מוחלט ("אינגאַנצן אַ איבערשטעל") מן הקצה אל הקצה, והיינו,
שכשם שהתשובה אצל רשע היא באופן שצריך לעבור למעמד ומצב חדש לגמרי ("זיך
איבערשטעלן אינגאַנצן אין אַ נייעם מעמד ומצב"), כמו"כ צריכה להיות
התשובה של צדיקים באופן של שינוי המצב לגמרי, כי, לגבי המדריגה היותר נעלית, הרי
כל עבודתם אינה נחשבת כלל.
וזהו גם פירוש תיבת "תשובה" – מלשון השבה ("אומקערן
זיך") – שיש בזה שני קצוות: מחד גיסא – שייך ענין ההשבה רק כאשר נמצאים
בריחוק; ולאידך גיסא – למרות הריחוק, נעשית השבה מוחלטת. והענין בזה – שגם רשע,
בכחו לשוב לגמרי בכל פרטיו, ולאידך, גם אצל צדיק צריך להיות ענין של השבה ששייכת
במצב של ריחוק דוקא.
וכאשר הצדיק טוען וזועק: מדוע תובעים ממנו ענין התשובה, הרי אינו רחוק
כלל, ולמה צריך לשוב? – אזי אומרים לו: "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך
שיחו", שצריך להיות הענין ד"יעטוף" כדי להיות "לפני
הוי'", ומה שטוען שכבר נמצא "לפני הוי'" – עונים לו: לא כן הדבר,
שכן, פנימיות ("לפני הוי'") – אין לה שיעור, ועליו לדעת שגם הוא
"עני" שאין לו מאומה, ועליו לבקש על נפשו ("זיך בעטן")
ש"לפני הוי' ישפוך שיחו".
וזהו גם תוכן הענין ד"כן בקודש חזיתיך", שגם כשנמצא
"בקודש" יהי' ענין הצמאון, כנ"ל מלקו"ת.
וגם ענין זה שעבודת התשובה צריכה להיות גם אצל צדיקים – הוא חידושה של
תורת החסידות:
לפני תורת החסידות – לא נתגלה כלל ענין זה; הכל היו סבורים שהתנועה
דתשובה שייכת על חטא ועוון בלבד, אבל צדיק שלומד תורה ומקיים מצוות, ובפרט צדיק
גמור שאודותיו מבואר בתניא שאין בו רע כלל – מה רוצים ממנו?!
אמנם, תורת החסידות גילתה, שבכל מצב שבו נמצא האדם, אפילו במצב של
צדיק גמור – עליו לדעת שהוא "עני", וצריך להיות בטל בתכלית ולשוב בתשובה .
תו"מ
