האמירה שאנחנו אומרים עם פקיחת העיניים - ְ "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". זה עוד לפני נטילת ידיים. נטילת ידיים מבטאת את הפונקציונאליות הראשונה ביום. אגב, 'נטילת ידיים' זה מושג נפלא - לקחת את הידיים מהמצב הפאסיבי שלהם ולהרים אותן, ליטול אותן למעלה. אבל עוד לפני כל זה מודה יהודי לקב"ה שהחזיר את נשמתו לו - כי הוא מודה לפני המלך ומתבטל אל הרצון האלוקי, ואומר 'אני דבוק במגמה. אני עוד אפוף לגמרי, אבל הנה באתי, פקחתי עין, התעוררתי - כדי להתבטל לפניך, רבש"ע. אני מודה לפניך'. 'מודה' לא רק מלשון תודה אלא מלשון וידוי, הודאה - אני מודה שאתה צודק, שאני נכלל בך. שאין עוד מלבדך. ואני מודה על כך שאתה בונה עלי שאני אביא את האור הזה לעולם'. וכל זה עוד לפני נטילת ידיים בכלל.
האדמו"ר הזקן: אומרים בהלכה כי אפשר לומר את 'מודה אני' עוד לפני נטילת ידיים בגלל שלא מופיע במשפט הזה שם ה' (שמכיון שהידיים מלוכלכות וטמאות מהלילה, אם היה מופיע שם שם ה' לא היה ניתן לומר את זה לפני הנטילה). אומר האדמו"ר הזקן - זה נכון מאד אבל בדיוק הפוך. 'מודה אני לפניך' משמעו שיהודי בטל לקב"ה - ואת זה אפילו הידיים הכי טמאות לא יכולות לקחת. זה לא נובע מנטילת הידיים אלא מעצם המהות של יהודי שקיבל את הכח מהקב"ה ויש בתוכו נפש אלוקית. יש בתוכו אור גנוז - והוא רק צריך לעורר את זה. אלמלא היה בתוכי הכח הזה - אין לי שום סיכוי מול אלפיים שנות החושך שמתוארות בפרשת בראשית. זו הסטטיסטיקה של הפרשה. פרשת בראשית אומרת שכולנו בני נח ונעמה, שהיא צאצאית של קין. אנחנו בני בניהם של הרוצחים הראשונים שרצחו חצי עולם, ואנחנו מצד שני, בני בניהם של אדם וחוה שהיו מסוף העולם ועד סופו - אבל בסוף לא הצליחו לתת לאור שבתוכם להוביל את הכל. פרשת בראשית אומרת שמי שקם בבוקר, דבר ראשון, ביום הראשון, בלי שום משמעות פונקציונאלית, יודע להגיד - 'יהי אור'. גם הידיים הטמאות ביותר לא יכולות להוציא מהיהודי שנמצא במקום הכי נמוך והכי חשוך את זה שהוא בטל לקב"ה ויש בתוכו אור גנוז שמסוגל לנצח אלפיים שנות פרשת בראשית.
איפה האור הזה גנוז - הבעש"ט מדבר על זה הרבה שהוא גנוז בתורה. נבאר; הוא שמור על מנת שהוא לא יתלכלך. אתה צריך לדעת ללמוד להפעיל אותו והדרך לכך נמצאת באור התורה, וכפי ש'אין טוב אלא אור', כך 'אין טוב אלא תורה'. שם, בתורה ובמצוותיה, גנוז האור. אפשר לחפש אותו בכל מיני מקומות מוארים, בארות נשברים, במקומות שקל לחפש בהם, בכל מיני ריגושים. אפשר גם בטעות לקרוא לכל מיני סוגי חושך 'אור' ולתת להם שמות, הגדרות, אידיאולוגיות. וזה צריך להיות המבחן האמיתי שלנו אם אנחנו בכיוון של האור האמיתי או שאנחנו נבוכים, מבולבלים - האם האור הזה שאנחנו נמצאים בו נובע מהתורה או לא. הוא גנוז 'לעתיד', ואז הוא יהיה גלוי, אבל על מנת שהוא יופיע לעתיד אתה צריך לעבוד. זה תלוי רק במעשינו, בעבודה שלנו, במציאות שלנו - בכח שלנו למצוא את האור הזה ולהתמקד בו.
שמחת התורה איננה 'חג שמח' ככל שאר החגים, כי בכל שמחה שהיא יש הפסקה, כל דבר מתחיל באור, כל תינוק שנולד הוא אור גדול, הבעיה היא שאחר כך באים התסכולים, נפסקת השמחה, אחרי זה האדם מגורש מגן עדן. ואז הרג קין את הבל והעולם כולו נכנס לחושך ארוך. לעומת זאת שמחת תורה היא הבסיס של כל השמחה בעולם כי כדי ששמחה תישאר כזו, זה חייב להיות משהו אינסופי, ויש רק דבר אחד בעולם שיש לנו כח להשתמש בו בכלים הסופים שלי - התורה. בכלי השכל - בלימוד התורה, בידיים - בקיום המצוות, בלב, ברגליים, בגוף הסופי שלנו, בלוגיקה המוגבלת שלנו - בעצם אנחנו עוסקים באינסוף. אנחנו בונים לבנים של אינסוף בכלים של סוף. התורה היא האור הגנוז, היא דבר ה'. היא אלוקות. ברכת 'שהחיינו' של שמחת תורה, כשמעמיקים, היא בעצם הבסיס של כל ברכות 'שהחיינו' הנוספות של כל השנה - כשמברכים על תקיעת שופר, המקסימום שאפשר לתקוע זה דקה. אולי דקה וחצי. שהחיינו של יום כיפור? עוד לא ראיתי את הגיבור שעושה יו"ט שני ליום הזה... אבל כשעוסקים באינסוף ואתה מברך שהחיינו בשמחת תורה - אנחנו מברכים על התורה החדשה. הגמרא בבבא מציעא (פ"ה.) מספרת על רבי זירא שכאשר עלה לארץ ישראל מבבל, הוא התענה 100 תעניות, 'כדי לשכוח את תלמודה של בבל', כדי שהיא לא תטריד אותו כאשר הוא יגיע לארץ וירצה ללמוד מתורת הארץ. הרעיון פה הוא פלאי - התורה חדשה כל רגע ורגע כי היא האור הגנוז, היא האלוקות. איך אני מתרגם ופועל את מה שהבורא עשה בעבודת הבורא כלפי עצמי? - ישר על הבוקר, אני מודה לו שהוא החזיר בי את הנשמה ומצליח לבטל את עצמי לגמרי לגמרי. זה היום הראשון, זו המגמה הכללית. ואז מגיעים הימים הבאים, הפונקציונאליים - נוטלים ידיים, קמים, ואז עוברים אל הדברים שבשכל וככל שאני אדבק יותר באור הגנוז הזה - אני אוכל להישאר בו כל הזמן, להישאר במגמה הזו ובפרטיה. שם זה נגנז. 'העולם' רגיל לבאר שהאור הזה 'גנוז לעתיד לבוא' - שפעם בעתיד הרחוק הוא אכן עוד יבוא, אבל זה שקר! הכוונה היא שהאור הזה גנוז - ואני הוא זה שצריך להביא אותו. הוא גנוז ויופיע בעתיד באותה התגלות שהייתה ביום הראשון, אבל אז זה יהיה הרבה יותר גדול ועוצמתי כי זה יבוא מתוך כל העבודה שלי, מתוך כל החושך שעברתי בדרך ויאיר את אותו חושך.
וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל. אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה ראהו
שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו (נ"א –
וגנזו) לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך
שיהיו משתמשין בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.
העומק בזה הוא שכל מה שאנחנו עושים בחיים הוא לגלות האור הגנוז הזה. לכן 'אור' בגימ' 'רז' , וכדי לעסוק באור הזה אני צריך את המקום בו הוא גנוז, את התורה שעוסקת כל ימיה בחושך - מי גנב ממי, מי הרביץ, כמה נגנב, מי רצח, אנס וכו'. כל הש"ס מלא בזה - נשים, נזיקין וכו'. המסלול לעדינות לגילוי האור הוא הירידה למקומות הכי קשים שאני חווה והידיעה שעם התורה הזו אני הולך ומאיר את האור בתוך החושך, אלא שקבע לזה תחומו ולזה תחומו - אסור שאדם יתבלבל כי ח"ו הוא יכול להגיע לדברים מסוכנים, אבל בעצם המגמה של בריאת האור, של גילוי אורו של האדם, שיאה של המגמה הוא לגלות את האור בכל דבר - ובמיוחד בחושך עצמו.
[מתוך שיעור]
