ששון ושמחה
יש גמ' במס' סוכה דף מח':- שכתוב בה: "הנהו תרי מיני חד שמיה
ששון, וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב: "ששון ושמחה
ישיגו וגו' ", אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב: "שמחה וששון
ליהודים", אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושריוך פרוונקא דכתיב: "כי
בשמחה תצאו", אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב:
"ושאבתם מים בששון". אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לר' אבהו: עתידיתו
דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב: "ושאבתם מים בששון", אמר ליה: אי הוה
כתיב לששון, כדקאמרת. השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן
ביה מיא".
והתרגום לעברית: שני מינים היו, אחד היה שמו ששון, ואחד היה שמו שמחה. אמר לו ששון
לשמחה, אני עדיף ממך כיון שכתוב "ששון ושמחה ישיגו" [ששון מוקדם בפסוק].
אמר לו שמחה לששון, אני עדיף ממך כיון שכתוב "שמחה וששון ליהודים". אמר
לו ששון לשמחה, יום אחד יעזבוך ויעשו אותך כשליח שכתוב "כי בשמחה תצאו".
אמר לו שמחה לששון, יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים שכתוב "ושאבתם מים
בששון". אמר אותו המין ששמו ששון לר' אבהו: לעתיד בעולם הבא, אתם תמלאו לי
מים שכתוב "ושאבתם מים בששון". אמר לו [ר' אבהו לששון], אם היה כתוב
לששון, אז הכוונה היתה כמו שאמרת, אבל עכשיו שכתוב בששון, אז הכוונה היא שבעורו של
האדם שנקרא ששון, נעשה נוד ונמלא בו מים".
מהו ששון? מהי שמחה?
המלבי"ם על ישעיה (לה, א "ביאור מלים"). הששון - הוא הפעולות החיצונות שיעשה להראות השמחה, כמו תוף וכנור ומחול וכדומה, והשמחה והגיל - הם נפשיים, לבד שהשמחה היא השמחה התמידיית הרצופה, והגיל הוא על דבר שנתחדש כמו מציאה או בשורה טובה. כפירוש המלבים גם פירשו – הרב קוק, ר' צדוק (ששון המשתה) מגילת סתרים על אסתר (משוש האברים).
ר' מנחם מנדל שקלוב – ששון ע"י כבישה ויראה, שמחה ע"י
אהבה מים אדירים.
רי"א חבר - שמחה ע"י טורח, ששון בלי טורח. שמחה לעולם הבא, ששון לימות
המשיח.
הפוך מזה -. עמוס חכם, בפירושו למגילת אסתר כותב את ההבדל בין
שמחה לששון: "ואפשר, ש"ששון" מביע יותר את הרגשת הלב,
ו"שמחה" את המעשים הניכרים כלפי חוץ". ששון ושמחה ישיגו ונס
יגון ואנחה. ששון – יגון, שמחה – אנחה. דברים אלו מתאימים יותר לפירוש הגר"א
על אסתר.
על פי הקבלה – ששון ביסוד שמחה במלכות (ר' צדוק, רי"א חבר, ר'
מלובוויץ). מתאים למשיח בן יוסף – יסוד, ובן דוד – מלכות. פנימי – יסוד, חיצוני –
מלכות.
תורה לשם שמחה או שמחה לשם התורה
שם משמואל - ששון ורבי אבהו מתווכחים האם התורה (המים) הם הכשר לשמחה
או שהשמחה היא הכשר לתורה. "דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת,
וששון הוא הבא פתאום…ממאמר הכתוב: שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב- והנה מציאה היא
דבר הבא פתאום לאדם…"
שמחה באה לאדם בתכנון, מתוך הכנה וללא הפתעה, ואילו ששון
מגיע ללא הכנה – בפתאומיות. שני המינים רואים בשמחה ובהנאה את תכלית החיים,
ובלשונו של הש"מ:
"הפילוסופים פקרו במצוות מעשיות. באמרם שהתכלית היא רק שהנפש
תקנה מידות טובות, ובשיטתם הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר,
אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש (כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה
בנפש) או ששון הבא פתאום , כי באשר בא פתאם נרגשת הנפש יותר, ומביא פסוק: ששון
ושמחה ישיגו-שהקדים את הששון, והיינו שעל ידי הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אחר כך
גם לשמחה בישוב הדעת. ושמחה מביא פסוק: שמחה וששון ליהודים- שעל ידי השמחה בהדרגה
ויישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אחר כך גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע
מכוחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה בהתלהבות, אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל
הנעורת בהריחו אש". ובאמת ,בכל אחד יש יתרון וחסרון, להם רמז, ומדגיש בהמשך:
"ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו: ששון
הבא פתאום-יש בו רגש יותר מאילו היה בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בן לילה היה
ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל אינה כל כך ברגש
חזק, ועל כן הובאו דבריהם בש"ס". אך כאמור, אלו דעות המינים הרואים
בשמחה עיקר ותכלית, ולכן החלק החשוב בסוגיא זו הוא דווקא בסוף- בדבריו של
רבי אבהו למין- "אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם, שזה תכלית האדם- בא רבי אבהו
והכה על קדקדם שלא כן הדבר, רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהיה לאיש נאד מוכן אבל
לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא. כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ותלך
לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה
המע"ה ספר קהלת- את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ובכאן
נתחבר לשמחת חג הסוכות ולמגילת קהלת הנקראת בזה החג : מצוות שמחה זה עיקר
ויסוד ביהדות. הנה קראנו לא מזמן בקללות בפרשת "כי תבא"-תחת אשר לא עבדת
…בשמחה. מצוות ללא שמחה אין בהם ערך כיון שנראה שהאדם עושה ככפוי ועומד, ולא מתוך
התחברות למצוות. אך מצד שני, גם אין לראות בשמחה את התכלית והעיקר כשיטת המינים.
זה בעצם חלק מתמצית ספר קהלת. שלמה בחן את השמחה ומי כמוהו יש לו סיבה לשמוח, אך
בכל זאת מסקנתו היא כי "את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם"
וזאת צריך לזכור ולדעת דווקא בעת השמחה.
