Sunday, January 31, 2021
Raising Kind Children
Psychology Today
1. Use the language of kindness in your family. This will help to convey kindness as an important family value and expectation. For example:
“Would you be kind enough to help your sister pick up the family room?”
“That was a kind thing to do.”
“Thank you for your kindness.”
“Can you use kinder words to say that?”
“How can you settle this in a kind and peaceful way?”
2. As a family, brainstorm ways to practice kindness.
Together, make a list of kind things people do for others. Examples:
A person holds a door for someone coming behind.
Someone gives up a seat on a bus or subway.
People stop to help a driver who’s having trouble.
A passerby gives food or money to a homeless person.
Neighbors make meals for a family that’s just had a baby, is facing a serious illness, or has lost a loved one.
A student is friendly to a schoolmate who seems to have no friends.
You offer to help with housework or yardwork without waiting to be asked.
You share a snack or treat with someone.
Once you have your list of kind acts, as a family create a definition of kindness. Use the sentence starter: “Kindness is . . . ”
Sample definitions:
“Kindness is thinking of others and not just yourself.”
“Kindness is helping someone who needs help.”
“Kindness is caring about others and doing nice things for them.”
Post your definition of kindness in a prominent place.
Finally, in order to translate awareness of kindness into action, discuss ways you can each show kindness in the family, school, neighborhood, and so on. Ask each family member to commit to one way of trying to be kinder in the week to come.
3. Model kindness in word and deed.
Treat your children kindly. When I asked my 7-year-old granddaughter, Winnie, “How can parents teach their children to be kind?”, she replied: “They should be kind to them.” Kids learn the meaning of kindness by the treatment they receive.
Set an example of kindness and respect by how you talk to each other as parents. When you argue, avoid abusive language and make up quickly.
Set an example of kindness and respect by how you treat and talk about persons outside the family such as relatives, neighbors, and teachers.
Avoid uncharitable talk about other people—and explain why such talk is not kind or respectful ("We don’t like it when people say bad things about us behind our backs").
4. Insist on kindness and respect in all family interactions.
Correct unkind and disrespectful behavior immediately by asking for a “re-do”: “Can you kindly say that in a more respectful way?”
Don’t allow children to speak disrespectfully to you—either in what they say or how they say it. Have a clear family rule about that and a consequence if your child continues to speak disrespectfully after one reminder. Involve your child in setting that consequence ("What do you think is a fair consequence for speaking disrespectfully—one that will help you remember the rule?" ).
Don’t allow siblings to tell each other to “shut up,” call names, or be unkind, rude, or disrespectful in any other way. Have a clear family rule about that as well and be consistent in enforcing it.
5. Teach kindness by giving kids real responsibilities in family life.
At the heart of kindness is a spirit of helpfulness.
Polls now find that most American parents feel they’ve spoiled their children. In too many families, adults are doing all the giving, kids all the taking. That’s a recipe for producing selfish, entitled persons like the 15-year-old boy who said, “Why should I mow the lawn? It’s not my lawn.”
The best antidote for that kind of ungrateful self-centeredness is for children to have regular, meaningful responsibilities in their family from the earliest years. Research finds when children have chores—jobs they’re not paid to do, but ones they’re expected to do as contributing family members—they develop a greater concern for others.
Here’s a mom who began responsibility training early:
Ever since my children have been able to walk, I’ve made them pick up their toys. When we found we were expecting another baby, I explained that I would be very busy with the baby and would need their help.
My 3-year-old brings the wash down every day and gets diapers, etc. when I need them. He feels good about helping and being part of the family. He also understands that by helping me do things around the house, he gives me more time to do things with him.
The educator James Stenson wisely points out:
Children develop character by what they see, what they hear, and what they are repeatedly led to do. Directed practice is the most important part.
So give your children plenty of directed practice in kindness.
1. Use the language of kindness in your family. This will help to convey kindness as an important family value and expectation. For example:
“Would you be kind enough to help your sister pick up the family room?”
“That was a kind thing to do.”
“Thank you for your kindness.”
“Can you use kinder words to say that?”
“How can you settle this in a kind and peaceful way?”
2. As a family, brainstorm ways to practice kindness.
Together, make a list of kind things people do for others. Examples:
A person holds a door for someone coming behind.
Someone gives up a seat on a bus or subway.
People stop to help a driver who’s having trouble.
A passerby gives food or money to a homeless person.
Neighbors make meals for a family that’s just had a baby, is facing a serious illness, or has lost a loved one.
A student is friendly to a schoolmate who seems to have no friends.
You offer to help with housework or yardwork without waiting to be asked.
You share a snack or treat with someone.
Once you have your list of kind acts, as a family create a definition of kindness. Use the sentence starter: “Kindness is . . . ”
Sample definitions:
“Kindness is thinking of others and not just yourself.”
“Kindness is helping someone who needs help.”
“Kindness is caring about others and doing nice things for them.”
Post your definition of kindness in a prominent place.
Finally, in order to translate awareness of kindness into action, discuss ways you can each show kindness in the family, school, neighborhood, and so on. Ask each family member to commit to one way of trying to be kinder in the week to come.
3. Model kindness in word and deed.
Treat your children kindly. When I asked my 7-year-old granddaughter, Winnie, “How can parents teach their children to be kind?”, she replied: “They should be kind to them.” Kids learn the meaning of kindness by the treatment they receive.
Set an example of kindness and respect by how you talk to each other as parents. When you argue, avoid abusive language and make up quickly.
Set an example of kindness and respect by how you treat and talk about persons outside the family such as relatives, neighbors, and teachers.
Avoid uncharitable talk about other people—and explain why such talk is not kind or respectful ("We don’t like it when people say bad things about us behind our backs").
4. Insist on kindness and respect in all family interactions.
Correct unkind and disrespectful behavior immediately by asking for a “re-do”: “Can you kindly say that in a more respectful way?”
Don’t allow children to speak disrespectfully to you—either in what they say or how they say it. Have a clear family rule about that and a consequence if your child continues to speak disrespectfully after one reminder. Involve your child in setting that consequence ("What do you think is a fair consequence for speaking disrespectfully—one that will help you remember the rule?" ).
Don’t allow siblings to tell each other to “shut up,” call names, or be unkind, rude, or disrespectful in any other way. Have a clear family rule about that as well and be consistent in enforcing it.
5. Teach kindness by giving kids real responsibilities in family life.
At the heart of kindness is a spirit of helpfulness.
Polls now find that most American parents feel they’ve spoiled their children. In too many families, adults are doing all the giving, kids all the taking. That’s a recipe for producing selfish, entitled persons like the 15-year-old boy who said, “Why should I mow the lawn? It’s not my lawn.”
The best antidote for that kind of ungrateful self-centeredness is for children to have regular, meaningful responsibilities in their family from the earliest years. Research finds when children have chores—jobs they’re not paid to do, but ones they’re expected to do as contributing family members—they develop a greater concern for others.
Here’s a mom who began responsibility training early:
Ever since my children have been able to walk, I’ve made them pick up their toys. When we found we were expecting another baby, I explained that I would be very busy with the baby and would need their help.
My 3-year-old brings the wash down every day and gets diapers, etc. when I need them. He feels good about helping and being part of the family. He also understands that by helping me do things around the house, he gives me more time to do things with him.
The educator James Stenson wisely points out:
Children develop character by what they see, what they hear, and what they are repeatedly led to do. Directed practice is the most important part.
So give your children plenty of directed practice in kindness.
Addictions
שאלה: האם תאוה יכולה להפוך לתסביך? תשובה: ודאי שתאוה יכולה להפוך לתסביך. יש ווארט חשוב בחסידות, שהדבר הראשון שמשיח יעשה הוא לרפא ולשחרר את כל חולי הנפש – הוא ילך לבתי המשוגעים וירפא את כולם (כולל הפסיכיאטרים עצמם), זו ההתחלה (של תיקון עולם שבור). חז"ל אומרים "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" – ירידה מדרך הישר של התורה היא אי-שפיות זמנית, והפעולה הראשונה של משיח היא לרפא את אי-השפיות – הכל במח. תאוה הופכת לאובססיה, התמכרות, אלה ודאי 'קשרים' במח שחייבים להתיר כדי לפתור ולרפא. הדבר מתואר באמרת חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר". באמת אסור? על פי פשט מותר לו – זהו בשר כשר. הרבי מהר"ש הסביר ש"אסור" כאן לשון קשר – הוא באובססיה לאכילת בשר, מכור לאכילת בשר. בתורה יש כח לרפא את ההתמכרות, שכבר לא יהיה אסור. המשמעות של "מתיר אסורים" היא שככל שלומדים תורה יהיו פחות מכורים לתשוקות זרות – בתורה יש כח גמילה.
הרב אברהם אבידן זצ"ל שיחה לראש השנה - ותשובה ותפילה וצדקה
Rav Avidan ztz"l was just niftar. He was the Rosh Yeshiva of Shaalvim, army rabbi and an author of numerous important sefarim.
Tzaar Baalei Chaim On Shabbos
The Pri Megadim [א"א ש"ח ס"ח] says that even though there is a machlokes in the gemara if צער בעלי חיים is מדאורייתא or מדרבנן, nevertheless, on Shabbos everyone holds that it is מדאורייתא b/c the Torah commands us למען ינוח שורך וחמורך - our animals must rest. צער בעלי חיים is the opposite of מנוחה.
Question:
חֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה טְעוּנָה דְּבַשׁ וְלֹא רָצָה לְפוֹרְקָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֵתָה. וְהָאֲנַן תְּנַן נוֹטֵל כֵּלִים הַנִּיטָּלִין? כְּשֶׁהִדְבִּישׁ. הִדְבִּישׁ לְמַאי חֲזֵי? לִכְתִיתָא דְגַמְלֵי.
The Gemara relates: Rabban Gamliel’s donkey was laden with honey and he did not want to unload the donkey until the conclusion of Shabbos. At the conclusion of Shabbos, the donkey died of fatigue. The Gemara asks: Didn’t we learn in the mishna: He takes the vessels that may be moved on Shabbos off the donkey? Why, then, did Rabban Gamliel not unload the honey? The Gemara answers: This is a case where the honey had spoiled. The Gemara asks: For what use is spoiled honey suited? Why did Rabban Gamliel bring it? The Gemara answers: It can be used to rub on the wounds of camels.
וְיַתִּיר חֲבָלִים וְיִפְּלוּ שַׂקִּין! מִיצְטְרוּ זִיקֵי. וְיָבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וְיַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן! מִטַּנְּפִי, וְקָמְבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. וְהָאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים! קָסָבַר: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּרַבָּנַן.
The Gemara asks: And let Rabban Gamliel untie the ropes and the bags will fall on their own. The Gemara answers: It was due to the concern that the jugs containing the honey would crack. The Gemara asks: And let him bring cushions and blankets and place them beneath the jugs. The Gemara answers: He was concerned lest they become soiled and he would thereby negate the vessel’s preparedness, i.e., the cushions and blankets would be rendered unusable. The Gemara asks: Isn’t there the matter of the suffering of a living creature? He should suffer monetary loss rather than cause the animal to suffer. The Gemara answers: Rabban Gamliel holds that causing a living creature to suffer is prohibited not by Torah law but rather by rabbinic law. Therefore, he need not suffer monetary loss due to the rabbinic prohibition (Ramban).
We see that even on Shabbos צער בעלי חיים is מדרבנן???
Saturday, January 30, 2021
Friday, January 29, 2021
Thursday, January 28, 2021
Who Isn't in Control - And Who Is?
In life, we make plans, trying to foresee and avoid potential problems. More often than not - something [or many things] go wrong. People get married, sure that this is the one for them. Either - they get divorced or remain married but see that this ISN'T what they expected. People have children, try to send them to the right schools and to live in the right neighborhood - but who doesn't have problems with at least ONE of their children? People go to college and even graduate school, trying to ensure a good living for themselves and their families. Even if they make that good living - how much is left after taxes, tuitions, camps etc. etc. and then marrying off the kids. And how much heartache and stress do people have from their jobs?! LOTS.
Corona came to the world. The entire world is on its knees. We can't go outside but we can't stay inside. Should we shut down the world economy and allow people to starve to death חס ושלום or let people continue as normal and risk the well being and lives of everybody??
Ahhh - now we have a vaccine. No worry. All under control.
Not so fast. In Israel, where they are giving out the vaccine faster than anyone else, the virus is spreading more than ever. And now there are mutations of the virus that the vaccine won't prevent.
Message: This world is a place of nisyonos. We are not in charge. We do everything we can to be in control only to find out that there is an Invisible force stronger than all of us put together.
Let go. Let G-d. Acknowledge our smallness, His dominion and in that merit may He reveal Himself and bring the complete redemption!!!
Wednesday, January 27, 2021
Emunah
יעקב א. לוסטיגמן
אישיותו הקורנת של הגאון החסיד רבי נחום כהן שליט"א, מוכרת לכל ירושלמי וגם לרבים שאינם מבניה של עיר הקודש והמקדש. הדרשן המופלא שסוחף סביבו את הקהל בכל מקום בו הוא נמצא, אינו פוסק מלהשפיע שמחה ויראת שמים על כל סובביו.
לזה הוא אומר מילה טובה, את ההוא מושך רבי נחום לריקוד קטן, עם השלישי הוא מנהל שיחה רצינה ומעמיקה, ולרביעי הוא מייעץ בענייני העולם הזה והעולם הבא כאחד. כך, במשך עשרות שנים עמל רבי נחום כהן בלי הפסקה, כדי להיטיב עם כל מכריו והסובבים אותו, בלי שיישא בתפקיד רשמי ובלי שינהל מוסד כלשהו. רק עם חיוך מלא שמחה, ואוצר בלום של סיפורים ומאמרים מגדולי הגדורות, המתאימים לכל אדם ולכל מצב.
לכבוד העלון של 'לקראת שבת' היוצא לאור בערב 'שבת שירה', פנינו לשוחח עם רבי נחום, וחזרנו עם שפע של סיפורים, עובדות וכמובן גם 'ווארטים' מחזקים ומשמחים.
"אני לא יודע למה קוראים 'באבא נחום', ואף פעם לא באמת הבנתי את זה", הוא משיב בחיוך לשאלתנו, "אולי כי זכיתי להיות קרוב אל רבינו הבאבא סאלי זצ"ל? אבל אני הרי לא היחיד שהסתובב בביתו. אולי כי מסרתי שיעורים בבתי כנסת ספרדיים? גם בזה אני לא היחיד. מישהו הדביק לי את הכינוי הזה, ומאז הוא מלווה אותי לכל מקום…
"מה שחשוב זה שעכשיו מתקרבת שבת פרשת בשלח שבה אנחנו לומדים על קריעת ים סוף, וחז"ל הרי אמרו שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, וגם אמרו שקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, מה שמזכיר לי שני דברים שציווה אותי מורי ורבי הגאון רבי אליה רוט זצוק"ל, שהיה משמשו בקודש של קדוש ישראל הרבי ר' שלומק'ה מזוויעהל זיע"א, ור' אליה בעצמו היה גם הוא יהודי 'בעל מדרגה' לא קטן, וראו אצלו דברים מופלאים ממש.
"שני דברים אמר לי ר' אליה, כמעין ציווי שהורה לי שלא לזוז מהם, אחד בנושא של פרנסה ואחד בנושא של שידוכים.
"הוא אמר לי אף פעם, לעולם, אל תבקש הלוואה מאחרים. אם אתה צריך כסף, תפנה לקדוש ברך הוא. תדבר איתו, תסביר לו שאתה צריך כסף, והוא כבר ימצא את הדרך לשלוח לך. אתה אל תדאג ואל תנסה לעזור לקב"ה על ידי לקיחת הלוואות וכדו'. הוא ממש הזהיר אותי על זה בתוקף רב.
דבר שני שאמר לי ר' אליה זצ"ל, לא לפנות אף פעם לשדכנים כשצריך לחתן את הילדים. אם יש לך בן או בת שהגיעו לפרקם תפנה לקדוש ברוך הוא, תתפלל לפניו והוא כבר יעשה את השאר. אתה אל תתערב לו בעניינים שלו ואל תנסה לעזור לו. גש לכותל המערבי, פתח ספר תהילים ותתחיל להתפלל…".
לקנות בלי כסף
"אבל איך מתפללים? לא באים ומיד מתחילים לבקש בקשות. זה לא עובד ככה. תחשוב על אבא שחיתן את ילדיו ומגיע אליו הבן הנשוי ואומר לו "אבא אני צריך 200 שקל לשלם ארנונה". פעם ראשונה הוא נותן לו, פעם שנייה הוא נותן אבל אחרי כמה פעמים שהבן שלו כל הזמן בא ומבקש ונוקב בסכומים ופשוט דורש לקבל כסף לחשמל ולמים ולגז ולשכירות ולתשלום הרב קו באוטובוס…
"ואחרי הכל הילד הזה שוכח לעשות דבר אחד קטן: לומר תודה! תודה אבא שהבאת לי מאתיים שקלים לארנונה, אני מאוד מעריך את זה וממש מלא הכרת הטוב על מה שעשית למעני אבא, גם הפעם וגם במשך כל ימי חיי, אני כל כולי מלא הערכה, ואני מבקש ממך שתיתן לי גם 500 שקל לתשלום חשבון חשמל…
"זה כבר נשמע אחרת! זאת כבר בקשה שתיענה בחיוב כמובן, אם לאבא יש אפשרות. ואם אין לו אפשרות הוא יתאמץ כדי לסייע לבן שלו. והרי הקדוש ברוך הוא לא חסר לו כלום, לי הכסף ולי הזהב, יש לו בעיה לתת לנו מיליון שקל לכל אחד כל יום? חסרים לו דולרים שם באוצר מתנת חינם שלו? הוא יכול לתת ולתת בלי סוף, אנחנו צריכים לעשו רק שני דברים, להודות על העבר ולבקש על העתיד.
"ואכן שמעתי בקולו של ר' אליה זצ"ל, ואני מעיד על עצמי, זכיתי לחתן 19 ילדים בלי עין הרע, מעולם לא פניתי לשדכנים ומעולם לא לוויתי כספים משום גמ"ח בעולם. למה? כי הוא הזהיר אותי בתוקף: אל תלווה מאף אחד כסף, פשוט תתפלל לקדוש ברוך הוא ותקבל כל מה שאתה צריך".
"ובאמת זה הסוד הטמון בקריעת ים סוף ובמאמרי חז"ל שמשווים את המזונות ואת הזיווגים לקריעת ים סוף. למה? כי כל מה שצריך זה רק אמונה. אך ורק אמונה. עם אמונה אפשר להגיע לכל מקום בלי שום קושי. רק צריך להאמין ולהתפלל לבורא כל עולמים.
"ואתם יודעים מה? ר' אליה רוט לא רק אמר לי להתנהג ככה, הוא עצמו היה חי ככה בדרגה מופלאה של אמונה תמימה וטהורה.
"אני זוכר שפעם, כשלמדתי בישיבת מיר, ראיתי אותו הולך ברחוב ליד, ובידיו שני סלים. תמיד כשהייתי רואה אותו ברחוב הייתי ניגש אליו ומלווה אותו בדרכו, כך לא גזלתי מזמנו, ומצד שני הייתי מרוויח ושומע ממנו סיפורים מופלאים ומיוחדים במינם, כמו גם דברי הדרכה, מוסר וחסידות, שנאמרו על ידו ככה כלאחר יד, כאילו בתוך שיחה של מה בכך.
"שאלתי אותו ר' אליה, להיכן אתם צועדים עם הסלים הללו? והוא השיב שהוא הולך לקנות פירות וירקות לכבוד שבת קודש.
"נו… ר' אליה הולך לעשות קניות ואני לא אתלווה אליו? כמובן שמיד נצמדתי אליו וליוויתי אותו עד לירקן, והוא אכן דיבר איתי וסיפר לי סיפורים ונתן לי הדרכה כדרכו בקודש, והכל תוך כדי שהוא מממש עגבניות וסוקר את המלפפונים בעין בוחנת.
"הוא מסיים, ניגש לירקן ששוקל את הפירות ועושה את החשבון ולבסוף נוקב בסכום שיש לשלם. ר' אליה עומד, מסתכל כלפי מעלה, ואני מבין שבעצם אין לו כסף לשלם. מיהרתי להוציא מכיסי כסף שהיה ברשותי, ושילמתי עבורו על הקנייה. היה זה כסף שאספתי לפני כן בבתי כנסיות, כי באותם ימים הייתי גבאי צדקה והשתדלתי להיות מהמעשים לצדקה, כמו שאמרו חז"ל שגדול המעשה יותר מן העושה.
"נו, היש לך צדקה גדולה יותר מלקנות ליהודי פירות וירקות לכבוד שבת קודש? שילמתי בשמחה רבה ועזרתי לו לסחוב את הסלים הביתה.
"הוא המשיך לדבר איתי על כל דבר שבעולם, כאילו כלום לא קרה. אני השתוממתי! אמרתי לו ר' אליה, אני מבקש סליחה על השאלה אבל אני רוצה שתגידו לי במחילה מכבודכם, הרי אתם הלכתם לקנות ירקות עוד לפני שראיתם אותי, לא ידעתם שאני אבוא ואשלם עליכם, למה הלכתם לירקן אם לא היה לכם כסף לשלם?
"ר' אליה הסתכל עלי במבט מתפלא: "ומי שלח אותך ללוות אותי?", הוא שאל, "מה, סתם יצאת לרחובה של עיר ופגשת אותי? הקדוש ברוך הוא שלח אותך עם הכסף שבכיסך כדי לשלם על הפירות והירקות שאני צריך לשבת. אני צריך כסף? אני צריך סייעתא דשמיא. יצאתי מהבית עם הסלים והתפללתי לקב"ה שישלח לי מלאך טוב שיסייע, ובטחתי בו שכך הוא יעשה, וכמו שאתה רואה גם הפעם לא התאכזבתי…".
צחוקו של מסכן
"ואם ברבי אליה רוט עסקינן" ממשיך הגר"נ כהן שליט"א, "אני חייב לספר עוד סיפור שסיפר לי בעצמו, עם הרה"ק רבי שלומק'ה מזוויעהל זיע"א. ומעשה שהיה כך היה…
"כידוע היה רבי שלומק'ה נוהג להשיב תשובות לשואלים אותו בכל עניין שהוא, על ידי טבילה במקוה, הוא היה קורא לזה 'יישוב', והיה 'מיישב את דעתו' במקווה כביכול. רבי אליה היה עומד עם רשימה של שאלות, ורבי שלומק'ה היה בתוך הבור של המקוה, וכך היה ר' אליה מזכיר לו שם או שאלה, והרבי היה טובל ולאחר מכן היה עונה תשובה.
"זו היתה דרכו בקודש, ויש אינספור סיפורים של מופתים מופלאים שהתגלגלו שם בשפע מתחת לספסלי המקווה…
"באחת הפעמים אירע מקרה חמור מאוד. בעוד רבי שלומק'ה טובל ופועל ישועות, היה שם יהודי אחד במקווה שהחל ללגלג עליו בקולי קולות, וצחק עליו ממש בגסות: "הוא מוריד את הראש בתוך המים", אמר על הרה"ק מזוויעהל, "ומרחף לו בשמים…". האיש הזה צחק וצחק להנאתו המרובה.
"כשיצאו ביקש רבי שלומק'ה מהמשמש רבי אליה שייגש לאנשים שם במקווה ויברר מה שמו וכתובתו של היהודי הזה שככה צחק עליו.
"אני קצת נבהלתי", סיפר לי ר' אליה, "אבל מיד הבנתי שהרבי בוודאי לא מתכוון להקפיד על האיש. אני הרי מכיר אותו ויודע שהרבי הוא כזה ענוותן ושפל ברך, שאפילו לרגע אחד לא עלתה בליבו קפידא על אותו אדם שככה צחק עליו.
"ביררתי את השם ושבתי לרבי עם המידע שאספתי. אחרי זמן מה נעלם הרבי מהבית ולא ידעתי להיכן הלך. רק לקראת ערב הוא שב, כשבידיו שני 'קוישיקעס', תרמילי נצרים, מלאים במטבעות כסף.
"שאלתי את הרבי היכן היה ואמר לי שהוא הלך לקבץ מעות עבור אותו יהודי שצחק עליו במקווה: "אדם שצוחק כך על אחרים", אמר הרבי, "עושה את זה כי רע לו, כי לא טוב לו. אם הוא היה שבע ומאושר, אם לא היה חסר לו כלום, הוא לא היה משקיע זמן ומרץ בלגלוג על אחרים, ואם הוא לא במצב טוב, הרי אנו צריכים לעזור לו".
"וכך ציווה עלי הרבי לקחת את תרמילי הנצרים הללו עם הכסף, ולהביא אותם לביתו של האיש ההוא", מספר רבי אליה, "כשהגעתי לביתו והבאתי לו את הכסף, חוורו פניו של האיש והוא אמר: עתה ידעתי כי אכן איש אלוקים קדוש הוא רבי שלומק'ה, שידע והרגיש שרק מתוך צערי ושיחי על מצבי הקשה הוצאתי את מררתי עליו, על לא עוול בכפו".
נגיף קטן או צונאמי גדול
"על כל פנים, נחזור לעניין הקודם של האמונה הפשוטה, הן לגבי שידוכי הילדים והן לגבי מזונותיו של אדם, ששניהם קשים כקריעת ים סוף, כי שניהם, ובעצם כל דבר בעולם תלוי באמונה תמימה ופשוטה, כמו נחשון בן עמינדב שקפץ למי הים מתוך אמונה וידיעה ברורה שהים עומד להתבקע, כך גם אנו צריכים לעשות את מעשינו באמונה תמימה ופשוטה, והקב"ה ירחם עלינו וייתן לנו שפע של טובה וברכה ברוב רחמיו וחסדיו.
"והאמת היא שאנחנו צריכים לשאול שאלה מאוד בסיסית. הרי למדנו על עשרת המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים. למה הקב"ה היה צריך להביא מכות על המצרים כדי שפרעה יסכים להוציא את בני ישראל מארצו. הייפלא מה' דבר?! האם הקב"ה לא יכול להפיל שיתוק על המצרים לכמה שעות או ימים, ולאפשר לבני ישראל לצאת ממצרים בלי שום הפרעה?
"ואם הקב"ה רוצה להעניש אותם אין שום בעיה, הוא יכול לשלח בהם נגיף אחד קטן או צונאמי אחד גדול שימחוק את כל מצרים אחרי שבני ישראל יצאו משם. לשם מה המשחק הזה שנמשך קרוב לשנה עם דם וצפרדע וכינים וכו'?
"אלא כמו שכתוב בספרים הקדושים, הכל נועד ללמד אותנו שיעור באמונה, ולא ללמד את בני ישראל באותו הדור בלבד התכוון הקב"ה, אלא ללמד כל דור ודור, עד דורנו אנו, שהוא שליט בעליונים ובתחתונים, והים והמים והיבשה, והאוויר, והחיות והבהמות והצומח והדומם, והגשם והברד והחושך והאור, כל מה שקיים נברא על ידו ונשלט על ידו בשליטה מלאה ואבסולוטית. אנחנו צריכים לדעת את זה ולהאמין בזה באמונה שלמה ואמתית, וכשנחיה עם ההרגשה הזאת, לא יחסר לנו דבר ונזכה שתמיד נראה את אצבע אלוקים ואת יד ה' בכל מעשינו ובכל המתחולל עמנו, ונזכה כולנו לעבור בשלום את משבר הקורונה הזה שעמו אנו מתמודדים היום ולצאת משעבוד לגאולה ומאפילה לאור גדול ונאמר לפניו שירה חדשה במהרה בימינו אמן".
Shtika #5
Rabbi Sacks
Bamidbar is usually read on the Shabbat before Shavuot. So the sages connected the two. Shavuot is the time of the giving of the Torah. Bamidbar means, “In the desert.” What, then, is the connection between the desert and the Torah, the wilderness and God’s word?
The sages gave several interpretations. According to the Mekhilta, the Torah was given publicly, openly and in a place no one owns because had it been given in the land of Israel, Jews would have said to the nations of the world, “You have no share in it.” Instead, whoever wants to come and accept it, let them come and accept it.[1]
Another explanation: Had the Torah been given in Israel, the nations of the world would have had an excuse for not accepting it. This follows the rabbinic tradition that before God gave the Torah to the Israelites, He offered it to all the other nations and each found a reason to decline.[2]
Yet another: Just as the wilderness is free — it costs nothing to enter — so the Torah is free. It is God’s gift to us.[3]
But there is another, more spiritual reason. The desert is a place of silence. There is nothing visually to distract you, and there is no ambient noise to muffle sound. To be sure, when the Israelites received the Torah, there was thunder and lightening and the sound of a shofar. The earth felt as if it were shaking at its foundations. But in a later age, when the prophet Elijah stood at the same mountain after his confrontation with the prophets of Baal, he encountered God not in the whirlwind or the fire or the earthquake, but in the kol demamah dakah, the still, small voice, literally “the sound of a slender silence.”[4]
I define this as the sound you can only hear if you are listening. In the silence of the midbar, the desert, you can hear the Medaber, the Speaker, and the medubar, that which is spoken. To hear the voice of God, you need a listening silence in the soul.
Many years ago, British television produced a documentary series, The Long Search, on the world’s great religions.[5] When it came to Judaism, the presenter, Ronald Eyre, seemed surprised by its blooming, buzzing confusion, especially the loud, argumentative voices in the beit midrash, the house of study. Remarking on this to Elie Wiesel, he asked, “Is there such a thing as a silence in Judaism?” Wiesel replied: “Judaism is full of silences … but we don’t talk about them.”
Judaism is a very verbal culture, a religion of holy words. Through words, God created the universe: “And God said, Let there be … and there was.” According to the Targum, it is our ability to speak that makes us human. It translates the phrase, “and man became a living soul” (Gen. 2:7) as “and man became a speaking soul.” Words create. Words communicate. Our relationships are shaped, for good or bad, by language. Much of Judaism is about the power of words to make or break worlds.
So silence in Tanakh often has a negative connotation. “Aaron was silent,” says the Torah, after the death of his two sons Nadav and Avihu (Lev. 10:3). “The dead do not praise you,” says Psalm 115, “nor do those who go down to the silence [of the grave].” When Job’s friends came to comfort him after the loss of his children and other afflictions, “Then they sat down with him on the ground for seven days and seven nights, yet no one spoke a word to him, for they saw that his pain was very great.” (Job 2:13).
But not all silence is sad. Psalms tells us that “to You, silence is praise” (Ps. 65:2). If we are truly in awe at the greatness of God, the vastness of the universe and the almost infinite extent of time, our deepest emotions will indeed lie too deep for words. We will experience silent communion.
The sages valued silence. They called it “a fence to wisdom.”[6] If words are worth a coin, silence is worth two.[7] R. Shimon ben Gamliel said, “All my days I have grown up among the wise, and I have found nothing better than silence.”[8]
The service of the priests in the Temple was accompanied by silence. The Levites sang in the courtyard, but the priests — unlike their counterparts in other ancient religions — neither sang nor spoke while offering the sacrifices. The Zohar (2a) speaks of silence as the medium in which both the Sanctuary above and the Sanctuary below are made.
There were Jews who cultivated silence as a spiritual discipline. Bratslav Hassidim meditate in the fields. There are Jews who practise taanit dibbur, a “fast of words.” Our most profound prayer, the private saying of the Amidah, is called tefillah be-lachash, the “silent prayer.” It is based on the precedent of Hannah, praying for a child. “She spoke in her heart. Her lips moved but her voice was not heard” (1 Sam. 1:13).
God hears our silent cry. In the agonising tale of how Sarah told Abraham to send Hagar and her son away, the Torah tells us that when their water ran out and the young Ishmael was at the point of dying, Hagar cried, yet God heard “the voice of the child” (Gen. 21:16-17). Earlier, when the angels had come to visit Abraham and told him that Sarah would have a child, Sarah laughed inwardly, that is, silently, yet she was heard by God (Gen. 18:12-13). God hears our thoughts even when they are not expressed in speech.
The silence that counts, in Judaism, is thus a listening silence — and listening is the supreme religious art. Listening means making space for others to speak and be heard. As I point out in my commentary to the siddur, there is no English word that remotely equals the Hebrew verb sh-m-a in its wide range of senses: to listen, to hear, to pay attention, to understand, to internalise and to respond in deed.
This was one of the key elements in the Sinai covenant, when the Israelites, having already said twice, “All that God says, we will do,” then said, “All that God says, we will do and we will hear [ve–nishma]” (Ex. 24:7). It is the nishma — listening, hearing, heeding, responding — that is the key religious act.
Thus Judaism is not only a religion of doing-and-speaking; it is also a religion of listening. Faith is the ability to hear the music beneath the noise. There is the silent music of the spheres, about which Psalm 19 speaks:
The heavens declare the glory of God
The skies proclaim the work of His hands.
Day to day they pour forth speech,
Night to night they communicate knowledge.
There is no speech, there are no words,
Their voice is not heard.
Yet their music carries throughout the earth.
There is the voice of history that was heard by the prophets. And there is the commanding voice of Sinai, that continues to speak to us across the abyss of time. I sometimes think that people in the modern age have found the concept of “Torah from heaven” problematic not because of some new archaeological discovery, but because we have lost the habit of listening to the sound of transcendence, a voice beyond the merely human.
It is fascinating that despite his often fractured relationship with Judaism, Sigmund Freud created in psychoanalysis, a deeply Jewish form of healing. He himself called it the “speaking cure,” but it is in fact a listening cure. Almost all effective forms of psychotherapy involve deep listening.
Is there enough listening in the Jewish world today? Do we, in marriage, really listen to our spouses? Do we, as parents, truly listen to our children? Do we, as leaders, hear the unspoken fears of those we seek to lead? Do we internalise the sense of hurt of the people who feel excluded from the community? Can we really claim to be listening to the voice of God if we fail to listen to the voices of our fellow humans?
In his poem, ‘In memory of W B Yeats,’ W H Auden wrote:
In the deserts of the heart
Let the healing fountain start.
From time to time, we need to step back from the noise and hubbub of the social world and create in our hearts the stillness of the desert where, within the silence, we can hear the kol demamah dakah, the still, small voice of God, telling us we are loved, we are heard, we are embraced by God’s everlasting arms, we are not alone.
_____________
[1] Mekhilta, Yitro, Bachodesh, 1.
[2] Ibid., 5.
[3] Ibid.
[4] 1 Kings 19:9-12.
[5] BBC television, first shown 1977.
[6] Avot 3:13.
[7] Megillah 18a.
[8] Avot 1:17.
___________
Bamidbar is usually read on the Shabbat before Shavuot. So the sages connected the two. Shavuot is the time of the giving of the Torah. Bamidbar means, “In the desert.” What, then, is the connection between the desert and the Torah, the wilderness and God’s word?
The sages gave several interpretations. According to the Mekhilta, the Torah was given publicly, openly and in a place no one owns because had it been given in the land of Israel, Jews would have said to the nations of the world, “You have no share in it.” Instead, whoever wants to come and accept it, let them come and accept it.[1]
Another explanation: Had the Torah been given in Israel, the nations of the world would have had an excuse for not accepting it. This follows the rabbinic tradition that before God gave the Torah to the Israelites, He offered it to all the other nations and each found a reason to decline.[2]
Yet another: Just as the wilderness is free — it costs nothing to enter — so the Torah is free. It is God’s gift to us.[3]
But there is another, more spiritual reason. The desert is a place of silence. There is nothing visually to distract you, and there is no ambient noise to muffle sound. To be sure, when the Israelites received the Torah, there was thunder and lightening and the sound of a shofar. The earth felt as if it were shaking at its foundations. But in a later age, when the prophet Elijah stood at the same mountain after his confrontation with the prophets of Baal, he encountered God not in the whirlwind or the fire or the earthquake, but in the kol demamah dakah, the still, small voice, literally “the sound of a slender silence.”[4]
I define this as the sound you can only hear if you are listening. In the silence of the midbar, the desert, you can hear the Medaber, the Speaker, and the medubar, that which is spoken. To hear the voice of God, you need a listening silence in the soul.
Many years ago, British television produced a documentary series, The Long Search, on the world’s great religions.[5] When it came to Judaism, the presenter, Ronald Eyre, seemed surprised by its blooming, buzzing confusion, especially the loud, argumentative voices in the beit midrash, the house of study. Remarking on this to Elie Wiesel, he asked, “Is there such a thing as a silence in Judaism?” Wiesel replied: “Judaism is full of silences … but we don’t talk about them.”
Judaism is a very verbal culture, a religion of holy words. Through words, God created the universe: “And God said, Let there be … and there was.” According to the Targum, it is our ability to speak that makes us human. It translates the phrase, “and man became a living soul” (Gen. 2:7) as “and man became a speaking soul.” Words create. Words communicate. Our relationships are shaped, for good or bad, by language. Much of Judaism is about the power of words to make or break worlds.
So silence in Tanakh often has a negative connotation. “Aaron was silent,” says the Torah, after the death of his two sons Nadav and Avihu (Lev. 10:3). “The dead do not praise you,” says Psalm 115, “nor do those who go down to the silence [of the grave].” When Job’s friends came to comfort him after the loss of his children and other afflictions, “Then they sat down with him on the ground for seven days and seven nights, yet no one spoke a word to him, for they saw that his pain was very great.” (Job 2:13).
But not all silence is sad. Psalms tells us that “to You, silence is praise” (Ps. 65:2). If we are truly in awe at the greatness of God, the vastness of the universe and the almost infinite extent of time, our deepest emotions will indeed lie too deep for words. We will experience silent communion.
The sages valued silence. They called it “a fence to wisdom.”[6] If words are worth a coin, silence is worth two.[7] R. Shimon ben Gamliel said, “All my days I have grown up among the wise, and I have found nothing better than silence.”[8]
The service of the priests in the Temple was accompanied by silence. The Levites sang in the courtyard, but the priests — unlike their counterparts in other ancient religions — neither sang nor spoke while offering the sacrifices. The Zohar (2a) speaks of silence as the medium in which both the Sanctuary above and the Sanctuary below are made.
There were Jews who cultivated silence as a spiritual discipline. Bratslav Hassidim meditate in the fields. There are Jews who practise taanit dibbur, a “fast of words.” Our most profound prayer, the private saying of the Amidah, is called tefillah be-lachash, the “silent prayer.” It is based on the precedent of Hannah, praying for a child. “She spoke in her heart. Her lips moved but her voice was not heard” (1 Sam. 1:13).
God hears our silent cry. In the agonising tale of how Sarah told Abraham to send Hagar and her son away, the Torah tells us that when their water ran out and the young Ishmael was at the point of dying, Hagar cried, yet God heard “the voice of the child” (Gen. 21:16-17). Earlier, when the angels had come to visit Abraham and told him that Sarah would have a child, Sarah laughed inwardly, that is, silently, yet she was heard by God (Gen. 18:12-13). God hears our thoughts even when they are not expressed in speech.
The silence that counts, in Judaism, is thus a listening silence — and listening is the supreme religious art. Listening means making space for others to speak and be heard. As I point out in my commentary to the siddur, there is no English word that remotely equals the Hebrew verb sh-m-a in its wide range of senses: to listen, to hear, to pay attention, to understand, to internalise and to respond in deed.
This was one of the key elements in the Sinai covenant, when the Israelites, having already said twice, “All that God says, we will do,” then said, “All that God says, we will do and we will hear [ve–nishma]” (Ex. 24:7). It is the nishma — listening, hearing, heeding, responding — that is the key religious act.
Thus Judaism is not only a religion of doing-and-speaking; it is also a religion of listening. Faith is the ability to hear the music beneath the noise. There is the silent music of the spheres, about which Psalm 19 speaks:
The heavens declare the glory of God
The skies proclaim the work of His hands.
Day to day they pour forth speech,
Night to night they communicate knowledge.
There is no speech, there are no words,
Their voice is not heard.
Yet their music carries throughout the earth.
There is the voice of history that was heard by the prophets. And there is the commanding voice of Sinai, that continues to speak to us across the abyss of time. I sometimes think that people in the modern age have found the concept of “Torah from heaven” problematic not because of some new archaeological discovery, but because we have lost the habit of listening to the sound of transcendence, a voice beyond the merely human.
It is fascinating that despite his often fractured relationship with Judaism, Sigmund Freud created in psychoanalysis, a deeply Jewish form of healing. He himself called it the “speaking cure,” but it is in fact a listening cure. Almost all effective forms of psychotherapy involve deep listening.
Is there enough listening in the Jewish world today? Do we, in marriage, really listen to our spouses? Do we, as parents, truly listen to our children? Do we, as leaders, hear the unspoken fears of those we seek to lead? Do we internalise the sense of hurt of the people who feel excluded from the community? Can we really claim to be listening to the voice of God if we fail to listen to the voices of our fellow humans?
In his poem, ‘In memory of W B Yeats,’ W H Auden wrote:
In the deserts of the heart
Let the healing fountain start.
From time to time, we need to step back from the noise and hubbub of the social world and create in our hearts the stillness of the desert where, within the silence, we can hear the kol demamah dakah, the still, small voice of God, telling us we are loved, we are heard, we are embraced by God’s everlasting arms, we are not alone.
_____________
[1] Mekhilta, Yitro, Bachodesh, 1.
[2] Ibid., 5.
[3] Ibid.
[4] 1 Kings 19:9-12.
[5] BBC television, first shown 1977.
[6] Avot 3:13.
[7] Megillah 18a.
[8] Avot 1:17.
___________
Shtika #4
Rabbi Frand
When we read Parshas Bamidbar, we find something peculiar. Sometimes the Prince of the Tribe of Gad is referred to as Elyasaf son of Reu’el and sometimes he is referred to as Elyasaf son of Deu’el. The Chidah (Rav Chaim Yosef Dovid Azulai) [1724-1806] the prolific Sephardic posek who authored sixty or seventy volumes, writes in one of his sefarim (Chomas Anoch), the following explanation in the name of a Sefer Imrei Noam:
The reason the Tribe of Gad merited that Moshe Rabbeinu was buried on Har Nevo, in their portion of Eretz Yisrael (i.e. – Transjordan), was that Gad could have advanced a claim to Moshe Rabbeinu: Listen, I am the Bechor [firstborn] of Zilpah and Dan is the Bechor of Bilhah. Dan was made the leader of a whole three-Tribe configuration in the Wilderness travels (“Machane Dan“) while I am just an add-on to some other Tribe’s “Machane“. What am I – a second-class citizen? Yet, Gad did not make such a protest. Because of that, says the Chidah, Gad merited two privileges: First, his Prince (who real name was Elyasaf ben Deu’el) was called Elyasaf ben Reu’el, which means the friend (Reya) of G-d (E-l) (i.e. – friend of Hashem or of Moshe Rabbeinu for not complaining to him with a valid complaint). Secondly, for the same reason, he merited that Moshe Rabbeinu was buried in his portion of Eretz Yisrael. Those are the words of the Chidah.
I saw an interesting observation in a sefer, Otzros HaTorah. What would have happened if the Tribe of Gad would have spoken up and advanced a claim against Moshe Rabbeinu: How is it fair that Dan leads a whole three-Tribe configuration and we are just followers?
We do not know if such a claim would have been accepted or not. However, one thing is certain – today it does not really make a difference if there had been a Degel Machane Gad (A Leadership Role in the Wilderness Camp Configuration for the Tribe of Gad) or not. However, the fact that Moshe Rabbeinu is buried in his portion and the fact that he is called Reu’el – “the friend of G-d” – is something that is eternal. Why did he merit that? It is because he kept his mouth shut when it came to a matter that was very transitory in nature.
“I have found nothing better in life than silence.” [Avos 1:17]. Because he had the ability to silently accept a situation that could have been seen as unfair to him, and be quiet – which we all know is sometimes very difficult – for that he merited having the greatest leader in the history of the Nation of Israel buried in his portion.
The Sdei Chemed is an encyclopedia of Halacha which comprises 9 volumes, and it covers from “Alef” through “Taf” in Halacha. The author lived before computers and before Encyclopedia Talmudis, before any of these super indexes of halachic literature. He wrote this all on his own. To say the author had a photographic memory is a gross understatement. He knew the entire Torah.
The Sdei Chemed once told his family that as a young man he had no special memory and no special intellectual talents. However, he did something in his life, and after that incident, he felt that he became elevated and developed somehow superhuman powers of intellect. What happened?
He was learning in a Kollel and another member of the Kollel was jealous of him and wanted to do him in. There was an Arab woman who came to clean up the Beis Medrash and the other Kollel member bribed this woman to say that the Sdei Chemed engaged in inappropriate behavior with her. She accepted the bribe and made the claim. Everybody believed her, and the Sdei Chemed suffered such shame and abuse that he had to leave the Kollel and run away. The truth of the matter is that the head of the Kollel did not believe the woman and fired her, but that did not help the Sdei Chemed because his reputation was already ruined, and his name was mud.
A short time later, the bribe money ran out, and this housekeeper had no more money, so she came back to the Sdei Chemed and said, “Chatasi, Aveesi, Pa’shati l’fanecha…” I did this terrible thing; please forgive me and I will go and publicly say that the whole thing was a sham and it was not true. I will go back to the Kollel and tell everyone the truth that the story was a fabrication, and I will restore your reputation. I only ask that you go back to the Rosh Yeshiva and get my job back for me, because I literally have nothing to eat.”
The Sdei Chemed said he was tempted to take her up on this offer and reclaim his reputation. However, he then realized that if he goes back to the Kollel now, and this woman confesses the full story, then not only will there have been one Chillul Hashem, there would be two Chillul Hashems. The first Chillul Hashem was that he was accused of having an illicit affair with the housekeeper. But now people would also say: “Do you know how bad this was? There was another member of the Kollel that was so low that he paid money to slander a fellow Torah student with a total fabrication!” That would be a double Chilul Hashem.
So, he told his family, he decided to do nothing. He would merely return and go to the Rosh Kollel and quietly try to get the Arab women her job back, but on the condition that she not confess anything and not let the story get out about the bribe and the Chilul Hashem involved in that side of the incident.
That is what happened. The Sdei Chemed wrote that after that incident, he became a different person. From that day forward, he merited super intellectual prowess. He indeed had such intellectual prowess. Imagine one person, sitting down – l’havdil – and single-handedly writing the entire Encyclopedia Britannica! That is the equivalent of what the Sdei Chemed did. He wrote an encyclopedia! Why did he merit this gift? It is because he kept his mouth shut.
This is the attribute that Elyasaf ben Deu’el / ben Reu’el had as well. He kept his mouth shut and he merited eternal reward: The name “Friend of G-d” (Reyah shel Kel) and having Moshe Rabbeinu buried in his portion of Eretz Yisrael.
When we read Parshas Bamidbar, we find something peculiar. Sometimes the Prince of the Tribe of Gad is referred to as Elyasaf son of Reu’el and sometimes he is referred to as Elyasaf son of Deu’el. The Chidah (Rav Chaim Yosef Dovid Azulai) [1724-1806] the prolific Sephardic posek who authored sixty or seventy volumes, writes in one of his sefarim (Chomas Anoch), the following explanation in the name of a Sefer Imrei Noam:
The reason the Tribe of Gad merited that Moshe Rabbeinu was buried on Har Nevo, in their portion of Eretz Yisrael (i.e. – Transjordan), was that Gad could have advanced a claim to Moshe Rabbeinu: Listen, I am the Bechor [firstborn] of Zilpah and Dan is the Bechor of Bilhah. Dan was made the leader of a whole three-Tribe configuration in the Wilderness travels (“Machane Dan“) while I am just an add-on to some other Tribe’s “Machane“. What am I – a second-class citizen? Yet, Gad did not make such a protest. Because of that, says the Chidah, Gad merited two privileges: First, his Prince (who real name was Elyasaf ben Deu’el) was called Elyasaf ben Reu’el, which means the friend (Reya) of G-d (E-l) (i.e. – friend of Hashem or of Moshe Rabbeinu for not complaining to him with a valid complaint). Secondly, for the same reason, he merited that Moshe Rabbeinu was buried in his portion of Eretz Yisrael. Those are the words of the Chidah.
I saw an interesting observation in a sefer, Otzros HaTorah. What would have happened if the Tribe of Gad would have spoken up and advanced a claim against Moshe Rabbeinu: How is it fair that Dan leads a whole three-Tribe configuration and we are just followers?
We do not know if such a claim would have been accepted or not. However, one thing is certain – today it does not really make a difference if there had been a Degel Machane Gad (A Leadership Role in the Wilderness Camp Configuration for the Tribe of Gad) or not. However, the fact that Moshe Rabbeinu is buried in his portion and the fact that he is called Reu’el – “the friend of G-d” – is something that is eternal. Why did he merit that? It is because he kept his mouth shut when it came to a matter that was very transitory in nature.
“I have found nothing better in life than silence.” [Avos 1:17]. Because he had the ability to silently accept a situation that could have been seen as unfair to him, and be quiet – which we all know is sometimes very difficult – for that he merited having the greatest leader in the history of the Nation of Israel buried in his portion.
The Sdei Chemed is an encyclopedia of Halacha which comprises 9 volumes, and it covers from “Alef” through “Taf” in Halacha. The author lived before computers and before Encyclopedia Talmudis, before any of these super indexes of halachic literature. He wrote this all on his own. To say the author had a photographic memory is a gross understatement. He knew the entire Torah.
The Sdei Chemed once told his family that as a young man he had no special memory and no special intellectual talents. However, he did something in his life, and after that incident, he felt that he became elevated and developed somehow superhuman powers of intellect. What happened?
He was learning in a Kollel and another member of the Kollel was jealous of him and wanted to do him in. There was an Arab woman who came to clean up the Beis Medrash and the other Kollel member bribed this woman to say that the Sdei Chemed engaged in inappropriate behavior with her. She accepted the bribe and made the claim. Everybody believed her, and the Sdei Chemed suffered such shame and abuse that he had to leave the Kollel and run away. The truth of the matter is that the head of the Kollel did not believe the woman and fired her, but that did not help the Sdei Chemed because his reputation was already ruined, and his name was mud.
A short time later, the bribe money ran out, and this housekeeper had no more money, so she came back to the Sdei Chemed and said, “Chatasi, Aveesi, Pa’shati l’fanecha…” I did this terrible thing; please forgive me and I will go and publicly say that the whole thing was a sham and it was not true. I will go back to the Kollel and tell everyone the truth that the story was a fabrication, and I will restore your reputation. I only ask that you go back to the Rosh Yeshiva and get my job back for me, because I literally have nothing to eat.”
The Sdei Chemed said he was tempted to take her up on this offer and reclaim his reputation. However, he then realized that if he goes back to the Kollel now, and this woman confesses the full story, then not only will there have been one Chillul Hashem, there would be two Chillul Hashems. The first Chillul Hashem was that he was accused of having an illicit affair with the housekeeper. But now people would also say: “Do you know how bad this was? There was another member of the Kollel that was so low that he paid money to slander a fellow Torah student with a total fabrication!” That would be a double Chilul Hashem.
So, he told his family, he decided to do nothing. He would merely return and go to the Rosh Kollel and quietly try to get the Arab women her job back, but on the condition that she not confess anything and not let the story get out about the bribe and the Chilul Hashem involved in that side of the incident.
That is what happened. The Sdei Chemed wrote that after that incident, he became a different person. From that day forward, he merited super intellectual prowess. He indeed had such intellectual prowess. Imagine one person, sitting down – l’havdil – and single-handedly writing the entire Encyclopedia Britannica! That is the equivalent of what the Sdei Chemed did. He wrote an encyclopedia! Why did he merit this gift? It is because he kept his mouth shut.
This is the attribute that Elyasaf ben Deu’el / ben Reu’el had as well. He kept his mouth shut and he merited eternal reward: The name “Friend of G-d” (Reyah shel Kel) and having Moshe Rabbeinu buried in his portion of Eretz Yisrael.
What Makes a Teacher into a Parent Is Not What He Does From 9 to 5
Rabbi Frand
The Torah states: “These are the offspring of Aharon and Moshe on the day Hashem spoke with Moshe at Mount Sinai: These are the names of the sons of Aharon, the firstborn was Nadav, and Avihu, Elazar, and Ithamar.” [Bamidbar 3:1-2] This is very peculiar. The Torah begins by introducing the fact that it will be listing the children of both Aharon and Moshe and then proceeds to only list the names of the sons of Aharon!
Rashi points out this oddity and answers that since Moshe taught the sons of Aharon Torah, they were also considered his children. This teaches, Rashi states [based on Sanhedrin 19b], that whoever teaches his friend’s son Torah, Scripture considers it as if he gave birth to him.
The super-commentaries on Rashi all discuss this Rashi. We will only cite the Maharal because of constraints of time. The Maharal in his Gur Aryeh asks a simple question: Did Moshe only teach Torah to his nephews? He taught Torah to all of Yisroel, so why not call all the Children of Israel Moshe’s offspring? The Maharal provides an interesting answer: The Children of Israel are different because G-d commanded Moshe to teach them Torah! There was no special commandment to give extra lessons to Aharon’s children.
In other words, indeed, he taught Torah to all of Israel but that was his job. If you are only “doing your job” than you do not gain the status of “Scripture considers it as if you have given birth to them.” However, the fact that he learned extra with the sons of Aharon, something he did not need to do – that is what earned him the title of “it’s as if he was their father.” A parent knows no boundaries; there is no such thing as “overtime” or “I have fulfilled my contract already” when parents interact with their children. A parent is there all the time for his children. That is what makes Moshe’s extra learning with Bnei Aharon “as if he gave birth to them.”
That which makes a teacher into a parent is not what he does from nine to five. Rather, what makes a teacher into a parent is when he acts over and beyond the call of duty (lifnim m’shuras ha’din).
The statement “Whoever teaches his friend’s son is considered by the Torah as if he fathered him” is an oft-quoted teaching of Chazal. I want to share with you a “story” and then “the rest of the story” about someone for whom this was more than just a teaching of Chazal—it was an actual reality.
Rabbi Heschy Weinreb, tells over a famous incident, but he adds a not-so-famous addition to the well-known story.
Rabbi Elchonon Wasserman, zt”l, was in the United States of America at the end of the 1930s. In fact, he was (among other places) in Baltimore, Maryland. While in Baltimore, he stayed in the house of Rabbi Shimon Schwab. As the storm clouds were gathering over Europe and many people realized that the future in Europe was bleak, Rav Elchonon had the opportunity to stay in America.
Rabbi Weinreb writes that someone named Charles Fogel begged Rav Elchonon not to go back to Europe. Rav Elchonon’s response was, “I belong with my students and I cannot abandon them.” He told Mr. Fogel, “Just like a father does not abandon his child, a Rebbe does not abandon his disciples.”
This response goes a lot further than merely, “Whoever teaches his friend’s son Torah, it is as if he is his child.” Pardon the crassness of this expression, but this is “putting one’s money where his mouth is.” Rav Elchonon went back to Europe and was killed a martyr’s death by the Nazis in the Kovno ghetto together with his students from the Yeshiva in Baronovitch.
Rav Elchonon had the opportunity to stay in America. He was considered the premier disciple of the Chofetz Chaim. It is said that the Chofetz Chaim wanted Rav Elchonon to succeed him as spiritual leader of Klal Yisrael. However, he could not abandon his disciples because “a father does not leave a child.”
This is the famous story that many of us have heard. Rabbi Weinreb adds that when he was learning in Rabbi Yakov Yosef Yeshiva (“RJJ”), he had a Rebbe named Rav Shmuel Dovid Warshavchik. Rav Shmuel Dovid was a charismatic Rebbe and Torah luminary in RJJ who exuded scintillating warmth. He had learned in the Baranovich Yeshiva, and Rav Elchonon had been his Rebbe. Rav Shmuel Dovid Warshavchik told his own students that when Rav Elchonon was in America and these students were left back in Europe in Baranovich, they did not know what was going to be. However, they all knew clearly that Rav Elchonon would come back to them. They knew he would not leave them. And that is what happened.
Rav Shmuel Dovid was fortunate that he himself did make it to America and he was a Marbitz Torah (disseminator of Torah knowledge) and was a Rebbe in RJJ. Most of his classmates in Baranovich were not that fortunate, and did not make it. Rav Shmuel Dovid would say, “We teenage boys who were stuck in Baranovitch knew that he would return. We were absolutely certain that he would not abandon us. He risked his life to rejoin us. We knew that he considered himself a father, and we felt that way towards him. We were his children.
This is a poignant example of “Anyone who teaches his friend’s child Torah, it is as if he is his own child.” Anyone who is in the teaching profession always aspires to such a level of connection with his students, but Rav Elchonon literally believed it and gave his life for it!
Baranovich was not like Slabodka. It was a “Yeshiva Ketana.” It was for teenagers, younger kids. However, Rav Elchonon felt that these were his children and he gave up his life for them. This is a concrete example of the Rabbinic equation between disciples and children (ha’Banim – elu ha’Talmidim).
Shtika - Part 3
דרך חיים
כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה וכו'. החכם הזה בא להזהיר על תקון הגוף של אדם, אחר שראה אביו רבן גמליאל נתן מוסר לאדם שיהיו מעשיו כמו שראוי לאדם בעל שכל, שלא ילך בחושך, כמו שהתבאר, בא הוא ולמד מוסר על תקון האדם שהוא בעל גוף, כמו שיתבאר.
ויש לשאול, למה הוצרך לומר "כל ימי גדלתי בין החכמים וכולי". ועוד קשה, מה ענין לזה "ולא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר". וכל שכן שהתחיל בשתיקה, ואמר אחר כך "ולא המדרש עיקר", וחזר אל ענין הראשון לומר "וכל המרבה דברים מביא חטא". גם כן לשון "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" [קשה], שהיה לו לומר "לא מצאתי לאדם טוב". ועוד קשה, שאמר "כל המרבה דברים מביא חטא", הלא מקרא מלא הוא (משלי י, יט) "ברוב דברים לא יחדל פשע".
פירש רש"י ז"ל שרוצה לומר "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף וכו'", לומר שאף אצל החכמים מצאתי שיפה שתיקה להם, שכך היו נוהגים בשתיקה, וכל שכן בני אדם שאינם חכמים, שהשתיקה יפה להם.
ופירוש "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", רוצה לומר במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה. וזה כי הדבור הוא נפש המדברת, אשר נפש המדברת הוא כח גופני, שהדבור כח גופני, ואינו שכלי לגמרי. לכך ראוי לו השתיקה, שלא יבא לידי טעות ושבוש. כי כאשר הוא פועל בכח הדברי, מבטל כח השכלי, כמו שיתבאר בסמוך, לכך ישתוק, ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני כמו שהוא כח דברי, שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר 'אין לגוף טוב אלא שתיקה', ולא אמר 'לא יפה לגוף הדבור', כי לא מצד הדבור הוא החסרון, רק שיפה לו השתיקה, כדי שיוכל לפעול בכח השכלי. וזה בא ללמד כי כאשר ישתוק האדם, אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים, השכל והגוף. ולפיכך אם כח הגוף - שהוא השכל הדברי - פועל, אין השכל העיוני פועל, ויבא לידי טעות. לכך ראוי שישתוק ולא יפעול כח הדברי, ואז השכל יפעל פעולתו. וזה שאין טוב לגוף רק השתיקה, שודאי יפה ונאה לגוף שישתוק, ויתן מקום אל השכל שיפעל פעולתו, ויהיה הגוף טפל מפני זה אצל השכל, וטוב שיהיה הגוף זנב לאריות. ואם מרבה דברים, אז השכל בטל אצל הגוף, ויהיה השכל זנב לשועל, ואין כאן שכל כלל. ולכך אמר "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" מטעם אשר אמרנו. ומפני זה כל כסיל מרבה דברים, שהשכל והגוף שני הפכים, והחכם כאשר יפעל תמיד בשכלו, ואינו פועל בדבור הגופני.
וזה שאמר "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", רוצה לומר כי השתיקה יפה ונאה וראוי לגוף מצד הגוף, שכל גוף אינו פועל כלל, כי הפעולה מתיחס אל הנפש, שהנפש פועלת ולא הגוף. לפיכך אמר במה שהאדם בעל גוף, ונפש המדברת כח מוטבע בגוף, שאינו כח שכלי נבדל, ראוי לו השתיקה מן הדבור, מפני כי הגוף אינו פועל, וראוי לו ההעדר מן הפעולה. ובפרט הדבור הוא פועל גדול, מה שלא נמצא לשאר בעלי חיים, ואין ראוי לגוף פועל זה. ודבר זה, שהוא השתיקה, בודאי יפה לו.
ואמר "לא המדרש עיקר אלא המעשה". שלא תאמר אחר כי השתיקה - שהיא ההעדר הפעולה - טובה ביותר, מפני שיש לאדם לפעול בשכלו, כמו שהתבאר, אם כן המדרש עיקר, ולא המעשה עיקר, כי המעשה היא לגוף, והמדרש לשכל. ועל זה אמר שאף שהמעלה בודאי גדולה מאד למדרש, ומכל מקום העיקר הוא המעשה, רק שהמדרש, שהוא השכל, הוא המעלה העליונה, ומכל מקום המעשה הוא היסוד, ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן, ואחר כך בונה מעלה מעלה, ודבר זה יתבאר אצל (להלן פ"ג מ"ט) "כל מי שמעשיו מרובים וכו'".
"וכל המרבה דברים מביא חטא". רוצה לומר בודאי יפה לגוף השתיקה, כמו שאמרנו מפני שהוא נותן אל השכל לפעול פעולתו, ודבר זה מעלה. אבל אין ראוי לומר שהוא חוטא אם אינו* מרבה דברים, שהרי כח הדברי כח בפני עצמו, ואם ירצה לפעול בכח זה מבלי שיתן כל כחו אל השכל, לא שייך בזה חטא. אבל כאשר מרבה דברים מביא חטא, וזה כי לפי מה שאמרנו כי ראוי לאדם השתיקה כדי שיהיה עיקר השכל, ויהיה בטל אצלו כח הדברי, ומכל מקום אם אין בוחר בשתיקה אין כאן חטא גם כן, אבל להרבות דברים ולעשות עיקר כח הדברי, ולבטל כח השכלי, כי כל אשר כח הדברי פועל, אז* כח השכלי אי אפשר לפעול פעולתו כראוי, כי הם ב' הפכים. ובודאי דבר זה חסרון לאדם להיות נמשך אחר כח הדברי לגמרי, שהוא אינו שכלי לגמרי, ולכן נחשב זה חסרון כאשר נמשך אחריו, ואחר החסרון נמשך עוד חסרון, כי כל חסרון גורר עוד חסרון. וזהו שאמר שהוא מביא חטא, שהחטא הוא חסרון, כי כל לשון "חטא" בכל מקום חסרון, כמו (מ"א א, כא) "אני ובני שלמה חטאים", (בראשית לא, לט) "אנכי אחטנה", ובהרבה מקומות. ולפיכך המרבה דברים בא לידי חטא וחסרון, בפרט כאשר החסרון הוא בדבר שנמשך אחר כח גופני, והוא חסרון שימשך אחר זה עוד חסרון.
Shtika - Part 2
עבודת ישראל
שמעון בנו אומר כל ימי כו' ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:
הוא מפרש דברי ר"ג אביו שאמר והסתלק מן הספק וכו'. ואמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ר"ל שידבק האדם א"ע כ"כ בהבורא ית' בדביקו' גדול עד שיתבטל במציאותו וישאר הגוף שתוק כאלם כמש"ה האמנם אלם צדק תדברון ר"ל כשהייתי במעלות אלם שנשארתי מבלתי כח וחוש לדבר אז יכולתו לדבר צדק בפני הבורא ית' ואמר נפשי יצאה בדברו ע"יהדביקות והתשוקה להבורא ית' וזה נרמז בש"ס שתוק כך עלה במחשב' כשהאדם עולה במחשבה למעלה ומדבק עצמו בהשי"ת נשאר הגוף מושתק כאלם הזה וכנ"ל:
SUPER-DUPER - SHTIKA!!!
עקידת יצחק ס״ב:א׳:ו׳
והנה מזה יתחייב הנמשך שאם ישתמש האדם בזה הכח בדברים בלתי מיוחדים אליו הנה החטיא הכוונה והחליף השטה והוא כמעיד עדות שקר בעצמו והרי הוא כמי שנתן לו המלך לבוש מלכות להתפאר בו והלבישו לחמורו כי כן משפט האיש שנתן לו תפארת הלשון להשלים לו חסרונו מהענינים ההכרחיים ודרישת החכמות ודברי המוסר המיוחדים אליו והוא משתמש בו לדברים שאין בהם תועלת או שיזיקו ויפסידו שלמותו מהעניינים הנרצים אל החומר לבדו מדרישת תאוותיו ובקשת פחיתותיו והרי הוא אצלו באמת נזם זהב באף חזיר ולזה היו מחכמי ישראל שנשתבחו (סוכה כ"ח.) שלא שחו שיחה בטלה מעולם אשריהם ואשרי חלקם. וכמה נמלצו דברי פי חכם שכתב הרמב"ם ז"ל (אבות ס"פ א') ששאלוהו למה היה יושב ושותק והשיב לפי שראה הדבורים נחלקים לארבעה חלוקים האחד רע לגמרי כקללת בני אדם ורכילות ודבור נבלה וכיוצא והשני רע מצד וטוב מצד כדבור בשבחי בני אדם לקבל שכר. והשלישי לא רע ולא טוב כרוב דברי ההמון בספורי המאורעות ודברי הימים והד' שהוא כלו טוב כדבר בחכמות ובמעלות ובמה שהוא צריך לו. בכל עת שאשמע דברים משלשה החלקים הראשונים אני שותק מהם. ואם אשמעם מהחלק הרביעי אדבר בהם ולפי שהחלק הזה ימצאו הדוברים בו בזרות לכן אני יושב ושותק רוב הזמן.
והרב עצמו ז"ל חלק שם הדבור לפי חיוב התורה האלהית לחמשה חלקים. מצוה בו. ונזהר ממנו. ונמאס. ואהוב. ומותר. האחד בקש' ולמודת התור' וקריאתה. והשני. בעדות שקר ורכילות וקללת חבירו וכו'. והשלישי ברוב ספורי ההמון במאורעות הימים שקראו אותו חכמים שיחה בטלה והרביעי בשבחי המעלות השכליות והמדותיות ובגנות הפחותות משני המינים שהכוונה לעורר הנפש אל השלמות וכו'. והחמישי והוא מה שצריך בדבר בו מסחורתו ומפרנסתו ומלאכיו ומשקיו וכו'.
והנה לפי זה מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות פ"א) כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה יהי' בנזהר ובנמאס או במזיק לבד אמנם מצד הקדימו לומר כל ימי גדלתי בין החכמים יראה לי שאפי' במנהג המיוחד לחכמים לבדם ידבר ואמר כי מצא במנהג החכמים שהם מכוונים בחריצותם על הלמוד אל השגת החכמה לא אל הדבור בהרבות שיחתם בה להתפאר ולהשתבח בה גם השתרר כמנהג הכסילים שאמר עליהם נא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו (משלי י"ח) כי הוא אין כוונתו אל הידיעה בעצמה כי אם אל הדבור בה והודעו בה לפני רואיו ולזה תמצאהו תמיד מרבה שיחה כי לא תשקוט החכמה בו כמו שאמר בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע (שם י"ד) אמר כי לב הנבון הוא מקום טבעי אל החכמה כמו שאמר (שמות ל"א) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (משלי י') חכם לב וגו'. ולכן תנוח בו להיותה שם שוקטת כמו שהוא מנהג היסודות כל אחד במקומו הטבעי אמנם הכסילים אינה נכנסת בלבם אבל היא בקרבם רצוני בתוך כרסם שאין המקום לפי כבודה ולזה לא תנוח ולא תשקוט לשם והוא כנגד בקרב כסילים תודע כלומר תתנועע ותשתבר כמו ויודע בהם את אנשי סכות (שופטים ח') כי הוא מנענע אותה תמיד להודע בה לעיני הכל וכמו שאמר (ב"מ פ"ה.) אסתרא בלגינא קיש קיש קריא. והוא הטעם כי מקום האסתרא או איזה מטבע טבעו הוא בכיס ושם הוא יושב שוקט ובוטח ובלתי משמיע קולו. אמנם כשהוא בלגינה שאין זה מקומו כשתנענעהו ישמע קולו ולכל זה אמרו החכמים סייג לחכמה שתיקה (אבות פ"ג) וכונתם שגדר החכמה וסימנה המובהק הוא השתיקה לפי שעקר מה שילמדהו האדם בחכמה הוא הגבלת הדבורים ותקונם וקיצורם והשתיקה מרובם והוא מבואר שהדיבור הנוסף ושבושו ובלבולו לא יחשך ולא יאסר רק בחבלי החכמה ובעבודות התבונה כמו שהבדיות הדמיוניות וההרכבות הכוזבות אשר במדמה לא יוגבלו כי אם במציאות השכל ובריאותו, כי על כן המראות המשובשות והבדויות מצויות אצל חסרי הדעת בהקיץ גם מציאות' הוא סימן נפילת הכח השכלי בחולי' כמ"ש החכם בסוף טבעיות.
וענין זה הגדר עצמו כתבו החכם באומרו חשך אמריו יודע דעת ויקר רוח איש תבונה גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון (משלי י"ז). אמר כי לפי שהסימן אשר בו נכר החכם היודע דעת הוא שהוא חושך אמריו לגמרי והאיש תבונה שהוא מדבר בכבדות ודברו היה יקר או שלא יחם לבבו ברוב דברים יחוייב מזה שגם אויל מחריש יחשב חכם ואחר שהשתיקה שהיא סגולת החכמה היא עמו גם אוטם שפתיו לדבר בכבדות יחשב נבון ולזה אמר (אבות פ"א) כל ימיו גודל בין החכמים ולא מצא לגופו של מעשה עצמו המבוקש ביניהם שהיא החכמה מוסר טוב ונאה ומיוחד משתיקה כי אף על פי שהדבור בין החכמים הכרחי מאד ללמוד וללמד הנה המדה המשובחת ביניהם היא השתיקה מרובי הדברים עד שיהיו כל דבריהם מוגבלים קצרי המלות ושלמי הטעמים וכמו שאמר (פסחים ג':) לעולם ילמד אדם לתלמידו בדרך קצרה וזה היה דרך החכמים בנתינת הגדרים שהיא היתה עקר חכמתם וביאר דבריו במה שאמר (אבות שם) כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ירצה כי לא ההתבארות באריכות הדרישה והרחבת הדברים והברת הקולות הוא העקר אלא גופו של מעשה עצמו שהוא הלמוד או הלמידה וכל המרבה דברים יותר מזה הוא מחטיא הכונה ומביא חטא וחסרון בגופו של מעשה.
או שירצה שלא מצא שימשך טוב לגופו של למוד מהיותו יושב ושותק כי לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד (שם פ"ב) כי צריך התלמיד לשאל והרב להשיב גם לפלפל בשמועתו עם החברים כי לא ישיבת המדרש הוא העקר אלא המעשה. אמנם כל המרבה דברים יותר ממה שאמרנו הן בשאלה הן בתשובה והיו דבריו בלתי מוגבלים על הדרך הנזכר מביא חטא וחסרון במעשה. והכל חוזר לענין אחד.
סוף דבר למדנו מזה מה שהיתה אליו הכוונה והוא כי חוייב האדם לשתוק מכל דבר זולתי מה שיסכים אליו הדבור הפנימי כי כאשר ימשך הדבור אל כל א' מחלקי הדבור אשר נזכרו שאין בו תועלת אין זה דבור אבל צפצוף שוה לאחד מבני הזרזיר אשר ילמדום לדבר בלשון האדם וכל שכן כשיהיה הדבור מאותם שיזיקי וירעו וישחיתו ברכילות והוצאת הדבות והקללות והשגעונות ודברי הזדונות שכבר היה הדבור החצוני בכל א' מאלה מתנגד אל מגמת הפנימי לפי המכוון ממנו ואין בעליו נקרא חי מדבר על דרך האמת וזה שמו אשר יקראו החכם (משלי כ"ו) מתלהלה יורה זיקים חצים ומות כי שפתותיו חנית וחצים וביד לשונם מחזיקים באבן ובקלע לזרוק אבני נגף הנה והנה להמית בהם בני אדם ולא יחטיאו ובאו המכות ההנה ראשונה בעצמו וכלוהו ומתבל ינידוהו ונמצא שנוי למעלה ומתועב למטה וסופו יורש גהינם. והנה נמצאו מסקלי אבנים בקלע לשונם על שלש מדות. יש מטיח דברים לא בדעת ומרבה שיחותיו לא בהשכיל לגנות המשובח ולשבח המגונה וכיוצא מאלו הדברים המנגדים אל השכל לגמרי שעליהם אמר החכם (שם) כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד כי ממומי הדבור הגדולים הוא ההלול והשבח למי שאינו ראוי לו וכמו שאמר (שם כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ולזה הנותן לכסיל כבוד הוא כמשליך אבנים בקלע כי מרגמה הוא שם מן וירגמו אותו (ויקרא כ"ד) ובהיות הפלשתי הערל (שמואל א' י"ז) משליך אבני זדון וסכלות אשר בהם חרף מערכות אלהים חיים בא אליו דוד ע"פ מדתו באבן ובקלע כבא על כלב כמו שהעיד הוא על עצמו.
Ways Of Pleasantness
There was a certain lawyer in Boro Park who davened in the shul of the Kapischnitzer Rebbe ztz"l. Someone asked him why he davened in the Rebbe's shul when most of the time the Rebbe wasn't even in the Beis Medrash but rather was in a side room [as is the minhag of certain Rebbes].
He explained that he was once in Miami Beach. He saw two Jews on the Boardwalk speaking Yiddish who were smoking on Shabbos. He saw the Rebbe coming towards them and wondered what was going to happen next.
The Rebbe with his shining countenance told them sweetly that it is Shabbos today and it is thus forbidden to smoke. One of the Jews threw away the cigarette. The other Jew said "What license do you have to tell me what to do?? It is a free country!!"
The Rebbe responded that if he would see someone burning to death he would save him. No license is necessary. When someone is מחלל שבת his soul is on fire [in the negative sense] so others have to do what they can to save the person.
The lawyer concluded that with such a Rebbe he wants to daven....
"Charedi" Violence
The Rambam in the Sefer Hamitzvos [3] writes that the Mitzva of loving Hashem includes the obligation to inspire others to love Him:
וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה שאתה כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו. וזה על דרך משל. כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו.
When people dressed in religious garb act like wild animals, do they inspire others to love Hashem? The opposite. So they are being מבטל a מצות עשה מן התורה.
They are also מחלל שם שמים for which there is no atonement in this world. It is worse in a way than all of the other sins.
The pasuk says דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום - The ways of the Torah are peace and pleasantness. The opposite is not Torah.
Rabbeinu Yonah writes that in every one of our movements it should be apparent that we are serving Hashem. This is obviously the opposite of violence [unless necessary for self-defense].
The Mishna in Avos exhorts us to be the students of Aharon HaKohen - loving and pursuing peace, loving people and bringing them close to Torah. Acting like a wild animal is obviously the diametrical opposite of this ideal.
Why are all the perpetrators of the present violence men and not women? If it is a Mitzva then women should ALSO get involved??!!
The answer is that it is not a Mitzva. Male nature is often to be violent. The vast majority of those who commit violent crimes are male and not female. We must be cognizant of this. That is why it is men who are involved in all this violence.
The pasuk [איוב י"א י"ב] says ועיר פרא אדם יולד - Man is born a wild animal. The Alter of Kelm: From the עיר פרא - the wild animal, אדם יולד - we must generate a human being.
If you work on yourself this can be done. If a person just follows his innate nature - it could get dangerous.
So make no mistake abt. it. These people are like many [not all!!] "Modern Orthodox" Jews who pick and choose. They ALSO pick and choose. They are careful about eating Kosher and wearing Tefillin and lax about fulfilling the Mitzva of loving Hashem and cause חילולי השם on a global scale.
Others are lax in the Mitzva of guarding their own and other's health. Is this a Mitzva? The opposite and they will have to give דין וחשבון.
Tuesday, January 26, 2021
The Loss Of Aaron
OYYYY!!!
First Rav Aharon Kotler ztz"l went, then Rav Aharon Soloveitchik ztz"l, then Rav Aharon Lichtenstein ztz"l - and now Hank Aaron.
הוי מתלמידיו של אהרן - אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה!!!!!
למה אין ערבות בברכת הנהנין והמסתעף
בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ
ראובן שבירך על פרי ונתכוין בזה לפטור את שמעון, ושוב נתברר דברכת ראובן היתה לבטלה דכבר בירך מקודם, האם שמעון יצא ידי"ח.
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש "בערב תאכלו מצות", ע"כ נכתוב בעז"ה ענין כללי המסתעף גם למצות אכילת מצה.
בר"ה כ"ט א' אמרי' "תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא, ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא. תא שמע, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו".
ובטעמא דמילתא דבברכת הלחם והיין ליכא ערבות, כ' רש"י ז"ל בד"ה חוץ וז"ל, "ושאר ברכת פירות וריחני שאינו חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך". והריטב"א ז"ל שם ביאר יותר וז"ל, "לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין, וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו, ואם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא", ומדבריהם ז"ל נראה דלא שייך כלל ערבות בברכות הנהנין.
והנה מצינו חידוש גדול בדברי המג"א ז"ל בסי' רי"ג סק"ז, אהא דכ' שם מרן המחבר ז"ל וז"ל "אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו". וכ' המג"א ז"ל, "משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה וכו' ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג ע"ש".
ובסי' ר"ט אהא דכ' מרן המחבר ז"ל דאם אחד בירך בטעות על שכר בפה"ג והוציא בברכתו את האחרים שרוצים לשתות יין יצאו ידי"ח, ודייק המג"א ז"ל בסק"ה מדבריו ז"ל דהיינו דוקא אם גם המברך בדעתו הי' אח"כ לשתות עוד יין אחר. וכ' ע"ז וז"ל, "ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרים שהיה יין לפניהם צ"ע. ונ"ל דיצאו, מידי דהוי אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם, ה"נ יצאו בדיעבד. ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע. ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו, וכ"מ כאן דכתב גם הוציא האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא".
ביאור דבריו ז"ל, דבסי' רי"ג קשיתי', מ"ש מהא דסי' ר"ט ס"ב, בטעה וחשב שהמים בידו הוא יין ובירך ברכת הגפן והשומעים דעתם הי' לשתות גם יין אע"ג דהמברך לא הי' בדעתו לשתות יין ואם ירצה השתא לשתות יין חייב לחזור ולברך, מ"מ יצאו השומעים ידי"ח. וע"ז תי', דשאני התם דהמברך הי' שוגג, ובברכה לבטלה בשוגג שפיר יצאו השומעים ידי"ח, אבל היכא דבמזיד בירך ברכה לבטלה לא יצאו ידי"ח, והוכיח כן מדברי הרמ"א ז"ל דהאחרים יצאו.
ומדבריו ז"ל נמצינו למדים ב' חידושים חידוש ע"ג חידוש, א] דבברכת הנהנין אם המברך לפטור את האחרים והוא אינו חייב בברכה זו, אם משום מה ברכתו אינה לבטלה יצאו השומעים ידי"ח אע"ג דהמברך לא יצא או אינו צריך לצאת בברכה זו, ב] ולא זאת בלבד אלא אפי' אם ברכתו הוי לבטלה, מ"מ אם בירך בשוגג יצאו האחרים ידי"ח, ויליף לה מדברי הרמ"א ז"ל בדר"מ, ולא רק באופן שטעה וסבר על שכר שהוא יין, אלא דמרהיטת דברי המג"א ז"ל שכ' דשאני התם דהוי שוגג משא"כ בסי' רי"ג דהוי מזיד, יש להוכיח דגם בגוונא דסי' רי"ג שבירך רק לפטור את האחרים, אם המברך בירך בשוגג, והיינו בהכרח דטעה בדין וסבר דיכול לפטור האחרים גם אם אינו אוכל, מ"מ יצאו השומעים ידי"ח.
והפמ"ג ז"ל בסי' קס"ז במשב"ז סק"ח כ' דהיכא דבתחילה רצה המברך לאכול עמהם ולפטור גם את עצמו וקודם שאכל הפסיק במזיד בין הברכה לאכילה, יצאו השומעים ידי"ח, אע"ג דנתברר דלגבי המברך היתה הברכה לבטלה, ויליף לה מדברי המג"א ז"ל הנ"ל.
והנה בפשוטו נראה ברור, דאין כונת המג"א ז"ל דמדין שומע כעונה יצאו ידי"ח, הא ליתא, דהא בדינא דשומע כעונה כל שהעונה אינו בר חיובא אין השומע ממנו יוצא ידי"ח, וביאר הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת החלק השלישי אות כ"ח דיסוד דין שומע כעונה הוי מטעם שליחות דהמברך נעשה שלוחו של השומע, ואם המברך יצא כבר ידי"ח הוי כשליח שאינו בר חיובא יעו"ש, וא"כ כיון דהמברך אינו אוכל ולא הוי בר חיובא היאך יפטור את האחרים, ומה יתן ומה יוסיף הא דהוי שוגג.
ובע"כ לומר, דהא דכ' המג"א ז"ל דאם הברכה לבטלה הי' בשוגג יצאו השומעים ידי"ח אין כונתו ז"ל משום שומע כעונה, אלא כונתו ז"ל משום דין 'ערבות', והיינו דס"ל דכל היכא דאין כאן איסור של ברכה לבטלה שפיר יכול להוציא את השני, ולא עוד אלא אם האיסור של ברכה לבטלה הוי בשוגג נמי יכול השני לצאת בה. אמנם מדברי הרב ז"ל בשו"ע שלו סי' רי"ג ס"ג נראה דבבירך ברכה לבטלה בשוגג יצאו האחרים מדין שומע כעונה, וצ"ע.
וכן נראה מדברי החזו"א ז"ל באו"ח סי' י"ט כ' וז"ל בא"ד, "אבל בברכת הנהנין כיון שאינו מחויב לברך לא יאכל ולא יברך אין שייך בזה ערבות והלכך אין יכול להוציא אחרים דהוי ברכה לבטלה אלא א"כ שהוא עצמו צריך לאותה ברכה והוי ברכתו ברכה מעליא מחמת עצמו והלכך גם חבירו יוצא בשמיעתו", ומדבריו ז"ל למדנו לענין החידוש הראשון שחידש המג"א ז"ל, דלו יצויר דברכת המברך לא תהא לבטלה, יכול האחר לצאת ממנו, אין זה מדין שומע כעונה, אלא משום דינא ד'ערבות'. ואע"ג דגם בהלל ומגילה שאין איסור בקריאתן ומ"מ אין השני יוצא ידי"ח לולי דין ערבות, [וכדכ' הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' תרפ"ט סק"ד דלהצד דבנשים ליכא ערבות, אם אשה קוראת מגילה לאחרת וכבר יצאה ידי"ח אינו יכולה להוציא את האשה האחרת] היינו נמי מהאי טעמא דלא הוי קריאה של מצוה מפי הקורא וכדכ' החזו"א ז"ל שם לעיל מיני' בסמוך.
ונלע"ד בעז"ה להביא ב' ראיות מוכרחות דגם היכא דליכא ברכה לבטלה אין השומע יכול לצאת מדין 'ערבות'.
א] נחלקו הנוב"י והגרעק"א ז"ל האם מאיש לאשה איכא דין ערבות, דעת הנוב"י ז"ל בדגול מרבבה או"ח סי' רע"א דמאיש לאשה ליכא ערבות, ואם האיש יצא ידי"ח אינו מוציא את האשה, ויליף לה מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ג דברכות סי"ג שכ' "אבל האשה אינה בכלל הערבות". ולעומתו דעת הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' ז' דבמצוה שגם האשה חייבת בה איכא ערבות, ולא קאמר הרא"ש ז"ל אלא במצוה שהאשה אינה חייבת בה, וכנדון דמיירי בה הרא"ש ז"ל בברכת המזון להך גיסא התם דאשה אינה חייבת בברכת המזון מן התורה.
והגרעק"א ז"ל כ' להוכיח כדבריו, מהא דאמרי' בברכות מ"ח א' "ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו וכו' אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו' יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך, ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן".
והשתא אי נימא דמאיש לאשה ליכא ערבות, א"כ גם אם הי' שמעון בן שטח אוכל כזית היאך הי' פוטר את המלכה, הרי הוא דאכל כזית אינו חייב בברכהמ"ז אלא מדרבנן דהא לא אכל כדי שביעה, והמלכה שאכלה כדי שביעה חייבת בברכהמ"ז מדאורייתא להך גיסא בברכות כ' ב' דאשה חייבת בברכהמ"ז מדאורייתא, וכיון דליכא ערבות, אין המחוייב מדרבנן פוטר המחוייב מדאורייתא. אלא בע"כ דגם מאיש לאשה איכא ערבות עכת"ד הגרעק"א ז"ל.
והנה הנוב"י ז"ל גופי' כבר הרגיש בראי' זו, הלא היא בספרתו צל"ח בברכות כ' ב' ד"ה אי אמרת, ושם תי' וז"ל "ואולי כיון שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מן התורה, ושמעון בן שטח הוא ערב, דכל ישראל ערבים זה בזה, שוב נקרא שמעון בן שטח ג"כ מחויב מן התורה ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם, דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא". וכבר נודע בשערים דהא דהגרעק"א ז"ל מיאן בתי' דהצל"ח ז"ל היינו משום דלטעמי' אזיל בכ"מ דדינא ד'ערבות' לא משוי לי' בר חיובא אלא אפשרות לפטור את חבירו אע"ג דאינו חייב בדבר [והארכנו בזה ת"ל במ"א ואכ"מ].
והשתא אי נימא כדדייקנו מדברי המג"א ז"ל, דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות היינו רק היכא דהוי ברכה לבטלה, צ"ע טובא קושית הגרעק"א ז"ל, נהי דלא ס"ל לתי' דהצל"ח ז"ל 'ערבות' לא משוי לי' בר חיובא, מ"מ לא קשיא דהא ברכת המזון שבירך שמעון בן שטח לא היתה ברכה לבטלה דבזה פטר את המלך, ושפיר יצאה המלכה ידי"ח, ומאי שנא מברכת הנהנין דאע"ג דליכא ערבות מ"מ אם לא הוי ברכה לבטלה יכול להוציא את חבירו, אלא מוכח דס"ל להגרעק"א ז"ל דאע"ג דלא הוי ברכה לבטלה מ"מ ליכא 'ערבות'.
אמנם אם כן יסתער עלינו קושיא אלימתא, דהנה מדברי הגרעק"א ז"ל בגליון השו"ע או"ח סי' רי"ג הנ"ל נראה דס"ל להלכה כחי' דהמג"א ז"ל דאם הברכה לבטלה הוי בשוגג יצאו השומעים ידי"ח, וא"כ היאך כ' דגם כשאיש מברך לאיש אין האשה יכולה לצאת ידי"ח בזה, ולהנ"ל הני מילי סתרא"י נינהו. [ותי' לקושיא זו כתבנו בעז"ה בסוף המאמר].
ב] נלע"ד בעז"ה להביא ראי' מוכחת דגם היכא דליכא ברכה לבטלה מ"מ ליכא 'ערבות', ובהקדם ב' הקדמות.
א] דעת התוס' בר"ה ל"ג א' ד"ה הא, דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי איסור דרבנן ורק שלא בדרך ברכה אסור מה"ת, וכ"ה דעת רוב הראשונים ז"ל [עי' בדברי תר"י ז"ל בפ"ח דברכות לט ב מדפי הרי"ף, ובדברי החינוך ז"ל סוף מצוה ת"ל, ובדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דקידושין סי' מ"ט]. והחיד"א ז"ל במחזיק ברכה סי' רט"ו הביא בשם הזרע אמת ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל נמי דהוי איסור דרבנן, וכן נקט המעשה רקח ז"ל בפ"א מברכות הט"ו בדעת הרמב"ם ז"ל.
ב] הרשב"א ז"ל בברכות מ"ח ב' ד"ה הא, כתב דכל הנך תנאי שהוזכרו שם בסוגיא ס"ל דברכת הנהנין לפניו הוי חיוב תורה יעו"ש. והפני יהושע ז"ל בברכות ל"ה א' ד"ה אלא, צידד דלמסקנת הגמ' דחיוב ברכה לפניה ילפי' מסברא דכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, הוי חיוב תורה, דבכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי חיוב תורה יעו"ש.
והשתא לפי"ז אם נימא דהא דבברכת הנהנין לא אמרי' יצא מוציא היינו רק היכא דהוי ברכה לבטלה, א"כ נמצא דמדאורייתא כיון דליכא איסור ברכה לבטלה, שפיר נימא בברכת הנהנין דינא ד'יצא מוציא'. וכיון דברכת הנהנין הוי חיוב תורה, א"כ מדאורייתא אם אחד שאינו אוכל מברך לפטור את חבירו שפיר מוציאו, וניבעי למימר לפי"ז דלאחר שחז"ל אסרו לברך ברכה לבטלה נולד הדין דבברכת הנהנין ליכא 'ערבות', וזה דחוק מאד.
וליכא למימר דטעמא דהמג"א ז"ל דהוי ברכה לבטלה היינו משום דהברכה אינה נתפסת כברכה דאינו מחוייב בזה, ולא משום עבירת איסור לבטלה, ולפי"ז אע"ג דמדאורייתא ליכא איסור ברכה לבטלה מ"מ ברכה לבטלה מיהא הוי ואינו מחוייב בה, הא ליתא, דהא ברכה לבטלה בשוגג נמי אינה מחוייב בברכה, ועכ"ז ס"ל להמג"א ז"ל דמהני לפטור את השני, ובהכרח דהא דבמזיד אינו פוטר את האחרים היינו משום עבירת איסור לבטלה.
שוב מצאתי מציאה נפלאה בדברי המחצית השקל ז"ל על המג"א בסי' ר"ט הנ"ל, ושם הקשה אהא דדימה המג"א ז"ל ברכת בפה"ג בקידוש לבפה"ג בחול, וכ' המחה"ש ז"ל לתרץ וז"ל שם, "וניהו דהתם משום ברכת המצוות אפילו לכתחלה מותר לברך לאחרים, אפילו הוא אינו טועם, אבל שאר ברכת הנהנין אם הוא אינו אוכל עמהם, וכמו שכתבתי לעיל סוף סימן קס"ז וע"ש הטעם. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בשאר ברכת הנהנין יוצאים אפילו הוא לא יצא, דדוקא לכתחלה אסור בשאר ברכת הנהנין כשאינו אוכל עמהם, משום דהוי ברכה לבטלה לגבי נפשיה".
והנה חדית לן המחה"ש ז"ל דהא דבברכת הנהנין ליכא 'ערבות' היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד גם בברכת הנהנין איכא 'ערבות'. ולפו"ר דבריו ז"ל קשים להולמם, דכיון דטעמא דליכא ערבות בברכה"נ היינו משום דאינה חובה, מה מקום יש לחלק בין לכתחילה לבדיעבד.
ונלע"ד בעז"ה ליתן טעם נכון בדבריו ז"ל, והסגנון יהי' כך, דהמג"א ז"ל לטעמי', חייב לסבור דהא דבברכות הנהנין ליכא ערבות היינו רק דין לכתחילה.
הנה כבר הק' האחרונים ז"ל אמאי ליכא ערבות בברכות הנהנין הרי כשרוצה ליהנות חייב לברך, ומ"ש משחיטה דכ' הט"ז ז"ל ביור"ד ס"א סקי"ז בדעת הרא"ש והטור ז"ל דאיכא ערבות והרי גם שחיטה אינה חובה אלא אם רוצה לאכול, והתבואות שור ז"ל ביור"ד ס"א סקנ"ט העיר בזה, ותי' דבברכת הנהנין ליכא מצוה באכילתו אבל בשחיטה מקיים מ"ע ד'וזבחת'.
וצ"ע דא"כ בברכת הנהנין שמקיים מצוה באכילתו הי' מן הדין דאיכא ערבות, והא ליתא, דהא בגמ' אמרי' דרק בברכת מצה בליל פסח איכא ערבות, ומינה דבברכת פת של שבת ליכא ערבות וכדפסק מרן המחבר ז"ל בסי' קס"ז ס"כ, והמג"א ז"ל שם סקמ"א ביאר דהיינו טעמא כיון דאינו חייב לאכול רק אם נהנה ואם מצטער פטור הוי כברכת הנהנין דליכא ערבות, וא"כ תיקשי מ"ש שחיטה דאם אינו רוצה לאכול אינו חייב לשחוט.
וכן יש להק' מהא דכ' המג"א ז"ל בסי' ח' סק"ב דתרומה אינה מצוה אלא תיקון המאכל וברכת התרומה אינה נחשבת כברכת המצוות, והגרעק"א ז"ל שם בגליון כ' דה"ה ברכת השחיטה, ועכ"ז כ' הרא"ש ז"ל בפ"א דחולין ס"ג דאיכא ערבות בברכת שחיטה ותרומה. והשתא לדברי המג"א ז"ל בב' המקומות הנ"ל הדרי קושיא לדוכתא, מ"ש ברכות הנהנין מברכת שחיטה ותרומה. [מיהו לשון המג"א ז"ל שם, דאינה מצוה כ"כ, והיינו דקצת מצוה איכא בזה וצ"ע].
והנה כבר נודע בשערים חקירת האחרונים ז"ל האם ברכת הנהנין יסודה משום איסור דהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל או דיסודה מצוה שציונו חז"ל לברך קודם שנהנה. ומדברי הר"י ז"ל בברכות י"ב א' תוד"ה לא, נראה קצת דיסודה משום איסור וכ"נ מדברי הרשב"ם ז"ל בפסחים ק"ב א' ד"ה להודיעך וכדביאר המהרש"א ז"ל שם [אלא דאין זה מוכרח די"ל דאית בזה גם צד איסור וגם צד מצוה], אבל האבני נזר ז"ל באו"ח סי' ל"ז מסק"ה ואילך הוכיח מכמה דוכתי דברכת הנהנין יסודה מצוה על הגברא לברך יעוש"ה.
והשתא התינח להסוברים דברכת הנהנין יסודה משום איסור א"כ י"ל דלא דמיא לשחיטה דהתם הברכה הוי עכ"פ משום מצוה, אבל להסוברים דברכת הנהנין יסודה מצוה, הדק"ל מ"ש ברכת הנהנין דלית בה ערבות מברכת שחיטה ותרומה דאית בה ערבות.
ונלע"ד בעז"ה המצאה נפלאה ליישב הקושיא ובזה יבואר נמי דברי המחה"ש ז"ל, ובהקדם ד' הקדמות.
א] המאירי ז"ל בר"ה כ"ח א' ד"ה מה שביארנו כ' וז"ל "וכן כל ברכות הנהנין אין אדם מברך לצורך חברו שברכת הנהנין אינה חובה מצד עצמה שלא נתחייב לאכול ולשתות ולהריח אלא שאחר שרוצה ליהנות צריך לברך מפני שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין ראוי לברך אלא הנהנה". וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל ז"ל בר"ה שם וז"ל "חוץ מברכת הלחם דברכת הנאה היא ולאו חובה שאם רצה יאכל ואם רצה יתענה ובזה לא נעשה לו ערב ואיך יברך הוא ולא נהנה ממנו".
ב] מעתה מצינו טעם חדש בהא דבכל ברכת הנהנין ליכא ערבות והיינו משום דכיון דלא נהנה היאך יברך בשביל חבירו, ואין הטעם במה שאינו חובה, אלא עיקר הטעם דמי שלא נהנה אינו יכול לברך, והוא חסרון במברך. והא דכ' רש"י ז"ל בר"ה כ"ט א' דטעמא דליכא ערבות בברכת הנהנין היינו משום דאינה חובה לא ליתהני ולא ליבריך היינו רק לחלק בין נהנין סתם לנהנין שהוא חובה, ומ"מ עיקר הטעם דבנהנין ליכא ערבות היינו משום דאינו יכול לברך אם לא נהנה דעיקר הברכה נתקנה על הנאה.
ג] הנה לענין ברכת המזון מצינו בדברי תלמידי רבינו יונה ז"ל בברכות [לו א מדפי הרי"ף] וז"ל "מפני שמן הדין הי' שאפי' מי שאינו אוכל כלל יפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה לזה, אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שנהנה", וכ"כ מרן הכסף משנה ז"ל בפ"ה מברכות הט"ו בדעת הרמב"ם ז"ל לענין ברכת המזון, וז"ל "דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אא"כ נהנה". הא קחזינן דברכת המזון וברכת הנהנין בני חדא ביקתא נינהו. דתרוויהו אין יכול להוציא משום דבעינן נהנה. [אמנם הרא"ש ז"ל בפ"ז דברכות סכ"א אייתי לדברי הירושלמי דטעמא דליכא ערבות בבהמ"ז היינו משום דכתיב ואכלת ושבעת ומי שאכל הוא יברך ויתכן דהיינו נמי מהאי טעמא דכיון דלא נהנה אינו יכול לברך והוא חסרון במברך, וצ"ע בזה].
ד] הנה לענין ברהמ"ז כ' המשנה ברורה ז"ל בביאור הלכה בסי' תפ"ט ד"ה ומצוה, דבדיעבד אם האוכל הוא בור ואינו יודע לברך יכול אחר להוציאו אע"ג דלא אכל, יעו"ש, וכן נראה מרהיטת דברי הר"ן ז"ל בר"ה [יא ב מדפי הרי"ף] ד"ה יחיד יעו"ש, ויש להוציא מזה דהך סברא דא"א לברך אם לא נהנה היינו סברא לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה, דהא בבהמ"ז מדרבנן א"א לברך אא"כ נהנה ומ"מ בדיעבד מהני. ויש לדון לפי"ז גם בבקי, והאחר בירך לו, דבדיעבד נימא דאינו חייב לחזור ולברך דהך סברא דרק מי שנהנה הוא שיברך היינו רק לכתחילה ולא בדיעבד.
והשתא לפי"ז עלה בידינו בעז"ה, דגם בברכת הנהנין דעיקר הטעם דליכא ערבות היינו משום דהמברך לא נהנה וברכה על הנאה נתקנה וכנ"ל, מ"מ כ"ז היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר איכא ערבות, וכדמצינו לענין בהמ"ז. [ונהי דאין זה מוכרח, די"ל דבבהמ"ז דמהני בדיעבד היינו משום דמה"ת אין זה ברכות הנהנין אלא דרבנן שויהו כברכת הנהנין ובדיעבד שבקוה אדין תורה, מ"מ איכא נמי למימר כדכתבנו].
ות"ל מצאתי הדברים מפורשים, בדברי התשב"ץ ז"ל בחי' לר"ה כ"ט א', וז"ל "כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא ואפי ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום חוץ משאר ברכת הנהנין ובירושלמי מוציא עוד ברכת המזון וק"ש ותפילה וה"מ ביודע לברך אבל באם אינו יודע לברך סופר מברך ובור יוצא". ומבואר להדיא דהך דינא דסופר מברך ובור יוצא ואעפ"י שהסופר כבר יצא, קיים גם בברכת הנהנין.
ונלע"ד בעז"ה להביא ראי' נכונה דכ"ה דעת הרמ"א ז"ל, דהנה הרמ"א ז"ל בדרכי משה או"ח סי' תקפ"ט לענין ברכה על תקי"ש באחד שתוקע לנשים וז"ל "אבל לברך אחר בשבילן נראה דאסור דהרי אמרו כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין והוא הדין לכל ברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא הואיל ואינו מחוייב בדבר אסור לחבירו לברך בשבילו וכ"ש בברכות אלו שהנשים בעצמן עדיף שלא לברך".
והנה מדנקט הרמ"א ז"ל גבי ברכת הנהנין לשון "אסור לחבירו לברך", ולא נקט לשון אינו יכול להוציא, הרי מוכח להדיא דאין זה אלא איסור לכתחילה, ומ"מ בדיעבד אם בירך לאחר בברכת הנהנין יצא ידי"ח, והיא ראי' אלימתא.
והשתא דאתי' ב"ה להכי, יבוארו דברי המחה"ש ז"ל הנ"ל אל נכון, דמהא דס"ל להמג"א ז"ל דתרומה לא הוי ברכת המצוות ומהא דס"ל דעל ברכת הפת בשבת ליכא ערבות ואע"ג דגם זה חובה, הרי מוכח דס"ל דטעמא דליכא ערבות בברכת הנהנין אין זה משום דלא הוי חובה, אלא בע"כ לומר דס"ל דטעמא הוי משום דהוי חסרון במברך דאינו יכול לברך כיון שלא נהנה, וממילא דכ"ז לכתחילה ולא בדיעבד.
וכמה נפלאים הדברים ת"ל, דהא המג"א ז"ל בסי' ר"ט הנ"ל שחידש דבבירך בשוגג לפטור האחר יצא בדיעבד, ייסד דבריו על דברי הרמ"א ז"ל בדרכי משה בסי' ר"ט יעו"ש, ולדברינו השתא הוא כו"פ, דהרמ"א ז"ל לטעמי' אזיל שכ' בסי' תקפ"ט דרק איסור יש בדבר אבל בדיעבד יוצא, והמג"א ז"ל פסק כוותי'.
והנה לפי"ז, הא דכ' המג"א ז"ל דרק בשוגג אמרי' דבדיעבד יצא השני ולא במזיד, ולהנ"ל הרי בדיעבד איכא ערבות בברכה"נ ואמאי בבירך במזיד לא יצאו האחרים ידי"ח, וצ"ל דהוא דין נוסף, דכיון דהי' אסור לו לכתחילה לברך לפטור האחרים כיון דהוא לא נהנה ועבר ובירך הוי וברכתו הוי ברכה לבטלה לכתחילה, לא מהני לפטור האחרים, דהא דחז"ל הניחו הדין בדיעבד על עיקרא דדינא דאיכא ערבות, היינו רק בשוגג. והמעיין בל' המג"א ז"ל בסי' ר"ט יראה דכן מדוייק דבתחילה כתב להוכיח מבפה"ג דקידוש דגם בפה"ג דחול מוציא האחרים אע"ג דאינו שותה עמהם ושוב כתב "ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו עיין מש"כ בסי' רי"ג וצ"ע" דשם חילק דהיינו דוקא במזיד, ומוכח כדברינו דמצד הסברא הו"ל למימר דגם במזיד יצאו האחרים בדיעבד, אלא דאיכא סברא נוספת דבמזיד גרע.
והנה לפי היסוד שכתבנו, נראה דכ"ז רק בברכת הנהנין בב' זכרים שמעיקר הדין אית בהו 'ערבות' ובזה הוא דמהני בדיעבד, אבל באיש ואשה לדעת הנוב"י ז"ל הנ"ל דליכא 'ערבות' בזה לכו"ע גם בשוגג ובדיעבד לא יועיל, דסו"ס לא נתחדש תורת 'ערבות' בהו, וז"ב.
ומה יומתק לפי"ז ליישב קושיתינו הנ"ל, מדברי הגרעק"א ז"ל גבי שמעון בן שטח דאע"ג דברכתו לא הוי לבטלה דהא פטר בזה את ינאי המלך, מ"מ לא היתה יכולה המלכה לצאת ממנו ברכהמ"ז, והקשינו דזה סותר למה שפסק הגרעק"א ז"ל גופי' כהמג"א ז"ל בברכה"נ דאם לא הוי ברכה לבטלה איכא ערבות, ולדברינו השתא לק"מ, דמאיש לאשה ליכא ערבות לדעת הנוב"י ז"ל, בזה לא מהני הא דלא הוי ברכה לבטלה, אבל בסי' רי"ג דאיירינן בב' זכרים פסק כהמג"א ז"ל, דבב' זכרים איכא תורת ערבות, ודו"ק היטב.
ונפק"מ נפלאה יש להוציא לפי"ז, דהנה דעת הנוב"י ז"ל בדגול מרבבה או"ח סי' רע"א דמאיש לאשה ליכא ערבות ואם האיש יצא ידי"ח אינו מוציא את האשה, ולפי"ז יהי' הדין, דאשה שבירכה ברכה ונתכוונה לפטור אנשים אחרים, והברכה היתה ברכה לבטלה בשוגג, השומעים ממנה לא יצאו ידי"ח, דמטעם שומע כעונה ליכא דהוי ברכה לבטלה וכנ"ל, ומשום ערבות נמי ליכא דהא מאשה לאיש ליכא ערבות, לדעת הנוב"י ז"ל.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דבברכת הנהנין ליכא ערבות ואם יצא אינו מוציא, והיינו טעמא כיון דליכא חובה לאכול לא שייך בזה ערבות.
ב] המג"א ז"ל חדית לן ב' חידושים, א] דאם הברכה של המברך אינה ברכה לבטלה מהני גם בבכה"נ לפטור האחרים אע"ג שהמברך עצמו אינו חייב בברכה זו, ב] ולא עוד אלא אפי' אם הברכה הוי לבטלה, אם בירך בשוגג יצא השני ידי"ח.
ג] והנה אין כונתו ז"ל משום שומע כעונה, דכיון דהמברך אינו בר חיובא מאי יתן ומה יוסיף הא דהוי שוגג, אלא בע"כ כונתו ז"ל מדין 'ערבות', וחדית לן דהא דליכא ערבות בבכה"נ היינו רק אם הברכה הוי לבטלה, וכן יש ללמוד מדברי החזו"א ז"ל.
ד] יש להוכיח דגם היכא דלא הוי ברכה לבטלה מ"מ ליכא ערבות בבכה"נ, מהא דס"ל לכמה תנאים דבכה"נ לפניה הוי חיוב תורה, ולדעת הרבה ראשונים ז"ל איסור ברכה לבטלה הוי רק דרבנן, וא"כ נמצא דמדאורייתא דלא נאסר ברכה לבטלה איכא ערבות בברכת הנהנין.
ה] תו יש להוכיח כן מדברי הגרעק"א ז"ל גבי שמעון בן שטח בברכות מ"ח א', שכ' דאם ליכא ערבות בנשים קשיא היאך הוציא שמעון בן שטח שאכל רק כזית את המלכה בבהמ"ז הרי היא אכלה כדי שביעה וחייבת מה"ת, והשתא אם נימא דהיכא דלא הוי ברכה לבטלה שפיר איכא ערבות, א"כ הרי שמעון בן שטח פטר בזה את המלך, ולא הוי ברכה לבטלה.
ו] ולפי"ז צ"ע דהגרעק"א ז"ל גופי' פסק כהמג"א ז"ל בסי' רי"ג, וא"כ צ"ע אמאי הק' מהא דשמעון בן שטח ולא נחית להא דלא הוי ברכה לבטלה.
ז] מצאתי מציאה נפלאה בדברי המחה"ש ז"ל דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות הוא דין רק לכתחילה ולא בדיעבד, ויש ליתן טעם נכון לדבריו ז"ל, דבאמת צ"ע הרי כשאוכל חייב לברך ומ"ש משחיטה דאכילה אינה חובה ועכ"ז איכא ערבות, ול"ל דשאני שחיטה דהוי מצוה, דא"כ באכילת פת בשבת דהוי מצוה ועכ"ז ליכא ערבות.
ח] ונראה לתרץ, דהנה המאירי ז"ל כ' דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות היינו משום דהברכה באה על ההנאה והמברך לא נהנה, וכן מצינו בבהמ"ז דטעמא דמדרבנן ליכא ערבות היינו משום דהמברך לא נהנה וחז"ל השוו דין בהמ"ז לדין ברכות הנהנין.
ט] והנה בבהמ"ז מצינו דבדיעבד איכא ערבות, ולהנ"ל יש להוכיח דה"ה בברכה"נ דחד טעמא לתרוייהו, ומצאתי ת"ל מפורש כן בדברי התשב"ץ ז"ל. ויש להביא ראי' נפלאה לזה מדברי הרמ"א ז"ל בסי' תרפ"ט.
י] ומעתה י"ל דמדכ' המג"א ז"ל דגם באכילת פת בשבת ליכא ערבות ובתרומה ושחיטה איכא ערבות בהכרח דלא תליא בחובה או רשות אלא ס"ל כהמאירי ז"ל דהא דליכא ערבות בבכה"נ היינו משום דמי שלא נהנה אינו יכול לברך, וממילא ילפי' מבהמ"ז דבדיעבד מהני.
י"א] והדברים מדוייקים עד מאד, דהרי המג"א ז"ל דחידש דבדיעבד איכא ערבות גם בבכה"נ יליף כן מדברי הרמ"א ז"ל בסי' ר"ט, ולהנ"ל נמצא כן מפורש בדברי הרמ"א ז"ל בסי' תרפ"ט.
י"ב] ולפי"ז הא דכ' המג"א ז"ל דאם בירך במזיד לא יצאו השומעים ידי",ח הוא דין נוסף, דאם בירך במזיד לפטור האחר לא תיקנו חז"ל דבדיעבד מהני ערבות.
י"ג] אמנם כ"ז בב' זכרים דאיתנייהו בתורת ערבות, אבל באיש ואשה דליתנייהו בתורת ערבות, גם אם הברכה אינה לבטלה ליכא ערבות, ואתיא שפיר הא דהגרעק"א ז"ל הק' מהא דשמעון בן שטח, ולא נחית להא דלא הוי התם ברכה לבטלה.
י"ד] ולפי"ז יש להוציא נפק"מ נפלאה, באיש שבירכה לאיש בברכה"נ ולא היתה ברכה לבטלה או דהי' בשוגג לא יצא האיש ידי"ח, דערבות ליכא, ושומע כעונה נמי ליכא.
Subscribe to:
Posts (Atom)
