בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ
ראובן שבירך על פרי ונתכוין בזה לפטור את שמעון, ושוב נתברר דברכת ראובן היתה לבטלה דכבר בירך מקודם, האם שמעון יצא ידי"ח.
בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש "בערב תאכלו מצות", ע"כ נכתוב בעז"ה ענין כללי המסתעף גם למצות אכילת מצה.
בר"ה כ"ט א' אמרי' "תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. בעי רבא, ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש היום מהו, כיון דחובה הוא מפיק, או דלמא ברכה לאו חובה היא. תא שמע, דאמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו".
ובטעמא דמילתא דבברכת הלחם והיין ליכא ערבות, כ' רש"י ז"ל בד"ה חוץ וז"ל, "ושאר ברכת פירות וריחני שאינו חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם, לא ליתהני ולא ליבריך". והריטב"א ז"ל שם ביאר יותר וז"ל, "לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין, וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו, ואם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא", ומדבריהם ז"ל נראה דלא שייך כלל ערבות בברכות הנהנין.
והנה מצינו חידוש גדול בדברי המג"א ז"ל בסי' רי"ג סק"ז, אהא דכ' שם מרן המחבר ז"ל וז"ל "אין המברך מוציא אחרים אלא אם כן יאכל וישתה עמהם, ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו". וכ' המג"א ז"ל, "משמע דאם אינו אוכל ושותה עמהם אפי' בדיעבד לא יצא בשמיעתו דהא ה"ל ברכתו לבטלה וכו' ול"ד למ"ש סי' ר"ט ס"ב דהתם ה"ל שוגג ע"ש".
ובסי' ר"ט אהא דכ' מרן המחבר ז"ל דאם אחד בירך בטעות על שכר בפה"ג והוציא בברכתו את האחרים שרוצים לשתות יין יצאו ידי"ח, ודייק המג"א ז"ל בסק"ה מדבריו ז"ל דהיינו דוקא אם גם המברך בדעתו הי' אח"כ לשתות עוד יין אחר. וכ' ע"ז וז"ל, "ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרים שהיה יין לפניהם צ"ע. ונ"ל דיצאו, מידי דהוי אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם, ה"נ יצאו בדיעבד. ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע. ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו, וכ"מ כאן דכתב גם הוציא האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא".
ביאור דבריו ז"ל, דבסי' רי"ג קשיתי', מ"ש מהא דסי' ר"ט ס"ב, בטעה וחשב שהמים בידו הוא יין ובירך ברכת הגפן והשומעים דעתם הי' לשתות גם יין אע"ג דהמברך לא הי' בדעתו לשתות יין ואם ירצה השתא לשתות יין חייב לחזור ולברך, מ"מ יצאו השומעים ידי"ח. וע"ז תי', דשאני התם דהמברך הי' שוגג, ובברכה לבטלה בשוגג שפיר יצאו השומעים ידי"ח, אבל היכא דבמזיד בירך ברכה לבטלה לא יצאו ידי"ח, והוכיח כן מדברי הרמ"א ז"ל דהאחרים יצאו.
ומדבריו ז"ל נמצינו למדים ב' חידושים חידוש ע"ג חידוש, א] דבברכת הנהנין אם המברך לפטור את האחרים והוא אינו חייב בברכה זו, אם משום מה ברכתו אינה לבטלה יצאו השומעים ידי"ח אע"ג דהמברך לא יצא או אינו צריך לצאת בברכה זו, ב] ולא זאת בלבד אלא אפי' אם ברכתו הוי לבטלה, מ"מ אם בירך בשוגג יצאו האחרים ידי"ח, ויליף לה מדברי הרמ"א ז"ל בדר"מ, ולא רק באופן שטעה וסבר על שכר שהוא יין, אלא דמרהיטת דברי המג"א ז"ל שכ' דשאני התם דהוי שוגג משא"כ בסי' רי"ג דהוי מזיד, יש להוכיח דגם בגוונא דסי' רי"ג שבירך רק לפטור את האחרים, אם המברך בירך בשוגג, והיינו בהכרח דטעה בדין וסבר דיכול לפטור האחרים גם אם אינו אוכל, מ"מ יצאו השומעים ידי"ח.
והפמ"ג ז"ל בסי' קס"ז במשב"ז סק"ח כ' דהיכא דבתחילה רצה המברך לאכול עמהם ולפטור גם את עצמו וקודם שאכל הפסיק במזיד בין הברכה לאכילה, יצאו השומעים ידי"ח, אע"ג דנתברר דלגבי המברך היתה הברכה לבטלה, ויליף לה מדברי המג"א ז"ל הנ"ל.
והנה בפשוטו נראה ברור, דאין כונת המג"א ז"ל דמדין שומע כעונה יצאו ידי"ח, הא ליתא, דהא בדינא דשומע כעונה כל שהעונה אינו בר חיובא אין השומע ממנו יוצא ידי"ח, וביאר הפמ"ג ז"ל בפתיחה כוללת החלק השלישי אות כ"ח דיסוד דין שומע כעונה הוי מטעם שליחות דהמברך נעשה שלוחו של השומע, ואם המברך יצא כבר ידי"ח הוי כשליח שאינו בר חיובא יעו"ש, וא"כ כיון דהמברך אינו אוכל ולא הוי בר חיובא היאך יפטור את האחרים, ומה יתן ומה יוסיף הא דהוי שוגג.
ובע"כ לומר, דהא דכ' המג"א ז"ל דאם הברכה לבטלה הי' בשוגג יצאו השומעים ידי"ח אין כונתו ז"ל משום שומע כעונה, אלא כונתו ז"ל משום דין 'ערבות', והיינו דס"ל דכל היכא דאין כאן איסור של ברכה לבטלה שפיר יכול להוציא את השני, ולא עוד אלא אם האיסור של ברכה לבטלה הוי בשוגג נמי יכול השני לצאת בה. אמנם מדברי הרב ז"ל בשו"ע שלו סי' רי"ג ס"ג נראה דבבירך ברכה לבטלה בשוגג יצאו האחרים מדין שומע כעונה, וצ"ע.
וכן נראה מדברי החזו"א ז"ל באו"ח סי' י"ט כ' וז"ל בא"ד, "אבל בברכת הנהנין כיון שאינו מחויב לברך לא יאכל ולא יברך אין שייך בזה ערבות והלכך אין יכול להוציא אחרים דהוי ברכה לבטלה אלא א"כ שהוא עצמו צריך לאותה ברכה והוי ברכתו ברכה מעליא מחמת עצמו והלכך גם חבירו יוצא בשמיעתו", ומדבריו ז"ל למדנו לענין החידוש הראשון שחידש המג"א ז"ל, דלו יצויר דברכת המברך לא תהא לבטלה, יכול האחר לצאת ממנו, אין זה מדין שומע כעונה, אלא משום דינא ד'ערבות'. ואע"ג דגם בהלל ומגילה שאין איסור בקריאתן ומ"מ אין השני יוצא ידי"ח לולי דין ערבות, [וכדכ' הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' תרפ"ט סק"ד דלהצד דבנשים ליכא ערבות, אם אשה קוראת מגילה לאחרת וכבר יצאה ידי"ח אינו יכולה להוציא את האשה האחרת] היינו נמי מהאי טעמא דלא הוי קריאה של מצוה מפי הקורא וכדכ' החזו"א ז"ל שם לעיל מיני' בסמוך.
ונלע"ד בעז"ה להביא ב' ראיות מוכרחות דגם היכא דליכא ברכה לבטלה אין השומע יכול לצאת מדין 'ערבות'.
א] נחלקו הנוב"י והגרעק"א ז"ל האם מאיש לאשה איכא דין ערבות, דעת הנוב"י ז"ל בדגול מרבבה או"ח סי' רע"א דמאיש לאשה ליכא ערבות, ואם האיש יצא ידי"ח אינו מוציא את האשה, ויליף לה מדברי הרא"ש ז"ל בפ"ג דברכות סי"ג שכ' "אבל האשה אינה בכלל הערבות". ולעומתו דעת הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' ז' דבמצוה שגם האשה חייבת בה איכא ערבות, ולא קאמר הרא"ש ז"ל אלא במצוה שהאשה אינה חייבת בה, וכנדון דמיירי בה הרא"ש ז"ל בברכת המזון להך גיסא התם דאשה אינה חייבת בברכת המזון מן התורה.
והגרעק"א ז"ל כ' להוכיח כדבריו, מהא דאמרי' בברכות מ"ח א' "ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו וכו' אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה וכו' יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך, ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא (אמר רבי יוחנן) שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד דהכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן".
והשתא אי נימא דמאיש לאשה ליכא ערבות, א"כ גם אם הי' שמעון בן שטח אוכל כזית היאך הי' פוטר את המלכה, הרי הוא דאכל כזית אינו חייב בברכהמ"ז אלא מדרבנן דהא לא אכל כדי שביעה, והמלכה שאכלה כדי שביעה חייבת בברכהמ"ז מדאורייתא להך גיסא בברכות כ' ב' דאשה חייבת בברכהמ"ז מדאורייתא, וכיון דליכא ערבות, אין המחוייב מדרבנן פוטר המחוייב מדאורייתא. אלא בע"כ דגם מאיש לאשה איכא ערבות עכת"ד הגרעק"א ז"ל.
והנה הנוב"י ז"ל גופי' כבר הרגיש בראי' זו, הלא היא בספרתו צל"ח בברכות כ' ב' ד"ה אי אמרת, ושם תי' וז"ל "ואולי כיון שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מן התורה, ושמעון בן שטח הוא ערב, דכל ישראל ערבים זה בזה, שוב נקרא שמעון בן שטח ג"כ מחויב מן התורה ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם, דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא". וכבר נודע בשערים דהא דהגרעק"א ז"ל מיאן בתי' דהצל"ח ז"ל היינו משום דלטעמי' אזיל בכ"מ דדינא ד'ערבות' לא משוי לי' בר חיובא אלא אפשרות לפטור את חבירו אע"ג דאינו חייב בדבר [והארכנו בזה ת"ל במ"א ואכ"מ].
והשתא אי נימא כדדייקנו מדברי המג"א ז"ל, דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות היינו רק היכא דהוי ברכה לבטלה, צ"ע טובא קושית הגרעק"א ז"ל, נהי דלא ס"ל לתי' דהצל"ח ז"ל 'ערבות' לא משוי לי' בר חיובא, מ"מ לא קשיא דהא ברכת המזון שבירך שמעון בן שטח לא היתה ברכה לבטלה דבזה פטר את המלך, ושפיר יצאה המלכה ידי"ח, ומאי שנא מברכת הנהנין דאע"ג דליכא ערבות מ"מ אם לא הוי ברכה לבטלה יכול להוציא את חבירו, אלא מוכח דס"ל להגרעק"א ז"ל דאע"ג דלא הוי ברכה לבטלה מ"מ ליכא 'ערבות'.
אמנם אם כן יסתער עלינו קושיא אלימתא, דהנה מדברי הגרעק"א ז"ל בגליון השו"ע או"ח סי' רי"ג הנ"ל נראה דס"ל להלכה כחי' דהמג"א ז"ל דאם הברכה לבטלה הוי בשוגג יצאו השומעים ידי"ח, וא"כ היאך כ' דגם כשאיש מברך לאיש אין האשה יכולה לצאת ידי"ח בזה, ולהנ"ל הני מילי סתרא"י נינהו. [ותי' לקושיא זו כתבנו בעז"ה בסוף המאמר].
ב] נלע"ד בעז"ה להביא ראי' מוכחת דגם היכא דליכא ברכה לבטלה מ"מ ליכא 'ערבות', ובהקדם ב' הקדמות.
א] דעת התוס' בר"ה ל"ג א' ד"ה הא, דאיסור ברכה שאינה צריכה הוי איסור דרבנן ורק שלא בדרך ברכה אסור מה"ת, וכ"ה דעת רוב הראשונים ז"ל [עי' בדברי תר"י ז"ל בפ"ח דברכות לט ב מדפי הרי"ף, ובדברי החינוך ז"ל סוף מצוה ת"ל, ובדברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דקידושין סי' מ"ט]. והחיד"א ז"ל במחזיק ברכה סי' רט"ו הביא בשם הזרע אמת ז"ל דדעת הרמב"ם ז"ל נמי דהוי איסור דרבנן, וכן נקט המעשה רקח ז"ל בפ"א מברכות הט"ו בדעת הרמב"ם ז"ל.
ב] הרשב"א ז"ל בברכות מ"ח ב' ד"ה הא, כתב דכל הנך תנאי שהוזכרו שם בסוגיא ס"ל דברכת הנהנין לפניו הוי חיוב תורה יעו"ש. והפני יהושע ז"ל בברכות ל"ה א' ד"ה אלא, צידד דלמסקנת הגמ' דחיוב ברכה לפניה ילפי' מסברא דכל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל, הוי חיוב תורה, דבכל הש"ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי חיוב תורה יעו"ש.
והשתא לפי"ז אם נימא דהא דבברכת הנהנין לא אמרי' יצא מוציא היינו רק היכא דהוי ברכה לבטלה, א"כ נמצא דמדאורייתא כיון דליכא איסור ברכה לבטלה, שפיר נימא בברכת הנהנין דינא ד'יצא מוציא'. וכיון דברכת הנהנין הוי חיוב תורה, א"כ מדאורייתא אם אחד שאינו אוכל מברך לפטור את חבירו שפיר מוציאו, וניבעי למימר לפי"ז דלאחר שחז"ל אסרו לברך ברכה לבטלה נולד הדין דבברכת הנהנין ליכא 'ערבות', וזה דחוק מאד.
וליכא למימר דטעמא דהמג"א ז"ל דהוי ברכה לבטלה היינו משום דהברכה אינה נתפסת כברכה דאינו מחוייב בזה, ולא משום עבירת איסור לבטלה, ולפי"ז אע"ג דמדאורייתא ליכא איסור ברכה לבטלה מ"מ ברכה לבטלה מיהא הוי ואינו מחוייב בה, הא ליתא, דהא ברכה לבטלה בשוגג נמי אינה מחוייב בברכה, ועכ"ז ס"ל להמג"א ז"ל דמהני לפטור את השני, ובהכרח דהא דבמזיד אינו פוטר את האחרים היינו משום עבירת איסור לבטלה.
שוב מצאתי מציאה נפלאה בדברי המחצית השקל ז"ל על המג"א בסי' ר"ט הנ"ל, ושם הקשה אהא דדימה המג"א ז"ל ברכת בפה"ג בקידוש לבפה"ג בחול, וכ' המחה"ש ז"ל לתרץ וז"ל שם, "וניהו דהתם משום ברכת המצוות אפילו לכתחלה מותר לברך לאחרים, אפילו הוא אינו טועם, אבל שאר ברכת הנהנין אם הוא אינו אוכל עמהם, וכמו שכתבתי לעיל סוף סימן קס"ז וע"ש הטעם. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בשאר ברכת הנהנין יוצאים אפילו הוא לא יצא, דדוקא לכתחלה אסור בשאר ברכת הנהנין כשאינו אוכל עמהם, משום דהוי ברכה לבטלה לגבי נפשיה".
והנה חדית לן המחה"ש ז"ל דהא דבברכת הנהנין ליכא 'ערבות' היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד גם בברכת הנהנין איכא 'ערבות'. ולפו"ר דבריו ז"ל קשים להולמם, דכיון דטעמא דליכא ערבות בברכה"נ היינו משום דאינה חובה, מה מקום יש לחלק בין לכתחילה לבדיעבד.
ונלע"ד בעז"ה ליתן טעם נכון בדבריו ז"ל, והסגנון יהי' כך, דהמג"א ז"ל לטעמי', חייב לסבור דהא דבברכות הנהנין ליכא ערבות היינו רק דין לכתחילה.
הנה כבר הק' האחרונים ז"ל אמאי ליכא ערבות בברכות הנהנין הרי כשרוצה ליהנות חייב לברך, ומ"ש משחיטה דכ' הט"ז ז"ל ביור"ד ס"א סקי"ז בדעת הרא"ש והטור ז"ל דאיכא ערבות והרי גם שחיטה אינה חובה אלא אם רוצה לאכול, והתבואות שור ז"ל ביור"ד ס"א סקנ"ט העיר בזה, ותי' דבברכת הנהנין ליכא מצוה באכילתו אבל בשחיטה מקיים מ"ע ד'וזבחת'.
וצ"ע דא"כ בברכת הנהנין שמקיים מצוה באכילתו הי' מן הדין דאיכא ערבות, והא ליתא, דהא בגמ' אמרי' דרק בברכת מצה בליל פסח איכא ערבות, ומינה דבברכת פת של שבת ליכא ערבות וכדפסק מרן המחבר ז"ל בסי' קס"ז ס"כ, והמג"א ז"ל שם סקמ"א ביאר דהיינו טעמא כיון דאינו חייב לאכול רק אם נהנה ואם מצטער פטור הוי כברכת הנהנין דליכא ערבות, וא"כ תיקשי מ"ש שחיטה דאם אינו רוצה לאכול אינו חייב לשחוט.
וכן יש להק' מהא דכ' המג"א ז"ל בסי' ח' סק"ב דתרומה אינה מצוה אלא תיקון המאכל וברכת התרומה אינה נחשבת כברכת המצוות, והגרעק"א ז"ל שם בגליון כ' דה"ה ברכת השחיטה, ועכ"ז כ' הרא"ש ז"ל בפ"א דחולין ס"ג דאיכא ערבות בברכת שחיטה ותרומה. והשתא לדברי המג"א ז"ל בב' המקומות הנ"ל הדרי קושיא לדוכתא, מ"ש ברכות הנהנין מברכת שחיטה ותרומה. [מיהו לשון המג"א ז"ל שם, דאינה מצוה כ"כ, והיינו דקצת מצוה איכא בזה וצ"ע].
והנה כבר נודע בשערים חקירת האחרונים ז"ל האם ברכת הנהנין יסודה משום איסור דהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל או דיסודה מצוה שציונו חז"ל לברך קודם שנהנה. ומדברי הר"י ז"ל בברכות י"ב א' תוד"ה לא, נראה קצת דיסודה משום איסור וכ"נ מדברי הרשב"ם ז"ל בפסחים ק"ב א' ד"ה להודיעך וכדביאר המהרש"א ז"ל שם [אלא דאין זה מוכרח די"ל דאית בזה גם צד איסור וגם צד מצוה], אבל האבני נזר ז"ל באו"ח סי' ל"ז מסק"ה ואילך הוכיח מכמה דוכתי דברכת הנהנין יסודה מצוה על הגברא לברך יעוש"ה.
והשתא התינח להסוברים דברכת הנהנין יסודה משום איסור א"כ י"ל דלא דמיא לשחיטה דהתם הברכה הוי עכ"פ משום מצוה, אבל להסוברים דברכת הנהנין יסודה מצוה, הדק"ל מ"ש ברכת הנהנין דלית בה ערבות מברכת שחיטה ותרומה דאית בה ערבות.
ונלע"ד בעז"ה המצאה נפלאה ליישב הקושיא ובזה יבואר נמי דברי המחה"ש ז"ל, ובהקדם ד' הקדמות.
א] המאירי ז"ל בר"ה כ"ח א' ד"ה מה שביארנו כ' וז"ל "וכן כל ברכות הנהנין אין אדם מברך לצורך חברו שברכת הנהנין אינה חובה מצד עצמה שלא נתחייב לאכול ולשתות ולהריח אלא שאחר שרוצה ליהנות צריך לברך מפני שאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה ואין ראוי לברך אלא הנהנה". וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל ז"ל בר"ה שם וז"ל "חוץ מברכת הלחם דברכת הנאה היא ולאו חובה שאם רצה יאכל ואם רצה יתענה ובזה לא נעשה לו ערב ואיך יברך הוא ולא נהנה ממנו".
ב] מעתה מצינו טעם חדש בהא דבכל ברכת הנהנין ליכא ערבות והיינו משום דכיון דלא נהנה היאך יברך בשביל חבירו, ואין הטעם במה שאינו חובה, אלא עיקר הטעם דמי שלא נהנה אינו יכול לברך, והוא חסרון במברך. והא דכ' רש"י ז"ל בר"ה כ"ט א' דטעמא דליכא ערבות בברכת הנהנין היינו משום דאינה חובה לא ליתהני ולא ליבריך היינו רק לחלק בין נהנין סתם לנהנין שהוא חובה, ומ"מ עיקר הטעם דבנהנין ליכא ערבות היינו משום דאינו יכול לברך אם לא נהנה דעיקר הברכה נתקנה על הנאה.
ג] הנה לענין ברכת המזון מצינו בדברי תלמידי רבינו יונה ז"ל בברכות [לו א מדפי הרי"ף] וז"ל "מפני שמן הדין הי' שאפי' מי שאינו אוכל כלל יפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה לזה, אלא שברכת הנהנין אינו יכול לברך עד שנהנה", וכ"כ מרן הכסף משנה ז"ל בפ"ה מברכות הט"ו בדעת הרמב"ם ז"ל לענין ברכת המזון, וז"ל "דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אא"כ נהנה". הא קחזינן דברכת המזון וברכת הנהנין בני חדא ביקתא נינהו. דתרוויהו אין יכול להוציא משום דבעינן נהנה. [אמנם הרא"ש ז"ל בפ"ז דברכות סכ"א אייתי לדברי הירושלמי דטעמא דליכא ערבות בבהמ"ז היינו משום דכתיב ואכלת ושבעת ומי שאכל הוא יברך ויתכן דהיינו נמי מהאי טעמא דכיון דלא נהנה אינו יכול לברך והוא חסרון במברך, וצ"ע בזה].
ד] הנה לענין ברהמ"ז כ' המשנה ברורה ז"ל בביאור הלכה בסי' תפ"ט ד"ה ומצוה, דבדיעבד אם האוכל הוא בור ואינו יודע לברך יכול אחר להוציאו אע"ג דלא אכל, יעו"ש, וכן נראה מרהיטת דברי הר"ן ז"ל בר"ה [יא ב מדפי הרי"ף] ד"ה יחיד יעו"ש, ויש להוציא מזה דהך סברא דא"א לברך אם לא נהנה היינו סברא לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה, דהא בבהמ"ז מדרבנן א"א לברך אא"כ נהנה ומ"מ בדיעבד מהני. ויש לדון לפי"ז גם בבקי, והאחר בירך לו, דבדיעבד נימא דאינו חייב לחזור ולברך דהך סברא דרק מי שנהנה הוא שיברך היינו רק לכתחילה ולא בדיעבד.
והשתא לפי"ז עלה בידינו בעז"ה, דגם בברכת הנהנין דעיקר הטעם דליכא ערבות היינו משום דהמברך לא נהנה וברכה על הנאה נתקנה וכנ"ל, מ"מ כ"ז היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר איכא ערבות, וכדמצינו לענין בהמ"ז. [ונהי דאין זה מוכרח, די"ל דבבהמ"ז דמהני בדיעבד היינו משום דמה"ת אין זה ברכות הנהנין אלא דרבנן שויהו כברכת הנהנין ובדיעבד שבקוה אדין תורה, מ"מ איכא נמי למימר כדכתבנו].
ות"ל מצאתי הדברים מפורשים, בדברי התשב"ץ ז"ל בחי' לר"ה כ"ט א', וז"ל "כל הברכות כלן אע"פ שיצא מוציא ואפי ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום חוץ משאר ברכת הנהנין ובירושלמי מוציא עוד ברכת המזון וק"ש ותפילה וה"מ ביודע לברך אבל באם אינו יודע לברך סופר מברך ובור יוצא". ומבואר להדיא דהך דינא דסופר מברך ובור יוצא ואעפ"י שהסופר כבר יצא, קיים גם בברכת הנהנין.
ונלע"ד בעז"ה להביא ראי' נכונה דכ"ה דעת הרמ"א ז"ל, דהנה הרמ"א ז"ל בדרכי משה או"ח סי' תקפ"ט לענין ברכה על תקי"ש באחד שתוקע לנשים וז"ל "אבל לברך אחר בשבילן נראה דאסור דהרי אמרו כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין והוא הדין לכל ברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא הואיל ואינו מחוייב בדבר אסור לחבירו לברך בשבילו וכ"ש בברכות אלו שהנשים בעצמן עדיף שלא לברך".
והנה מדנקט הרמ"א ז"ל גבי ברכת הנהנין לשון "אסור לחבירו לברך", ולא נקט לשון אינו יכול להוציא, הרי מוכח להדיא דאין זה אלא איסור לכתחילה, ומ"מ בדיעבד אם בירך לאחר בברכת הנהנין יצא ידי"ח, והיא ראי' אלימתא.
והשתא דאתי' ב"ה להכי, יבוארו דברי המחה"ש ז"ל הנ"ל אל נכון, דמהא דס"ל להמג"א ז"ל דתרומה לא הוי ברכת המצוות ומהא דס"ל דעל ברכת הפת בשבת ליכא ערבות ואע"ג דגם זה חובה, הרי מוכח דס"ל דטעמא דליכא ערבות בברכת הנהנין אין זה משום דלא הוי חובה, אלא בע"כ לומר דס"ל דטעמא הוי משום דהוי חסרון במברך דאינו יכול לברך כיון שלא נהנה, וממילא דכ"ז לכתחילה ולא בדיעבד.
וכמה נפלאים הדברים ת"ל, דהא המג"א ז"ל בסי' ר"ט הנ"ל שחידש דבבירך בשוגג לפטור האחר יצא בדיעבד, ייסד דבריו על דברי הרמ"א ז"ל בדרכי משה בסי' ר"ט יעו"ש, ולדברינו השתא הוא כו"פ, דהרמ"א ז"ל לטעמי' אזיל שכ' בסי' תקפ"ט דרק איסור יש בדבר אבל בדיעבד יוצא, והמג"א ז"ל פסק כוותי'.
והנה לפי"ז, הא דכ' המג"א ז"ל דרק בשוגג אמרי' דבדיעבד יצא השני ולא במזיד, ולהנ"ל הרי בדיעבד איכא ערבות בברכה"נ ואמאי בבירך במזיד לא יצאו האחרים ידי"ח, וצ"ל דהוא דין נוסף, דכיון דהי' אסור לו לכתחילה לברך לפטור האחרים כיון דהוא לא נהנה ועבר ובירך הוי וברכתו הוי ברכה לבטלה לכתחילה, לא מהני לפטור האחרים, דהא דחז"ל הניחו הדין בדיעבד על עיקרא דדינא דאיכא ערבות, היינו רק בשוגג. והמעיין בל' המג"א ז"ל בסי' ר"ט יראה דכן מדוייק דבתחילה כתב להוכיח מבפה"ג דקידוש דגם בפה"ג דחול מוציא האחרים אע"ג דאינו שותה עמהם ושוב כתב "ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו עיין מש"כ בסי' רי"ג וצ"ע" דשם חילק דהיינו דוקא במזיד, ומוכח כדברינו דמצד הסברא הו"ל למימר דגם במזיד יצאו האחרים בדיעבד, אלא דאיכא סברא נוספת דבמזיד גרע.
והנה לפי היסוד שכתבנו, נראה דכ"ז רק בברכת הנהנין בב' זכרים שמעיקר הדין אית בהו 'ערבות' ובזה הוא דמהני בדיעבד, אבל באיש ואשה לדעת הנוב"י ז"ל הנ"ל דליכא 'ערבות' בזה לכו"ע גם בשוגג ובדיעבד לא יועיל, דסו"ס לא נתחדש תורת 'ערבות' בהו, וז"ב.
ומה יומתק לפי"ז ליישב קושיתינו הנ"ל, מדברי הגרעק"א ז"ל גבי שמעון בן שטח דאע"ג דברכתו לא הוי לבטלה דהא פטר בזה את ינאי המלך, מ"מ לא היתה יכולה המלכה לצאת ממנו ברכהמ"ז, והקשינו דזה סותר למה שפסק הגרעק"א ז"ל גופי' כהמג"א ז"ל בברכה"נ דאם לא הוי ברכה לבטלה איכא ערבות, ולדברינו השתא לק"מ, דמאיש לאשה ליכא ערבות לדעת הנוב"י ז"ל, בזה לא מהני הא דלא הוי ברכה לבטלה, אבל בסי' רי"ג דאיירינן בב' זכרים פסק כהמג"א ז"ל, דבב' זכרים איכא תורת ערבות, ודו"ק היטב.
ונפק"מ נפלאה יש להוציא לפי"ז, דהנה דעת הנוב"י ז"ל בדגול מרבבה או"ח סי' רע"א דמאיש לאשה ליכא ערבות ואם האיש יצא ידי"ח אינו מוציא את האשה, ולפי"ז יהי' הדין, דאשה שבירכה ברכה ונתכוונה לפטור אנשים אחרים, והברכה היתה ברכה לבטלה בשוגג, השומעים ממנה לא יצאו ידי"ח, דמטעם שומע כעונה ליכא דהוי ברכה לבטלה וכנ"ל, ומשום ערבות נמי ליכא דהא מאשה לאיש ליכא ערבות, לדעת הנוב"י ז"ל.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דבברכת הנהנין ליכא ערבות ואם יצא אינו מוציא, והיינו טעמא כיון דליכא חובה לאכול לא שייך בזה ערבות.
ב] המג"א ז"ל חדית לן ב' חידושים, א] דאם הברכה של המברך אינה ברכה לבטלה מהני גם בבכה"נ לפטור האחרים אע"ג שהמברך עצמו אינו חייב בברכה זו, ב] ולא עוד אלא אפי' אם הברכה הוי לבטלה, אם בירך בשוגג יצא השני ידי"ח.
ג] והנה אין כונתו ז"ל משום שומע כעונה, דכיון דהמברך אינו בר חיובא מאי יתן ומה יוסיף הא דהוי שוגג, אלא בע"כ כונתו ז"ל מדין 'ערבות', וחדית לן דהא דליכא ערבות בבכה"נ היינו רק אם הברכה הוי לבטלה, וכן יש ללמוד מדברי החזו"א ז"ל.
ד] יש להוכיח דגם היכא דלא הוי ברכה לבטלה מ"מ ליכא ערבות בבכה"נ, מהא דס"ל לכמה תנאים דבכה"נ לפניה הוי חיוב תורה, ולדעת הרבה ראשונים ז"ל איסור ברכה לבטלה הוי רק דרבנן, וא"כ נמצא דמדאורייתא דלא נאסר ברכה לבטלה איכא ערבות בברכת הנהנין.
ה] תו יש להוכיח כן מדברי הגרעק"א ז"ל גבי שמעון בן שטח בברכות מ"ח א', שכ' דאם ליכא ערבות בנשים קשיא היאך הוציא שמעון בן שטח שאכל רק כזית את המלכה בבהמ"ז הרי היא אכלה כדי שביעה וחייבת מה"ת, והשתא אם נימא דהיכא דלא הוי ברכה לבטלה שפיר איכא ערבות, א"כ הרי שמעון בן שטח פטר בזה את המלך, ולא הוי ברכה לבטלה.
ו] ולפי"ז צ"ע דהגרעק"א ז"ל גופי' פסק כהמג"א ז"ל בסי' רי"ג, וא"כ צ"ע אמאי הק' מהא דשמעון בן שטח ולא נחית להא דלא הוי ברכה לבטלה.
ז] מצאתי מציאה נפלאה בדברי המחה"ש ז"ל דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות הוא דין רק לכתחילה ולא בדיעבד, ויש ליתן טעם נכון לדבריו ז"ל, דבאמת צ"ע הרי כשאוכל חייב לברך ומ"ש משחיטה דאכילה אינה חובה ועכ"ז איכא ערבות, ול"ל דשאני שחיטה דהוי מצוה, דא"כ באכילת פת בשבת דהוי מצוה ועכ"ז ליכא ערבות.
ח] ונראה לתרץ, דהנה המאירי ז"ל כ' דהא דבברכת הנהנין ליכא ערבות היינו משום דהברכה באה על ההנאה והמברך לא נהנה, וכן מצינו בבהמ"ז דטעמא דמדרבנן ליכא ערבות היינו משום דהמברך לא נהנה וחז"ל השוו דין בהמ"ז לדין ברכות הנהנין.
ט] והנה בבהמ"ז מצינו דבדיעבד איכא ערבות, ולהנ"ל יש להוכיח דה"ה בברכה"נ דחד טעמא לתרוייהו, ומצאתי ת"ל מפורש כן בדברי התשב"ץ ז"ל. ויש להביא ראי' נפלאה לזה מדברי הרמ"א ז"ל בסי' תרפ"ט.
י] ומעתה י"ל דמדכ' המג"א ז"ל דגם באכילת פת בשבת ליכא ערבות ובתרומה ושחיטה איכא ערבות בהכרח דלא תליא בחובה או רשות אלא ס"ל כהמאירי ז"ל דהא דליכא ערבות בבכה"נ היינו משום דמי שלא נהנה אינו יכול לברך, וממילא ילפי' מבהמ"ז דבדיעבד מהני.
י"א] והדברים מדוייקים עד מאד, דהרי המג"א ז"ל דחידש דבדיעבד איכא ערבות גם בבכה"נ יליף כן מדברי הרמ"א ז"ל בסי' ר"ט, ולהנ"ל נמצא כן מפורש בדברי הרמ"א ז"ל בסי' תרפ"ט.
י"ב] ולפי"ז הא דכ' המג"א ז"ל דאם בירך במזיד לא יצאו השומעים ידי",ח הוא דין נוסף, דאם בירך במזיד לפטור האחר לא תיקנו חז"ל דבדיעבד מהני ערבות.
י"ג] אמנם כ"ז בב' זכרים דאיתנייהו בתורת ערבות, אבל באיש ואשה דליתנייהו בתורת ערבות, גם אם הברכה אינה לבטלה ליכא ערבות, ואתיא שפיר הא דהגרעק"א ז"ל הק' מהא דשמעון בן שטח, ולא נחית להא דלא הוי התם ברכה לבטלה.
י"ד] ולפי"ז יש להוציא נפק"מ נפלאה, באיש שבירכה לאיש בברכה"נ ולא היתה ברכה לבטלה או דהי' בשוגג לא יצא האיש ידי"ח, דערבות ליכא, ושומע כעונה נמי ליכא.
