If you learn this - you are BLESSED!!!
בס"ד
הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א
מי שנטע אילן בר"ח אלול תש"פ האם הפירות של תשפ"ג אסורות משום ערלה או לא.
בעמדנו ב"ה ביום חמשה עשר בשבט אשר מנין שנות הערלה נקבע ביום זה, אכתוב בעז"ה ענין הנוגע למנין שנות הערלה.
אמרי' בר"ה ט' סוע"ב, ת"ר אחד הנוטע אחד המבריך ואחד המרכיב וכו' שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה וכו'. פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה וכו' ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, אם לערלה ערלה ואם לרבעי רבעי. מנא הני מילי, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ומטו בה משמי' דרבי ינאי, אמר קרא ובשנה הרביעית ובשנה החמישית, פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי".
והנה בביאור הך הלכתא דפירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט מצינו בו ז' שי' בדברי הראשונים ז"ל.
א] רש"י ז"ל להלן י' א' ד"ה ופירות כ' וז"ל, "ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה, אם חנטו בה פירות לאחר ראש השנה של שנה רביעית מיד, עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה, שאע"פ שראש השנה תשרי לנטיעה, חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן, לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד חמשה עשר בשבט וכו', לכך הועילו לה שלושים שלפני ראש השנה, שממהר התירה מחמשה עשר בשבט ועד ראש השנה". ול' יום לאו דוקא, אלא צריך להוסיף עוד י"ד יום עד שנקלט יעו"ש בסוגיא, סה"כ מ"ד יום.
והנה הא דכ' רש"י ז"ל "שאע"פ שראש השנה תשרי לנטיעה, חמשה עשר בשבט ראש השנה לאילן, וזו כבר נעשית אילן" צ"ע מאי רצונו בזה, ונלע"ד בעז"ה דכונתו ז"ל, דהנה בשביעית פ"א מ"ח הוי פלוגתא דתנאי עד אימתי נקראו נטיעות. דדעת ר' אלעזר בן עזריה עד השנה הרביעית ודעת ר' יהושע עד ז' שנים ודעת ר' עקיבא דרק נטיעה בת שנתה מיקרי נטיעה. והשתא טעמא דכ' רש"י ז"ל דבר"ה של השנה השלישית לאו נטיעה היא אלא אילן אתיא רק כדעת ר' עקיבא, וס"ל דקיי"ל כדעת ר' עקיבא דנטיעה הוי רק נטיעה בת שנתה ואח"כ נעשה אילן, וא"כ השנה האחרונה של נטיעה זו אינה יכולה להסתיים בר"ה אלא בט"ו בשבט דהא יצאה מכלל נטיעה ונעשית אילן.
אלא דקשיא טובא לפי"ז, דא"כ נמצא דלעולם לא משכח"ל ששנות ערלה יסתיימו בר"ה אלא בט"ו בשבט, וא"כ גם אם נטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, שנות הערלה יסתיימו רק בט"ו בשבט שלאחר ג' שנים ומחצה.
אמנם מסיום דברי רש"י ז"ל שכ' "לכך הועילו לה שלושים שלפני ראש השנה, שממהר התירה מחמשה עשר בשבט ועד ראש השנה". והשתא אי נימא דלעולם שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט, א"כ הו"ל לרש"י ז"ל לכתוב דממהר התירה בשנה שלימה מט"ו בשבט של השנה השלישית עד ט"ו בשבט שבשנה הרביעית, ומדכתב עד ראש השנה מוכח דאילו נטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, שנות הערלה מסתיימות בר"ה לאחר ג' שנים, והשתא דנטע מ"ד יום קודם ר"ה דהרויח שנה שלימה דל' יום בשנה חשיב שנה החמירו עליו להמתין עד ט"ו בשבט.
ונלע"ד בעז"ה ליישב באופן נכון, דהנה לעיל ט' ב' אהא דתנן בריש פירקין דאחד בתשרי הוי ר"ה לנטיעה "מנלן דכתיב שלש שנים ערלים וכתיב בשנה הרביעית ויליף שנה שנה מתשרי" וכו', והנה מכח ילפותא זו אמרי' דכיון דל' יום בשנה חשיב שנה ע"כ אם נטע מ"ד יום קודם ר"ה דאיכא עוד י"ד יום לקליטה עלתה לו שנה, והיינו דשנות הערלה מסתיימות בר"ה, אלא דילפי' עוד דרשא מהא דכתיב ובשנה הרביעית דנהי דשנות הערלה מסתיימות מ"מ הפירות אסורים עד ט"ו בשבט.
וכן מורה ל' רש"י ז"ל י' א' ד"ה ופירות, שכ' "ואע"פ שאמרנו עלתה לו שנה, אם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה הרביעית מיד, עדיין אסורין הן משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה לנטיעה, ט"ו בשבט ר"ה לאילן וזו כבר נעשית אילן". ומשמע דשנות הערלה מסתיימות בר"ה ומ"מ מה שחנט אח"כ אסור משום ערלה עד ט"ו בשבט.
והנה התוס' לקמן י"ד א' ד"ה באחד כתבו, דהא דט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות ולא תשרי ומאי שנא מתבואה דהבאת שליש שלה נקבע בתשרי היינו מכח הדרשא דאמרי' הכא דכתיב ובשנה הרביעית דמינה ילפי' דפירות שחנטו עד ט"ו בשבט אסורות יעו"ש, והיינו דהך הלכתא דשבט הוי ר"ה לאילנות ילפי' מדרשא ד'ובשנה הרביעית'.
ולפי"ז הא דכ' רש"י ז"ל בסוף הדיבור דממהר התירה מט"ו בשבט ועד ר"ה, כונתו ז"ל לענין מנין השנים דאם נטע מ"ד יום קודם ר"ה דל' יום בשנה חשיב שנה נמצא דר"ה לאחר שנתיים נסתיימו שנות הערלה, ואה"נ דהפירות אסורים עד ט"ו בשבט וזה מכח ילפותא אחרת.
אלא דקשיא למאי נפק"מ דשנות הערלה מסתיימות בר"ה הא לעולם הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט אסורים משום ערלה, והראוני לדברי השפ"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע [שנדפס בספר חי' הרי"ם ז"ל על שו"ע] יור"ד סי' רצ"ד ס"ד שדייק שם מל' דברי מרן המחבר ז"ל דפירות החונטים בין ר"ה לט"ו בשבט איסור בעלמא הוא ואין לוקין עליהם משום ערלה, אלא דכ' דלא מצא לאחד מן הפוסקים שיכתוב כן.
ולדרכינו י"ל דהכי ס"ל לרש"י ז"ל דמה דחנט קודם ר"ה השלישי לוקים עליו משום ערלה, ומה שחנט אחר ר"ה עד ט"ו בשבט אסורין ואינם ערלה ממש, אלא מכח דרשא ד'ובשנה הרביעית' ילפי' דט"ו בשבט הוי ר"ה לאילנות לענין זה דהפירות שחנטו עד ט"ו בשבט אסורין כדין ערלה.
עכ"פ בהא קיימינן דלדעת רש"י ז"ל ליכא שנות ערלה שמסתיימות בר"ה אלא בט"ו בשבט, ונמצא לפי"ז דדעת רש"י כדעת בעל המאור ז"ל המובא לקמן אבל מטעם אחר יעוי' לקמן.
ושו"מ את שאהבה נפשי בדברי המשנה ראשונה ז"ל בשביעית שם דכ' להוכיח דקיי"ל כר' עקיבא דנטיעה בת שנתה מיקרי נטיעה ולא אח"כ מהא דאמרי' בסוגיין דפירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט ובהכרח כר"ע. עוד מצאתי מציאה גדולה, דהחזו"א ז"ל בשביעית סי' י"ז סקי"ד הביא דברי רש"י ז"ל "כבר נעשית אילן" וכ' דלפי"ז הא דאמרי' דפירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט אתיא רק כדעת ר' עקיבא, ולדעת אינך תנאי בשביעית דנטיעה בת ג' שנין עדיין הוי בכלל נטיעה, מונין לו שנות ערלה עד ר"ה.
ומעתה לפי"ז דהא תשרי אינו סיום שנות הערלה כיון דכבר נעשית אילן, אף אנן נכריח מזה כדברינו הנ"ל, דא"כ גם בנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, הפירות אסורין עד ט"ו בשבט, דתשרי אינו ענין לאילנות אלא שבט.
ושוב הראוני לספר שרביט הזהב שחיברו הגאון מוה"ר רפאל בירדוגו ז"ל [שהי' גאון קדמון לפני כמאתיים וחמישים שנה וחיבר ספר שו"ת משפטים ישרים], ובחי' למסכת ר"ה י' א' כתב וז"ל "רש"י ד"ה ופירות נטיעה וכר מט"ו בשבט עד ר"ה ק"ק דהול"ל עד ט"ו בשבט, ומזה נראה דרש"י סובר כסברת הרמב"ם ז"ל דלא אסרו עד ט"ו בשבט אלא בנטיעה זו שהקלנו עליה מתחלתה לחשוב שלשים יום לשנה וכו' וכפי"ז א"ש או' עד ר"ה דלא הועילה הקולא דשלשים יום אלא עד ר"ה דאילו לא היתה קולא של שלשים יום היה אסור עד ר"ה ותו לא אבל מדברי רש"י לקמן בד"ה פעמים משמע דלא כהרמב"ם ז"ל גם מהטעם שנתן משום דנעשה אילן ומטעם זה יש לחייב בכל הנטיעות, וצ"ל דעד ר"ה דנקט לאו דוקא אלא לומר דעל צד הפחות מועיל ההיתר עד ר"ה ואנה"נ לפי דיעות אחרים עד ט"ו בשבט". ות"ל שזכיתי לכוין לדבריו ז"ל.
ברם, הרא"ש ז"ל בה' ערלה סי' ט' העתיק דברי רש"י ז"ל וכ' ע"ז וז"ל "משמע קצת מתוך לשונו דדוקא נטיעה זו שעלו לה שלשים יום לשנה החמירו עליה שתמשך שנתה עד ט"ו בשבט אבל אם נטעו פחות משלשים יום לפני ר"ה הואיל ומונין לה שלש שנים מיום ליום אין דין לאוסרה עד חמשה עשר בשבט". וצ"ע א"כ מאי האי דכ' רש"י ז"ל דכבר נעשה אילן, הרי אין זה הטעם, ותו, דלפי טעם זה אתיא גמ' זו גם לאינך תנאי דנטיעה בת ג' שנין נמי הוי נטיעה, וצ"ע.
וכבר מצינו שיטה זאת בדברי הרשב"א הריטב"א והר"ן ז"ל ז"ל בשם איכא מאן דאמר [ולא אחד מהם הזכיר שזה דעת רש"י ז"ל], וגם הרא"ש ז"ל כ' יש לדייק קצת משמע דאין זה מוכרח בדברי רש"י ז"ל.
וז"ל הר"ן ז"ל שם "איכא מאן דאמר דדוקא נטיעה זו שהקלנו עליה בתחלתה שעלו לה ל' יום לשנה שלימה ולפיכך מחמירין עליה בסופה להמשיך שנתה עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילן. והיינו דאמרי' וכו' אלא פעמים כלומר בנטיעה שהקלנו עליה מתחלתה". וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל שם.
וממוצא הדברים חידשו הראשונים ז"ל הנ"ל ב' הלכות.
א] כיון דטעמא הוי מכח מה שהקלנו עליו בתחילתו החמרנו עליו בסופו, הנה לפי"ז נמצא דמי שנטע אפי' יום אחד אחר ר"ה, דגם בו אנו מקילין למנות פחות משנה כשנה [ואע"פ שנפחת מהשנה רק יום אחד], שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט לאחר יותר משלש שנים, וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' לר"ה שם, ומשכח"ל לפי"ז אילן שיותר מג' שנים שלימות הוי ערלה.
ב] מי שנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה דבזה לא הקלנו עליו בתחילתו אלא צריך למנות ג' שנים שלימות, יהי' הדין דמיד בר"ה של השנה הרביעית נגמר שנות הערלה ומכאן ואילך הפירות הם נטע רבעי. כ"כ הריטב"א והרא"ש ז"ל הנ"ל. ומדברי מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' רצ"ד ס"ה נראה דכן נקט להלכה.
והשתא לפי"ז דברי המשנה ראשונה ז"ל הנ"ל דקיי"ל כר"ע צ"ע טובא, דאדרבא, מדקיי"ל דאם נטע פחות מל' יום קודם ר"ה אין ממתינין עד ט"ו בשבט מוכח דלא קיי"ל כר"ע, דהא לר' עקיבא כיון דנטיעה לאחר שנה נעשה אילן א"כ ר"ה לאילנות הוי ט"ו בשבט וכנ"ל, וצ"ע.
והנה אקיים בעצמי לא הביישן למד, כי לענ"ד מל' רבותינו הראשונים ז"ל דהחמירו עליה, משמע דהא דהפירות אסורין עד ט"ו בשבט היינו רק מדרבנן והדרשא ד'ובשנה הרביעית' הוי אסמכתא בעלמא [וכעין הא דאמרי' בחגיגה כ"ב ב' "מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו הקלת עליו בסופו" דהוי רק דין מדרבנן וכן הא דאמרי' ביבמות פ"ח א' לענין עדות אשה וכדכ' התוס' התם ד"ה מתוך יעו"ש]. וביותר נראה להוכיח כן מל' הרשב"א ז"ל שם, שכ' להצדיק דברי בעל המאור ז"ל שחולק על דעת רש"י ז"ל [וכדלקמן] וז"ל "והכי נמי מסתברא משום דהא מלתא בטעמא תליא ולאו משום חומרא בעלמא", ומשמע דהיינו רק מדרבנן, ומדאורייתא גם בנטיעה שנטעוהו ל' יום לפני ר"ה ניתר מיד בר"ה וכל הפירות שחנטו אחר ר"ה אינן ערלה. ומשכח"ל לפי"ז פירות שהם ערלה רק מדרבנן.
ונפק"מ לפי"ז, באחד שזוכר שנטע מ"ד יום קודם ר"ה, ואינו זוכר אם בשנת תש"פ או בשנת תשע"ט. דלהנ"ל דהא דממתינין עד ט"ו בשבט הוי מדרבנן, א"כ א"צ להחמיר ולהמתין עד ט"ו בשבט של שנת תשפ"ג, אלא מיד בר"ה תשפ"ג מסתיימות שנות הערלה.
אך מה אעשה שלא מצאתי לי חבר, ולא ראיתי לאחד מרבותינו ז"ל שיכתוב דזה הוי רק מדרבנן, וצ"ת.
ב] בעל המאור ז"ל בר"ה שם כ' דגם בנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה דלא הקלנו עליו מתחילתו מ"מ שנות הערלה מסתיימות רק בט"ו בשבט של השנה הרביעית, ונמצא דבכה"ג שנות הערלה הוי כמעט ג' שנים ומחצה, ויליף כן מדברי הירושלמי בפ"ק דר"ה ה"ב יעו"ש, וכדבריו ז"ל הכריעו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל. ונתנו טעם לדבר, "דכיון שאילן גדל על רוב מים של שנה שעברה וכל שהוא חונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו, הילכך עשאן הכתוב לפירות אלו כאלו חנטו קודם תשרי הואיל וחנטה משרף שלפני תשרי הוא".
ויסוד דבריו ז"ל נראה, דליכא גוונא ששנות הערלה יסתיימו בר"ה, דמה שיחנוט בין ר"ה לט"ו בשבט אנו מחשיבין אותו כחנט קודם ר"ה. ולפי"ז הוא דין תורה דעד ט"ו בשבט הוי הפירות ערלה.
והנה אם נפרש דברי רש"י ז"ל כדברינו דאתיא כר"ע דנטיעה בת שנתה הוי נטיעה ולא יותר וכ' לעיל דלפי"ז גם אם נטעו פחות ממ"ד יום קודם ר"ה מונין לו שנות ערלה עד ט"ו בשבט, הנה לפי"ז נמצא דרש"י ז"ל ובעל המאור ז"ל הוי שיטה אחת להלכה אבל מטעם אחר, דלבעה"מ ז"ל היינו משום דנחשב כחנט קודם ר"ה, ולרש"י ז"ל היינו משום דכבר נעשית אילן.
ונלע"ד בעזהשי"ת המצאה נפלאה דפעמים יהי' שי' בעה"מ ז"ל לקולא ושי' רש"י ז"ל [וכן שי' הראשונים ז"ל בשם איכא מאן דאמר הנ"ל] לחומרא, ובהקדם ג' הקדמות.
א] תנן בפ"ק דערלה מ"א "הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה". והיינו טעמא, דעץ מאכל כתיבא, וזה לא ניטע לאכילה. וכ' הרמב"ם ז"ל בפ"י ממעשר שני ה"ב, "נטעו לסייג וחזר וחשב עליו למאכל או שנטעו למאכל וחזר וחשב עליו לסייג, כיון שעירב בו מחשבת חיוב חייב".
ב] המנח"ח ז"ל במצוה רמ"ו אות ג' כ', דאם בזמן שנטע לסייג ונמלך לאכילה כבר יש פירות על האילן, דינא הוי דמה שגדל עד השתא פטור, אבל מה שגדל מכאן ואילך אסור משום ערלה [והגרצפ"פ ז"ל בהגהות על המנח"ח ז"ל הביא מדברי הבן איש חי ז"ל דגם מה שגדל עד השתא נעשה למפרע ערלה יעו"ש].
ג] מדברי רש"י ז"ל בר"ה י"ב ב' ד"ה מנא, משמע דהך סברא שכ' הר"ן ז"ל הנ"ל דכל שהוא חונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו, שייך רק לענין החנטה דהמים מצמיצים השרף באילן, אבל פרי שחנט כבר, לא אמרי' דמה שממשיך לגדול בשנים שאח"כ עד ט"ו בשבט היינו מכח מים שבשנה שעברה יעוש"ה.
והשתא לפי"ז, משכח"ל באחד שנטע אילן לקורות וכבר גדלו עליו פירות, ול' יום קודם ר"ה נמלך עליו לאכילה דהפירות מכאן ולהבא אסורין משום ערלה. והנה בכה"ג נראה דלדעת בעה"מ ז"ל שנות הערלה מסתיימות בר"ה, דבזה לא שייך הטעם דגדל על מים משנה שעברה דתחילת שנות הערלה הוי אחר חנטה. אבל לדעת רש"י ז"ל דטעמא דצריך להמתין עד ט"ו בשבט היינו משום דהקלנו עליו בתחילתו, א"כ גם בכה"ג כל התוספת של הפרי עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית אסור משום ערלה.
ג] הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממע"ש ורבעי ה"ט כ' וז"ל, "נמצאת למד שהנוטע ארבעה וארבעים יום קודם ר"ה עלתה לו שנה, ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרין בערלה או ברבעי עד חמשה עשר יום בשבט שהוא ר"ה לאילן". ובהי"א כ' הרמב"ם ז"ל, "נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה". ובהי"ב כ', "נטע הנטיעה מר"ח תשרי עד חמשה עשר יום בשבט מונה לה שלש שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי".
ועתה נחזי אנן, הנה מש"כ בה"ט דאם נטען יותר ממ"ד יום קודם ר"ה, מונין לו עד ט"ו בשבט, מרהיטת לשונו ז"ל נראה דהוא דין תורה, ולהנ"ל ניחא מאד, דהא הרמב"ם ז"ל פסק בפ"ג משמו"י ה"ז כר"ע דנטיעה היינו רק נטיעה בת שנתה ואח"כ נעשה אילן וכנ"ל.
אמנם לפי"ז צ"ע מש"כ בהי"א דאם נטען פחות ממ"ד יום קודם ר"ה מונין לו ג' שנים שלימות עד ר"ה. דכיון דקיי"ל כר"ע דנטיעה הוי רק בת שנתה, ויותר מכאן הוי אילן, נמצא דלעולם אחר ר"ה הראשון, לאחר שכלה שנה מנטיעתו ונעשה אילן, בעינן עוד ב' שנים של ט"ו בשבט דבל"ז ליכא ג' שנים וכנ"ל, וכן צ"ע הא דכ' בהי"ב דכל שנטע אחר ר"ה מנינן לי' ג' שנים מיום ליום, הא כיון דפסק כר"ע הי' מן הדין דגם בזה צריך להמתין עד ט"ו בשבט, עד שיעברו עליו ג' פעמים ט"ו בשבט, וצ"ע.
תו צ"ע דהרמב"ם ז"ל לא הזכיר בהלכות היאך יהי' הדין כשנטע אחר ט"ו בשבט, דבהי"ב כ' דהיינו דוקא בנטע מר"ה ועד ט"ו בשבט, ולכאו' נראה דבכה"ג גם הרמב"ם ז"ל מודה דצריך להמתין עד ט"ו בשבט, וצ"ע מאי גריעותא דנטיעה אחר ט"ו בשבט מנטיעה קודם ט"ו בשבט דסגי בג' שנים מיום ליום.
ד] השלטי הגיבורים ז"ל בר"ה שם הביא דעת הריא"ז ז"ל דהא דאמרי' "ופירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט" היינו למימרא דעל כל נטיעה ונטיעה צריך לעבור ג' פעמים ר"ה וג' פעמים ט"ו בשבט, והכל ע"ז הדרך. וכ' דכן ס"ל לזקנו התוס' רי"ד ז"ל.
נמצא לפי"ז ג' חילוקי דינים, א] אם נטע מר"ה עד מ"ד יום קודם ר"ה, שנות הערלה מסתיימות לאחר שנתיים ומחצה בט"ו בשבט, דהשתא עבר על נטיעה זו ג' פעמים ר"ה וג' פעמים ט"ו בשבט, ב] אם נטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה [דהר"ה הראשון אינו נחשב דאכתי לא נקלט], שנות הערלה מסתיימות לאחר ג' שנים בר"ה של השנה הרביעית, דעבר על הנטיעה ג' ר"ה וג' ט"ו בשבט, [וזה דלא כדעת בעה"מ ז"ל דס"ל דבכה"ג מונין לו עד ט"ו בשבט] ג] אם נטע אחר ר"ה עד מ"ד יום קודם ט"ו בשבט, שנות הערלה מסתיימות לאחר ג' שנים בר"ה של השנה הרביעית, דעבר על הנטיעה ג' ר"ה וג' ט"ו בשבט, [וזה דלא כדעת רש"י ז"ל ולא כדעת בעה"מ ז"ל, דלדידהו ז"ל בכה"ג שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט לאחר ג' שנים].
וצ"ע מסברא, ממ"נ אי קיי"ל כר"ע דנטיעה הוי בת שנתה ואח"כ נעשה אילן, א"כ ניבעי ט"ו בשבט אחד, וב' פעמים ר"ה, ואי קיי"ל כאידך תנאי דעד ג' שנים הוי נטיעה לא ניבעי אלא ג' פעמים ר"ה.
ונראה בעז"ה לבאר סברתם ז"ל, דודאי קיי"ל כאידך תנאי דעד ג' שנים הוי בכלל נטיעה ומן הדין הי' סגי בג' ט"ו בשבט, אלא כיון דכתבה תורתינו הקדושה שלש שנים ערלים ודרשי' לעיל ט' ב' דשנה היינו שנות עולם, א"כ גלי לן קרא דבעי' נמי שיעברו על כל נטיעה ג' שנות עולם ולהכי בעי' נמי שיעברו על כל נטיעה ג' ר"ה.
ה] המאירי ז"ל לעיל ט' ב' ד"ה אחר כ' כדעת רש"י ז"ל הנ"ל דרק היכא דהקלנו עליו בתחילתו החמרנו עליו למנות עד ט"ו בשבט, אלא דפליג באופן אחד, אם נטע אחר ר"ה קודם ט"ו בשבט, שנות הערלה מסתיימות לאחר ג' שנים מיום ליום, ולא כדעת רש"י ז"ל דבכה"ג מונין לו שנות ערלה עד ט"ו בשבט, וז"ל, "עיקר הדבר לדעתי לא נאמר אלא שיעברו על הנטיעה שלש חנטות בדין ערלה הא אם נטע או הבריך והרכיב פחות מזמן זה לפני ר"ה אין תשרי מעלה לה שנה והרי הוא צריך למנות שלש שנים מיום ליום ומאחר שהוא זקוק לכך אין צריך לאחרה עד חמשה עשר בשבט".
וצ"ע, דאי קיי"ל כר"ע דנטיעה הוי רק בת שנתה, א"כ בשנה הראשונה אחר ט"ו בשבט, ניבעי ב' ר"ה וא"כ בנטע קודם חנטה דהיינו ט"ו בשבט הי' מן הדין דלישתרי מיד אחר ר"ה, ואי משום דהקלנו עליה בתחילתו למנות פחות משנה כשנה, א"כ נחמיר עליו להמתין עד ט"ו בשבט ואמאי ס"ל דסגי בג' שנים מיום ליום.
ונראה בעז"ה לבאר כונתו ז"ל, דמדכתיב שלש שנים ערלות גילתה התורה הקדושה דליכא ערלה טפי' מג' שנים, ולפיכך יותר מג' שנים מיום ליום לא שייך למנות שנות הערלה, ובנטע אחר ט"ו בשבט הא דסגי למנות עד ט"ו בשבט דהוי פחות מג' שנים היינו משום דעברו עליה ג' חנטות.
ו] רבינו חננאל ז"ל שם בר"ה כ' וז"ל "ופירות נטיעה זו אסורין עד יום ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. מנ"ל דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו. מדקא מסיק לא יאכל ובשנה הרביעית ולא מפסיק הי ניהו, שמעינן מינה פעמים שבא רביעית ואסורין משום ערלה. כגון שנטע פחות ל' יום לפני ר"ה".
והנה מדכ' "פעמים בא רביעית ואסורין משום ערלה" נראה דכונתו ז"ל דמונין לה שנות ערלה עד ט"ו בשבט לאחר ג' שנים, וא"כ לפי"ז נמצא דשי' הר"ח ז"ל היא רק לקולא, משי' כל הראשונים ז"ל הנ"ל, דלדבריו ז"ל רק אם נטע פחות מל' יום קודם ר"ה אסורין עד ט"ו בשבט לאחר ג' שנים. אבל אם נטע יותר ממ"ד יום קודם ר"ה מונין לו שנות ערלה עד ר"ה לאחר שתי שנים דלית לן מקור להצריכו להמתין עד ט"ו בשבט.
ונמצא לפי"ז שי' הר"ח ז"ל הוי קולא גדולה, דלפי"ז משכח"ל שנות ערלה שנתיים ומ"ד יום, ולכל השי' הנ"ל לא משכח"ל שנות ערלה פחות מב' שנים ומחצה.
אלא דקשיא טובא מסברא, היאך יתכן דאם נטע יותר ממ"ד יום קודם ר"ה מונין לו שנות ערלה עד ר"ה לאחר שנתיים ומ"ד יום, ואם נטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, מונין לו שנות ערלה ג' שנים ומחצה עד ט"ו בשבט ולא בר"ה שלפניו, וצע"ג.
ז] שוב מצאתי דהאשכול ז"ל בהל' ערלה הביא בשם מקצת מן המפרשים ז"ל שפי' דהא דקתני 'פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט' קאי אסיפא בנטעה פחות מל' יום קודם ר"ה וכדברי הר"ח ז"ל, [ולא הזכיר דזה דעת הר"ח ז"ל], והתם איתא להדיא דשנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט לאחר כ"ט חדשים ומחצה דהיינו ב' שנים ומחצה יעו"ש. וצ"ע א"כ לדבריו ז"ל היאך נפרש הדרשא ד'ובשנה הרביעית', ובדוחק צ"ל דשנה הרביעית היינו למנין שנות העולם, וכגון בשנטע בט' באלול תש"פ עד ר"ה של תשפ"א הוי שנה אחת [אע"ג דלמנין שנות הערלה אינו נמנה לשנה דהוי פחות ממ"ד יום מ"מ למנין שנות העולם הנטיעה היא בתש"פ] ועוד ב' שנים ועוד כמה חדשים מתחילת שנת תשפ"ג עד ט"ו בשבט.
ונראה בעז"ה לבאר סברתו ז"ל, דלעולם בעי' ג' ר"ה מדכתיב שלש שנים ערלים ומנינן לשנות עולם כל שעברו עליו ג' ר"ה סגי, והא דאמרי' דט"ו בשבט הוי ר"ה לאילנות, להקל הוא בא, דסגי נמי בג' ט"ו בשבט, ולפיכך כל שנטע יותר ממ"ד יום קודם ר"ה או קודם לכן, שנות הערלה מסתיימות בר"ה שלאחר שתי שנים דהר"ה הראשון מצטרף לחשבון דל' יום בשנה חשוב שנה, אבל אם נטע בפחות ממ"ד יום קודם ר"ה דלא נקלט עד ר"ה, א"כ מנינן לי' עתה ג' ט"ו בשבט וניתר בט"ו בשבט לאחר ב' שנים ומחצה.
ולפי"ז נמצינו למדים חידוש גדול, דה"ה אם נטע בין ר"ה עד מ"ד יום קודם ט"ו בשבט שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט לאחר ב' שנים, דגם בזה עברו עליו ג' ט"ו בשבט, דכך לי כשנטע ג' ימים לפני ר"ה או ג' ימים אחר ר"ה, ולפי"ז משכח"ל שנות ערלה ב' שנים וי"ד יום.
אלא אם נימא כנ"ל דכיון דכתבה תורתינו הקדושה ובשנה הרביעית ומינה ילפי' לקולא דסגי בט"ו בשבט, א"כ בעי' שעכ"פ למנין שנות העול [ולא שנות הערלה] יהי' בשנה הרביעית. וא"כ אם נטע אחר ר"ה א"כ עד ט"ו בשבט שאחר ב' שנים לא הוי השנה הרביעית.
תמצית העולה מהדברים.
א] אמרי' בר"ה דהנוטע מ"ד יום קודם ר"ה, נחשב לו כשנה אחת לענין ערלה ושנות הערלה מסתיימות בר"ה לאחר שנתיים, ומ"מ פירות נטיעה זו אסורין עד ט"ו בשבט, ומצינו בדברי הראשונים ז"ל ז' שיטות בזה. אימתי ואמאי פירות הנטיעה אסורין עד ט"ו בשבט.
ב] דעת רש"י ז"ל דרק אם נטע מ"ד יום קודם ר"ה, אינו ניתר בר"ה שלאחריו, דיצא מכלל נטיעה ונעשה אילן וט"ו בשבט הוי ר"ה לאילן ולא ר"ה, וצ"ל דכונתו ז"ל דקיי"ל כר"ע בפ"א דשביעית מ"ח דרק נטיעה בת שנתה מיקרי נטיעה, ולפי"ז לעולם לא משכח"ל דשנות הערלה יסתיימו בר"ה.
ג] ולפי"ז גם בנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה מונין לו עד ט"ו בשבט דכיון דנעשה אילן אין תשרי ר"ה שלו אלא שבט.
ד] וצ"ל לפי"ז דהא דכ' רש"י ז"ל דממהר התירה מט"ו בשבט עד ר"ה ולא כ' עד שבט שלאחריו, כונתו ז"ל לעיקר המנין של ג' שנים, דבערלה מונין ג' שנים שנות עולם, והא דנמשך איסורו עד ט"ו בשבט אין הכונה דנכלל בשנות הערלה אלא איסור אחר הוא. ומצאתי דכ"כ השפ"א ז"ל בחי' לשו"ע.
ה] אבל הרא"ש ז"ל כ' לדייק קצת מל' רש"י ז"ל, דרק בנטע מ"ד יום קודם ר"ה או שנטע אחר ר"ה, דבזה הקלנו עליו למנות פחות משנה כשנה, בזה מחמירין עליו להמתין עד ט"ו בשבט, אבל אם נטע בפחות ממ"ד יום קודם ר"ה דלא הקלנו עליו בתחילה הפירות מותרין לאחר ג' שנים בר"ה וא"צ להמתין עד ט"ו בשבט שלאחריו.
ו] וכבר מצינו שיטה זו בדברי הרשב"א הריטב"א והר"ן ז"ל בשם איכא מאן דאמר ולא הזכירו דרש"י ז"ל פי' כן.
ז] ומצאתי דהמשנה ראשונה והחזו"א ז"ל כ' דהא דפירות נטיעה זו אתיא רק לדעת ר' עקיבא, אבל לדעת שאר תנאים דנטיעה בת ג' שנים הוי נטיעה ולא אילן, מונין לו שנות ערלה עד ר"ה שלפניו ולא עד ט"ו בשבט, והראוני דהגאון בעל השרביט הזהב ז"ל פי' כדברינו בדברי רש"י ז"ל.
ח] בעל המאור ז"ל כ' דשנות הערלה לעולם אינן מסתיימות בר"ה אלא בט"ו בשבט, ובטעם הדבר כ' הר"ן ז"ל דכל שהוא חונט בין תשרי לשבט אינו אלא מחמת יניקת מים שלפני ר"ה ושרף שעלה בו מחמת אותן מים ואותה יניקה הוא שהוציא פירות אלו, ולפי"ז הוי דין תורה.
ט] י"ל המצאה נפלאה דמשכח"ל דשי' בעה"מ הוי לקולא, ובהקדם ב' הקדמות, א] בנוטע לקורות דפטור מערלה ול' יום קודם ר"ה נמלך עליו לאכילה והאילן כבר הוציא פירות, כ' המנח"ח ז"ל דמכאן ואילך מה שהפרי מוסיף לגדול הוי ערלה, ב] מדברי רש"י ז"ל בר"ה נראה דהך סברא דהפרי גדל על מים משנה שעברה היינו עד החנטה ולא אח"כ.
י] לפי"ז לדעת בעה"מ ז"ל בכה"ג שנות הערלה מסתיימות בר"ה לאחר שנתיים דבזה לא שייך הסברא דגדל על מים משנה שעברה דכשנאסר משום ערלה הוי הרבה אחר החנטה, אבל לדעת הראשונים ז"ל הנ"ל, שנות הערלה יסתיימו רק בט"ו בשבט לאחר שנתיים ומחצה דגם בזה הקלנו עליו בתחילתו.
י"א] הרמב"ם ז"ל פסק כרש"י ז"ל, אמנם כ' דאם נטע בין ר"ה לט"ו בשבט מנינן לי' ג' שנים מיום ליום, וצ"ע הסברא לחלק, תו צ"ע דהא פ' כר"ע דרק נטיעה בת שנתה הוי נטיעה, והיאך פסק דבנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, שנות הערלה מסתיימות בר"ה.
י"ב] הריא"ז ז"ל ייסד דלעולם בעי' שיעברו על כל נטיעה ג' ר"ה וג' ט"ו בשבט, ונמצא לפי"ז דאם נטע בין ר"ה לט"ו בשבט שנות הערלה מסתיימות בר"ה לאחר ג' שנים, דהשתא עברו עליו ג' ר"ה וג' ט"ו בשבט, ובאופן זה הוי דלא כרש"י ובעה"מ ז"ל דלדידהו בכה"ג שנות הערלה מסתיימות בט"ו בשבט לאחר ג"ש.
י"ג] המאירי ז"ל נקט כדעת רש"י ז"ל אולם באופן אחד פליג, אם נטע בין ר"ה לט"ו בשבט שנות הערלה מסתיימות בר"ה לאחר מעט פחות מג' שנים, דבעי' דיעברו עליו ג' ט"ו בשבט שהם ג' חנטות, וזה דלא כרש"י ובעה"מ ז"ל דס"ל דבכה"ג מונין לו עד ט"ו בשבט לאחר ג"ש.
י"ד] ובביאור סברתו ז"ל נראה, דמדכתיב שלש שנים ערלות לא יתכן למנות שנות ערלה יותר מג' שנים, והא דבנטע אחר ט"ו בשבט מותר לאחר ט"ו בשלישי אע"ג דליכא ג' שנים היינו משום דסגי במה דעברו ג' חנטות.
ט"ו] רבינו חננאל ז"ל חידש דהא דמונין עד ט"ו בשבט מיירי בנטע פחות ממ"ד יום קודם ר"ה, ובפשוטו נראה דהכונה עד ט"ו בשבט של השנה הרביעית וכדעת שאר הראשונים ז"ל דהא ילפי' מקרא ד'ובשנה הרביעית'.
ט"ז] אמנם איכא קולא גדולה בדברי הר"ח ז"ל, דאם נטע מ"ד יום קודם ר"ה מונין לו שנות ערלה עד ר"ה שלאחר שנתיים, ונמצא דמשכח"ל שנות ערלה ב' שנים ומ"ד יום, משא"כ לשאר השיטות לא משכח"ל ערלה פחות מב' שנים ומחצה.
י"ז] וצע"ג הסברא בזה מאי שנא מ"ד יום קודם ר"ה דמונין לו רק עד ר"ה ב' שנים ומ"ד יום, ואם נטע פחות ממ"ד יום מונין לו ג' שנים שלימות ועוד עד ט"ו בשבט.
י"ח] האשכול ז"ל כ' נמי כדברי הר"ח ז"ל דהא דמונין עד ט"ו בשבט קאי אנטע פחות מל' יום קודם ר"ה, ומ"מ כתב דבכה"ג מונין עד ט"ו בשבט של השנה השלישית, דהיינו כ"ט חדשים.
כ] וצ"ע לפי"ז היאך יפרש הדרשא ד'ובשנה הרביעית'. וצ"ל דהוי שנה הרביעית למנין שנות עולם ולא שנות הערלה דכיון דנטע כמה ימים לפני ר"ה דלמנין שנות העולם בר"ה הוי שנה חדשה א"כ עד ט"ו בשבט שלאחר ב' שנים הוי השנה הרביעית.
כ"א] ובביאור דבריו ז"ל נראה דלעיקר הדין בעי' ג' שנים שהם שנות עולם והיינו ג' ר"ה, והא דאמרי' ט"ו בשבט ר"ה לאילן להקל הוא בא דסגי נמי בג' ט"ו בשבט,
כ"ב] ולפי"ז בע"כ לומר דגם אם נטע מר"ה עד מ"ד יום קודם ט"ו בשבט מונין לו עד ט"ו בשבט שלאחר ב' שנים. דכך לי נטע ג' ימים קודם ר"ה או ג' ימים לאחר ר"ה, אא"נ דכיון דילפי' מבשנה הרביעית לקולא דגם ט"ו בשבט סגי ילפי' נמי מהתם דבכה"ג בעי' עכ"פ שיהי' שנה הרביעית למנין שנות עולם.
