רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות. "מהות הביטחון," מגדיר,
היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו, שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו, כפי יכולתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העיקר, אשר בעבורו יהיה הביטחון מן הבוטח, ואם יפקד לא ימצא הביטחון, הוא - שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקיים מה שאמר ויעשה מה שערב, ויחשוב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו, שיעשהו נדבה וחסד (שער הביטחון פרק א).
ברור שכאן מדובר על הביטחון הפשוט והפופולרי, הסתמכות ש'יהיה טוב', ולא על אמונה בהשגחה מקיפה.
אך ישנה גם גישה שנייה לביטחון. כך כותב כד הקמח בהמשך דבריו:
ועוד מעניין הביטחון, שימסור אדם נפשו אל ה' יתברך, ותהיה מחשבתו משוטטת תמיד בדבר זה: אילו היו באים להרגו, או שיעבור על התורה, שיהא מוסר עצמו על המיתה ולא יעבור. ועל זה אמר דוד עליו השלום: 'אליך ה' נפשי אשא' (תהילים כ"ה, א), וכתיב: 'אלֹהַי בך בטחתי אל אבושה' (שם, ב), כי המוסר הנפש בעניין זה הוא מעניין הביטחון.
ברור שלגישה זו יש משמעות אחרת לחלוטין. היא אינה מפזרת את ענני האסון, אינה מעודדת ציפייה, אינה חותרת להאיר עתיד חשוך. אין היא טוענת ש'יהיה טוב' מבחינת אישית או לאומית. אדרבה, היא מבטאת החלטה נחושה, שאפילו אם יהיה רע, נישאר תלויים בקב"ה ודבקים בו. עד הסוף נחזיק באמונתנו, ולא נמיר את בטחוננו בה' ונשים בשר זרוענו. גישה זו אינה טוענת שה' יישאר לימיננו; היא תובעת שאנחנו, כביכול, נעמוד לימינו.
