רודף אחר הרודף
הנה איתא בגמרא בבא קמא (קי"ז ב') וסנהדרין (ע"ד א') שחכמים
תיקנו במי שהיה רודף אחר רודף להצילו, ושיבר את הכלים בין של
רודף בין של נרדף בין של כל אדם, שפטור מתשלומין. ולא מן הדין
אלא מתקנת חכמים, שאם אי אתה אומר כן נמצא אין לך כל אדם
שמציל את חבירו מיד הרודף.
שמעינן שהמציל את חבירו ומפסיד נכסים שלו או של אדם אחר,
פטור מתקנת חכמים, ואם כן הכי נמי נימא בנידון דידן שמכיון
שהתכוין להציל מסכנת נפשות, אם כן פטור מלשלם.
א. מציל עצמו
אך כל זה רק במציל את חבירו, אבל לכאורה במציל את עצמו לא
פטרינן, דטעמא דפטור שאם יתחייב ימנע ולא יציל , משא"כ לגבי
עצמו לא חיישינן שלא יציל את עצמו.
ב. מציל גם עצמו וגם אחרים
ואף אם מציל גם חבירו וגם עצמו , לכאורה גם בזה לא פטרינן, דהרי
לטעמא הנ"ל דלגבי עצמו לא חיישינן שלא יציל את עצמו, אם כן אף
במציל שניהם, וכן לכאורה משמע מסוגיא דדוד המלך (בבא קמא ס' ב').
ואם כן בנידון דידן לכאורה יש לחייב.
אך בנתיבות המשפט (סי' ש"מ ס"ק ו') כתב דמכל מקום בכהאי גוונא
פטור, דמשום שיש בו גם כן הצלת עצמו לא גרע. [וקשה מסוגיא הנ"ל].
ג. מציל רק אחרים
אמנם באופן שכל הא דחשש מהפלא פון היה רק מפאת הנהג
ואנשים אחרים, אבל לעצמו לא היה סכנה, אם כן יותר יש לפוטרו.
ג. להראות ממון חבירו
הנה יש לדון דפטור, דלא דמי למציל עצמו בממון חבירו, דהרי הכא
גוף החפץ שהזיק הוא גורם הנזק.
א. הראה ממון חבירו
הנה איתא בהפוסקים (ש"ך חו"מ סי' שפ"ח ס"ק כ"ב) דאם אנסוהו שאם
לא יראה ממון של חבירו, יטלו ממנו ממונו, אם הראה ממון חבירו
פטור מלשלם, דהרי דוקא במציל עצמו בממון חבירו חייב, אבל
באונסין אותו על ממון פלוני ורק אם לא יראהו יטלו ממונו, הלא אין
האנס רוצה בממונו, ואינו גוזלו אלא רק בשביל שלא הראה לו ממון
חבירו, לכן פטור.
מעתה העירוני שאם בדין הנ"ל פטור מלשלם, וטעמא משום דחפץ
זה גורם הנזק, אם כן הוא הדין באומר לו שישרוף החפץ ואם לא
יהרגוהו, דמאי שנא , ואם כן הכי נמי בנידון דידן שמאבד החפץ מחמת
החשש שיזיקו, פטור מלשלם, מכיון דחפץ זה גורם החשש סכנה.
ב. נתרפא או שמאיימים שיהרגוהו
הנה כעין הנ"ל מצאנו באור שמח (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו) שכתב
לחלק בין חולה שנתרפא באחת מג' עבירות חמורות, דהתם חייב
מיתה, דהרי החולי הבאה אליו הוא בלא סיבת שום דבר, רק מציל
עצמו על ידי האי עבירה, ובין היכא דאומרים לו שאם לא יעבור על
אחד מג' עבירות חמורות יהרגוהו, דאינו חייב מיתה, דהרי אינו רק
מציל עצמו על ידי העבירה, אלא גוף העבירה הוא סיבת הסכנה, דאם
לא יעבור על העבירה אם כן יהרגוהו .
והביא להאי הילכתא הנ"ל דמוסר דתליא אם מציל עצמו או
שאנסוהו על חפץ פלוני.
ג. אגלאי דאינו מזיק
אך אכתי צריך תלמוד, דהכא הא אגלאי דאינו כן ואין חפץ זה כלל
מזיק, ודמי למי שחשב שאמרים לו שיראה להאנסים ממון חבירו,
ואם לא יהרגוהו, ובאמת אינו כן וידע מתחילה שהוא ספק.
אמנם אולי לא שנא ובאמת יהא פטור דספיקת החפץ מזיקתו
מספק.
ד. הניזק אשם
תו יש לעיין לפטור את המזיק אף שנתברר שאין כאן היזק, מכיון
דהשני אשם בהא שהשאיר החפץ במקום שאנשים יכולים לחשוד
שהוא מזיק. נמצא דיש כאן כל המשנה מפאת זה שעזב את הפלאפון,
וכל המשנה ובא אחר ושינה פטור.
א. הניזק אשם
הנה איתא בגמרא בבא קמא (כ"ז ב') המניח את הכד ברשות הרבים,
ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור, ומקשינן בגמרא אמאי פטור, איבעי
ליה לעיוני ומיזל , ומתרצינן [בתירוץ אחד] שאין דרכן של בני אדם
להתבונן בדרכים.
וכתב ברמב"ן (בבא מציעא פ"ב ב') דאע"ג דאונס גמור נמי חייב בניזקין,
הא דפטור מפאת דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, היינו
משום דהניזק אשם שהשאיר כדו ברשות הרבים, ואם כן הכי נמי
בכהאי גוונא שהשאיר הבעלים החפץ החשוד.
ב. רשאי למיעבד הכי
וכי תימא שאינו אשם דהרי רשאי למיעבד הכי ולהשאיר חפציו
ברשותו אע"פ שאנשים יכולים לחשוש שהוא חפץ חשוד.
אך הרי בדינא דאין דרכם של בני אדם להתבונן בדרכים דפטורים,
בפשוטו היינו אף כשבעל הכד לא עשה שלא כדין, כגון שרוח שאינה
מצויה הביאה החפץ. וכן אדם ישן דפטור כאשר החפץ בא אצלו,
וביאר הרמב"ן דהיינו משום שהניזק אשם, היינו אפילו כשאדם
שלישי הביא החפץ .
וכן דינא דכל המשנה ובא אחר ושינה דפטור, אף אם אדם שלישי
הניח הכלי, דחזינן דהקשו קמאי (שיטה מקובצת בבא קמא כ' א' בשם רבינו אפרים)
למה לי קרא שפטור שן ברשות הרבים, תיפוק ליה דהרי הבעלים שינו
בהא שהניחו פירותיהם ברשות הרבים, ואם כן יהא פטור מפאת כל
המשנה ובא אחר ושינה, ותיקשי הא נפקא מינה בכהאי גוונא שאדם
שלישי הניח פירותיו ברשות הרבים, אלא על כרחך חזינן דמחמת האי
כללא דכל המשנה פטרינן גם באדם שלישי שהניחו שם.
ג. תועיל תפיסה
אך הא חזינן דתוספות (בבא קמא כ"ז ב') הביאו הראיה דאונס גמור פטור מהא דאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ולא דחו מפאת שהשני אשם, חזינן דפליגי תוספות על הרמב"ן, ואם כן תועיל תפיסה מיהת.
[והעירוני דהנה לא תיקשי על תוספות מכל המשנה , דזה רק בבהמה ולא באדם
כדאמרינן בפרק המניח, וכן הרמב"ן לא הזכיר כל המשנה, והנה תוספות כתבו
דהחילוק בין אדם לבהמה דבאדם בהיה מזיד היה חייב, ומעתה בנידון דידן דגם
כשיודע יש כאן זימן הנזק מהשני, אם כן יש לומר דדמי לבהמה, וצריך עיון].
הגרא"ג זצ"ל
