מכבדו בחייו מכבדו במותו

 "ויעשו בניו לו כן כאשר צום" (נ' י"ב).

בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה ב' ח"א סי' א') הביא מדרשות מהר"י שועיב שכתב בשם הרמב"ן דמכאן למדו חז"ל דמצוה לקיים דברי המת. אמנם כבר הערתי במנחת אשר בראשית (סימן ס"ו – ס"ז) דלא אמרו הלכה זו אלא בדיני ממונות בלבד ולא בשאר הענינים והציווים. ואפשר דיש מכאן ראיה לדין כבוד אב במותו, וחייבים הבנים למלאות בקשת אביהם בעניני הקבורה לאחר מותו.

ובישמח משה בפרשתנו כתב דבר נפלא בדרך פלפול בהקדם שתי קושיות:

א. למה השביע יעקב את יוסף ולא סמך שיוסף יעשה כבקשתו, והלא מבואר בחז"ל ובפוסקים שאין מן הראוי לישבע אף על אמת.

ב. מה בין אברהם אבינו שהשביע את אליעזר עבדו עוד טרם ביקש ממנו לעשות שליחותו, ליעקב שקודם ביקש מיוסף לקברו בארץ ישראל ורק אח"כ השביעו.

וכתב דקושיא אחת מתורצת בחברתה, דשבועת אליעזר היתה על שוא"ת, שלא ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני, ומותר לישבע על שוא"ת אבל שבועת יוסף ליעקב היתה בקו"ע להעלות עצמותיו לקבורה בא"י, ואסור לישבע בקו"ע.

ומשו"כ קודם צווה עליו לעשות כן, ושוב הוי מצוה משום כיבוד אב, ושרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה במצוות כמבואר בנדרים (ח' ע"א), ודפח"ח.

א

הנה אמרו בקידושין (ל"א ע"ב):

"ת"ר מכבדו בחייו ומכבדו במותו. בחייו כיצד, הנשמע בדבר אביו למקום, לא יאמר שלחוני בשביל עצמי, מהרוני בשביל עצמי, פטרוני בשביל עצמי, אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא".

ויש לעיין בכל עיקר הלכה זו וביסוד גדרה האם כבוד אב במותו אינו אלא להזכיר את שמו בכבוד ובגדולה וכמבואר בגמ' דאם אומר שמועה בשמו צריך לומר אבי מורי הריני כפרת משכבו, או שמא יש אף חיוב לעשות רצונו ולמלאות בקשותיו אף לאחר מותו משום מצות כיבוד אב.

ועוד יש לעיין בכל עיקר מצות כבוד אב לאחר מותו, אם הוי מה"ת או שמא אינו אלא מדרבנן.

ואבאר את הנלענ"ד בכל זה, ובמאי דסיימנא אפתח.

 

ב

אם מצוה זו מה"ת

הנה נחלקו האחרונים בשאלה זו, בתפארת ישראל על המשנה (קידושין פ"א מ"ז ופסחים פ"ד מ"ט) נקט דאין מצוה זו מה"ת וכבוד או"א במותם אינה אלא מצוה דרבנן. אך מסתימת הראשונים והפוסקים בסוגיא זו משמע דהוי מצוה מדאורייתא, וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן קל"ז). והראיות שהביא התפא"י אין להם הכרח כמבואר למעיין.

והנה בכתובות (צ"א ע"ב) איתא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן, וכתב רש"י דהוי מצוה משום כבוד אביהן, אלא שאין בי"ד כופין אותן על מצוה זו כיון שאינה אלא מדרבנן.

ולכאורה יש להוכיח מדבריו דכיבוד אב במותו אינו אלא מדרבנן. אך באמת נראה יותר דכונת רש"י דפריעת חוב אביהן אין בה עיקר מצות כיבוד אב במותו, דאין לנו במצוה זו אלא כעין שאמרו חז"ל שאם אמר דבר בשמו יאמר "אבא מרי הריני כפרת משכבו", אבל אין מצות כיבוד אב בפריעת חובו, וז"פ.

 

ג

בגדר מצוה זו

ובאמת יש לעיין בגדר מצות כיבוד אב במותו, דמחד גיסא י"ל דכיון שמת אדם עבר ובטל מן העולם וכל המצוה אינה אלא לכבד את שמו וזכרו, והוא שאמרו חכמים "במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו. והני מילי תוך שנים עשר חדש, מכאן ואילך, אומר זכרונו לברכה לחיי העולם הבא".

ולכאורה מוכח כן בגוף הסוגיא דכשאמרו מכבדו בחייו מכבדו במותו, שאלו מכבדו בחייו כיצד… אומר שלחוני בשביל אבא, מהרוני בשביל אבא, פטרוני בשביל אבא, ולכאורה תמוה, דאטו זה עיקר מצות כיבוד אב, והלא אמרו (קידושין ל"א ע"ב) "כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וע"כ נראה דכונת הגמ' דיש גם כבוד אב בחייו מעין כבוד אב במותו להזכיר את אביו בדרך שבח וגדולה, וזה עיקר כבוד אב במותו.

אך מאידך י"ל דכשם שבחייו מצוה על הבן לשמוע בקול אביו ולעשות רצונו בכל הנוגע לאביו כך גם במותו, ולאו דוקא אמרו שמזכיר את אביו בכבוד ובגדולה, אלא כבוד אב במותו מעין כבודו בחייו.

וכבר העיר בזה הגרעק"א (שו"ת קמא סימן ס"ח) ונטה לומר דלאחר מות האדם אין מצוה לשמוע בקולו ולעשות מבוקשו, וכל דין כבוד אב במותו אינו אלא כעין דברי הגמ' הנ"ל, לכבד את שמו וזכרו, עי"ש.

אך באמת אמרו להדיא (ב"ק צ"ד ע"ב וב"מ ס"ב ע"א) לגבי מלוה ברבית דאם הניח להם אביהם דבר מסויים כגון פרה וטלית חייבין להחזירו משום כבוד אביהן, הרי לן דיש כבוד אב אף בענין אחר ולא רק להזכירו בדרך כבוד ושבח.

וכתב שם הגרעק"א בהמשך דבריו די"ל דאף זה דומה להזכרת שמו בדרך כבוד דמניעת בזיון מאביו המת אף היא בכלל כבוד אב במותו, ושאני מעשיית רצונו ומילוי בקשתו, עי"ש.

ולולי דבריו היה נראה דאפשר דאין דין זה משום מצות כיבוד אב ממש, אלא הלכה מסויימת שתיקנו חז"ל משום כבוד אביו, וכמ"ש רש"י בכתובות לגבי מצוות היתומים לפרוע חוב אביהם וכמבואר לעיל.

ד

כבוד חיים וכבוד מתים איזה מהם עדיף

והנה נחלקו הב"י והרמ"א ביו"ד (סימן שע"ו) באב המוחה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו שנפטרה לב"ע. לדעת הב"י שישמע בקול אביו כיון שאב קודם לאם, אך הרמ"א בדרכי משה (ס"ק ט') כתב בשם הב"י דמ"מ מנהג העולם שיאמר קדיש נגד רצון האב, וכך פסק הרמ"א (שם סעיף ד').

ובשו"ת נודע ביהודה (תניינא אהע"ז סי' מ"ה) דן בשכיב מרע שצוה לפני מותו לאשתו ולבתו שהבת לא תינשא לאחיו שחיזר אחריה לישאנה, ולאחר מותו דעת אשתו ובתו מרוצה בנישואין לאחיו, והשאלה אם הבת מצווה לשמוע בקול אביה שהתנגד לנישואין או בקול אמה שרוצה בנישואין.

וכתב הנודע ביהודה דכיון שמת האב שוב אינו קודם לאם דהו"ל כנתגרשו שמטיל את המים ביניהם, וכיון שאין האב קודם לאם, שוב קודמת האם לאב דכבוד חיים קודם לכבוד מתים.

והנוב"י הוכיח כן מהמבואר בקידושין שם דרב אסי יצא לקראת אמו לחו"ל וכשהגיע התברר לו שאמו מתה ואמר שאילו היה יודע כן לא היה יוצא, הרי דאף שהיה יוצא לחו"ל לכבד את אמו בחייה, לא היה יוצא לכבדה במותה. הרי דמכבדו בחייו מצוה גדולה מלכבדו במותו.

ולכאורה יש לפקפק טובא בראיה זו, דלכאורה כונת רב אסי פשוטה דאילו היה זוכה לקבל פניה בחייה היה משמחה ומכבדה, אבל מה כבוד יעשה לה במותה, ולא בהכרח שיש לה כבוד בעצם העובדא שיצא לקראתה.

וגם מה שכתב במה שאמרו (שם ל"א ע"א) "מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה", ולא צריך אתה לשאלה זו, ואת"ל דכבוד מתים וכבוד חיים שקולין הם הרי יש בשאלה זו נפ"מ גם לאלמנה אם הבעל צוה דבר לפני מותו והאם אומרת היפך הדברים, וע"כ דלעולם יש לדחות כבוד המתים מפני כבוד החיים.

וגם ראיה זו יש לדחות דמ"מ אין לבן אלמנה נפ"מ בשאלה דאבא אומר השקני מים ואמא אומרת השקני מים, אף שיש מקום לשאלה מעין זו בענין אחר, וז"פ.

והנה גם הגרעק"א בתשובה הנ"ל הניח למילתא דפשיטא דלאחר מות אחד משני בני הזוג שוב אין האב קודם לאם ודין מיתה כדין גירושין. ותמה על הבית יוסף שכתב דהבן לא יאמר קדיש על אמו נגד רצון האב משום דאב קודם לאם, דכיון דהאם נפטרה לבית עולמה שוב שקולין הם.

והנראה בדעת הבית יוסף דבאמת אין לדמות מיתה לגירושין כלל, דשאני גירושין שמפקיעה זיקת האישות והקנין מדעת המגרש ממיתה דבע"כ, ואף דבודאי שוב אין הם איש ואשתו ואין שלטון ביום המיתה, מ"מ נשאר זיקת האישות לגבי כמה ענינים, דזיקת יבמין הרי הוא כהמשך אישות המת, והמנהג לקבור איש ואשה זו ליד זה משא"כ בגרושה, והבעל ואשתו מתאבלים זה על מותה של זו, וכבר כתב השואל בנודע ביהודה שם דלגבי כמה ענינים בהלכה ובקבלה שאני מיתה מגירושין, עי"ש, ודו"ק היטב בכ"ז.

אמנם לפי המבואר לעיל יש לטעון עוד, דאף אם נניח דיש כיבוד אב ואם לשמוע בקולם בעניני הזיווג לשבט או לחסד, להרע או להטיב, אין זה אלא בחיים חיותם, אבל במותם אין גדר המצוה אלא לכבד שמם וזכרם ולא לשמוע בקולם.

אמנם במסקנת דבריו אכן כתב הנוב"י דגם בחיים אין מצות כיבוד או"א בעניני שידוכים, עי"ש היטב.

והנה בעצם הנחת הנוב"י דכבוד חיים קודם לכבוד מתים, יש לדון ביסוד הדברים, דהא תינח אם ננקוט דכיבוד אב במותו אינה אלא מצוה דרבנן וכדעת התפאר"י פשוט דמצוה דאורייתא קודמת למצוה דרבנן, אבל לפי המסתבר דגם כיבוד אב במותו מה"ת היא, מה בין זה לזה.

ולכאורה היה נראה דאין זה משום דאלה חיים ואלה מתים אלא משום דהמצוה לדאוג לצרכיהם הקיומיים כגון מאכילו ומשקהו גדולה מהמצווה להוסיף להם כבוד וגדולה, דעיקר המצוה אינה אלא לדאוג לצרכיהם למעשה ולמנוע מהם חרפת רעב וצער צינה וכדו', ומשו"כ כיבוד אב דחיים דהיינו מילוי צרכיהם גדולה מלומר אחרי אביו הכ"מ.

אך אף אם הדברים נכונים לכשעצמם, אין זה כונת אביר הרועים הנוב"י, דהלא חידש למעשה דיש לשמוע בקול האם החפצה בשידוך ולעבור על בקשת האב להמנע ממנו.

אמנם באמת עדיין י"ל כעין דרך זו דהשומע בקול החי גורם לו הנאה וקורת רוח, ואף זה בכלל עיקר מצות כיבוד אב, אבל השומע בקול המת שעבר ובטל מן העולם אינו גורם לו כל קורת רוח ואין בזה אלא כבוד לזכרו ולשמו, ומשו"כ כבוד החיים קודם לכבוד המתים.

אך מלבד כ"ז באמת נראה מפשטות דברי הנוב"י דעיקר מצות כיבוד אב לחיים ניתנה ומה שאמרו מכבדו במותו אינו אלא תוספת מצוה וסלסול, ואף שדינא הוא ולא מדת חסידות, מ"מ מצינו טובא כעי"ז בגדרי המצוות דיש עיקר המצוה וענינים נוספים שהם מעין סניפים לה, ואכמ"ל.

והנה בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סימן נ"ג) דן בראובן שנדר על דעת רבים שלא ידבר עם שמעון אחי אשתו, ואביו של ראובן ציווה עליו לפני מותו לדבר עם גיסו, ופלפל אם הוי דבר מצוה לקיים מצות אביו, דהלא לצורך מצוה מתירין נדר שהודר על דעת רבים.

ובתוך דבריו כתב:

"ועוד שיש להתיישב בדבר זה אם מצו' לקיים דברי אביו ואם לא וכ"ש אחר מיתתו".

וראיתי מי שרצה להביא ראיה מדברי התשב"ץ לשיטת הנוב"י דכבוד אביו במותו אינו מצוה גדולה כבחייו. אך לענ"ד אין זה נכון דנראה יותר דכונתו להסתפק אם יש מצות כיבוד אב כאשר האב מתערב בחייו של בנו ומכתיב לו ארחות חיים במה שאינו נוגע לאב, ובזה הוא דכתב דאף אם נניח שבחיי האב יש בזה מצוה, עדיין יש להסתפק אם גם לאחר מותו יש בזה מצוה כיון שאין זה נוגע כלל לכבודו ולזכרו, וכמו שנתבאר לעיל, ודו"ק בכ"ז.

ה

בענין אמירת קדיש נגד רצון האב

ובגוף המחלוקת באב המצווה על בנו שלא לומר קדיש על אמו, שנחלקו בזה הב"י, הרמ"א והגרעק"א, ודנו בזה בעיקר בשתי שאלות, אם האב קודם לאם למרות שהמות הפרידה ביניהם, ואם כבוד חיים קודם לכבוד מתים.

אך רבינו המהרש"ל (ים של שלמה קידושין פ"א סי' ס"ג) כתב בזה נחרצות דהו"ל כמצווה על בנו לחלל את השבת או לעבור על איסור דרבנן ופשוט שלא ישמע לו. וז"ל:

"מצאתי כתוב, שאם האב מוחה בבנו שלא יאמר קדיש על אמו, כי מקפיד עליו, מאחר שהוא חי, כבודו קודם. ולי נראה דאין לשמוע לו, מאחר שנהגו מאבותינו הקדושים לומר קדיש יתום, מעובדא דר' עקיבא, שמורה ממנו שהוא זכות ונייח נפש לשוכני עפר לומר קדיש, הוי כאלו אומר לו שלא יעשה דבר שהוא מדברי סופרים, ובפרט מאחר שמצינו (ל"א ע"ב) שתקנו (לומר) שמחוייב לומר תוך שנה ראשונה הריני כפרת משכבו, כל שכן לומר קדיש, ועוד, אביו שמוחה בדבר, עובר על ואהבת לרעך כמוך, ואסור לו לשמוע בעניין זה. אכן מה שנהגו אבלים ללבוש שחורים לכבוד המת, שאין זה כלל מן החיוב, פשיטא שיכול למחות בו".

וחידוש יש בדבריו, דחובה גמורה יש על הבן לומר קדיש על אביו ואמו, דאם צריך לומר הריני כפרת משכבו ק"ו דמצווה הוא לומר קדיש.

ונראה מדבריו שפירש אמירה זו דהריני כפרת משכבו דאכן הבן מקבל על עצמו לכפר עוונות אביו, וא"כ יש ללמוד מזה דחייב לומר קדיש כיון שנתגלה בדברי הזוה"ק (סו"פ אחרי, והובא בבית יוסף) דיש בזה כפרה גדולה וסגולה נפלאה לזיכוי נשמת האב.

ואף שלא מצינו בשום מקום שחכמים תיקנו לומר קדיש ובלשון השו"ע והרמ"א לא מצינו אלא שנהגו כן, ומשמע דאין זה אלא מנהג, נראה בדעת הרש"ל דאף שאכן אין זה תקנה אלא מנהג, מ"מ מאחר שכך נהגו שוב יש בזה מצוה גמורה וכאילו כך תיקנו.

ועוד כתב שם הרש"ל דהאב מבטל מצות עשה ד"ואהבת לרעך כמוך" בבואו למנוע ממנה את הקדיש. וגם בדבריו אלה יש חידוש, דגם המטיב עם המתים מקיים מצוה זו וגם המתים בכלל רעך המה.

(בענין איסור לה"ר במתים עיין שו"ע סימן תר"ו סעיף ג' " תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים", ועי"ש במשנ"ב ס"ק ט"ז, בח"ח כלל ח' סעיף ט' ובבאר מים חיים שם. ובעשין אות ב' מבואר שבלה"ר ישנו בכלל ואהבת לרעך כמוך).

ובאמת מצינו במדרשות ענין נשגב דאמירת קדיש לטובת נשמת המתים וכמבואר בב"י, בשו"ע וברמ"א, והאריכו בזה כל הקדמונים וגם במעבר יבק, אך לא ראיתי בדבריהם להדיא דיש בזה מצוה מצד כיבוד אב.

אך בספר דרך פקודיך (מצוה ל"ג חלק הדיבור אות ו') כתב כן דכל מה שנהגו שעושה הבן לטובת נשמת אביו הוי בכלל מצות כיבוד אב, וכן מבואר בדברי המהרש"ל דאם מהכ"מ למדנו, הלא מפורש בגמ' דהכ"מ הוא מכבדו במותו, וז"ב.

אמנם בכל עיקר אמירה זו הכ"מ מצינו שני פירושים בראשונים:

א. במקור הסוגיא בקידושין (ל"א ע"ב) כתב רש"י (בד"ה הריני) "עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו". ומפשטות לשונו משמע דאכן הבן מקבל על עצמו את כל הרע הראוי לבא עלי אביו.

ב. אך במס' סוכה (כ' ע"א) "אמר ריש לקיש הריני כפרת רבי חייא ובניו". וכתב רש"י "יסורין הבאין עלי לכפרתו של ר' חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה, כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו צריך לומר כן".

ומשמע מדבריו דבאמת אין זה מועיל כלל, ואיש בחטאו יומת ואין זה אלא דהמזכיר שמו של אביו צריך להזכירו בדרך שבח וגדולה.

וכן משמע בפיה"מ להרמב"ם (נגעים פ"ב מ"א) דרבי ישמעל בן אלישע אמר "בני ישראל אני כפרתכם" וכתב הרמב"ם "שהוא מאמר יאמר אותו האומר לכבוד אהבתו", עי"ש.

ואי בדידי תליא הוי אמינא, דאין כל סתירה בדברי המורה הגדול רש"י ובמס' קידושין לא בא אלא לפרש את פירוש המילות וכפשטות הכונה, דהרי זה כאילו מקבל על עצמו כל הרע המגיע לאביו, אך לכאורה מילתא דפשיטא דאין הבן חייב לקבל על עצמו עונשי אביו, דאם בחייו אמרו דכיבוד אב משל אב ולא משל בן ואין הבן חייב להוציא הוצאות מכספו לכבד את אביו, ק"ו הדברים שאינו חייב לקבל על עצמו ייסורי אביו במשפט שמים.

וראיה זו גדולה עלי עד שלכאורה אין לה תשובה.

ולפי"ז אין ללמוד מצות אמירת הקדיש ממה שמצוה על הבן לומר הכ"מ, וצ"ע בדברי המהרש"ל.

ודו"ק בכ"ז.

ו

בכבוד בעל שקודם לכבוד אב

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רנ"ה) כתב להתיר לאשה תוך י"ב חודש למות אביה ואמה להשתתף במסיבה משום כבוד בעלה, ויסוד דבריו דדין אבילות די"ב חודש משום כיבוד אב ואם הוא שהרי רק על אביו ואמו נוהג אבילות די"ב חודש וכבוד חיים גדול וקודם לכבוד המתים כמ"ש הנודע ביהודה תנינא (אהע"ז מ"ה) עי"ש.

ולכאורה נראה ראיה לדבריו מהמבואר בש"ך (יו"ד סי' שמ"ד סק"ט) דאף שפסק הרמ"א שם דאין אדם יכול למחול שלא ינהגו אחריו אבלות מ"מ באב ואם שומעים להם, ונראה מזה דאבילות די"ב חודש משום כבודם הוא ואב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ מטעם זה יש לדחות אבילות זו שהוא משום כיבוד או"א משום כבוד הבעל ושיעבודו.

אך באמת יש לדון במסקנת האג"מ לענ"ד, דאף אם נאמר דאבילות י"ב חודש משום כיבוד או"א הוא, מ"מ נראה לכאורה דכיון דמצוה דרבנן היא מדיני אבילות הוי ככל מצוה דרבנן אף אם שורשו וטעמו הוי משום כיבוד אב, וכיון שבכל מצוה אף בדרבנן אין שומעין לאב לעבור על מצוה נראה פשוט דגם כבוד בעל אינו דוחה מצות התורה ואפילו מצוה דרבנן.

ובגוף ההנחה דאבילות זו משום כיבוד אב ואם היא יש לפקפק, דלא אמרו בגמ' דמכבדו במותו באבילות עליו, אלא נראה דאין זה דין כיבוד אב ממש אלא דכך תקנו חכמים להחמיר באבילות אביו ואמו כיון שהחמירה התורה בכבודם, ומה שיש להוכיח מדברי הש"ך הוא רק דאבילות זו משום יקרא דשכבי הוא ולפיכך מהני מחילתן וכמ"ש בסנהדרין (מ"ו ע"ב) דאם הספידא או קבורה הוי יקרא דשכבי מהני בהו מחילת המת, ואטו נימא דכבוד אב או כבוד בעל ידחה קבורה או הספידא, דכיון שאינם אלא משום כבוד ידחו משום כבוד אב או בעל, וכן יש לתמוה לפי המבואר בהגהות רעק"א שם שתמה על הרמ"א וטען דיש לשמוע בקול כל מת שמצוה שלא להתאבל עליו כיון דאבילות הוי יקרא דשכבי מדאין מתאבלין על מאבד עצמו לדעת, ואטו לפי דבריו ידחו כל דיני אבילות ואף בתוך שלשים משום כבוד בעל או אב, אלא נראה טפי דאף דדיני אבילות הוי יקרא דשכבי ואף אם נאמר די"ב חודש הוי משום כיבוד או"א (מה שאינו מוכרח כלל כנ"ל) מ"מ כיון דהוי הלכות אבילות שתקנו חכמים כמצוה וכחובה הוי ככל דיני התורה שאינם נדחים משום כבוד אב או בעל, כך נראה לכאורה פשוט לענ"ד.

ושו"ר בשו"ת חיים שאל (ח"א סוף סימן כ"א) בענין אשה תוך י"ב חודש שבעלה הזמין כלי נגינה לשמחת ברית מילה של בנם, שכתב דכבודו עדיף מכבוד אביה וכעין דברי האג"מ, אך למסקנת ההלכה כתב כו"כ סברות, ומ"מ כתב גם כעין סברת האג"מ.

אמנם אפשר דשאני הא דכלי זמר שאין הבעל כופה על אשתו לבטל אבילותה בקום ועשה אלא שאינה יכולה למחות בו משום דחייבת בכבודו יותר מבכבוד אביה, משא"כ בני"ד שכופה אותה ומצוה עליה שתבטל בקו"ע מצות האבילות וזה אין בידו לעשות, ודו"ק בזה, ואני על משמרתי אעמודה.

ובאמת לא מצינו דכבוד בעל דוחה כבוד האב, ולא אמרו אלא דאשה אין סיפק בידה לעשות, משום שהיא משועבדת לבעלה למלאכות שחכמים הטילו עליה לעשות לבעלה ולביתה, אך אין האשה חייבת לכבד את בעלה יותר ממה שהבעל חייב לכבד את אשתו, דהלא עליו אמרו "ומכבדה יותר מגופו" ולא עליה. וכי כך יכבד את אשתו במה שיכפה עליה לבטל את מצוותה להתאבל.

ועוד דאף את"ל דכבוד בעל קודם לכבוד אב, מהי"ת דגם זה בכלל מצות כבוד בעל להתלוות עמו לכל אשר יחפוץ ללכת.

ומשום כ"ז אין נראה להתיר לה להתלוות אליו לשמחות תוך י"ב חדשי אבילותה.

הגרא"ו שליט"א