עניינם של שלשת הימים אחד
במגילת תענית, שכתבו זקני בית שמאי וזקני בית הלל, כתובים הימים האסורים
בתענית והימים שחייבים או שמן הראוי להתענות בהם. ושם נמנים בין הימים
שמתענין בהן שלשת הימים שלפנינו, ח' ט' וי' בטבת, וכנוסח הסליחה שאומרים
האשכנזים בעשרה בטבת "הלא שלשתם קבעתי תענית". היינו , שנקבע להתענות
בשלשת הימים האלה תענית קשה, שלפנים בישראל קיימוה, של שלשה ימים בזה
אחר זה. עלינו ללמוד את עניינם של הימים האלו.
בח' בטבת, בו הכריח מלך יון את חכמי ישראל לתרגם את התורה ליונית.
כדאיתא במסכת סופרים (פ"א ה"ז) "מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את
התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה
להתרגם כל צרכה ". ועל כך שנינו במסכת תענית שכאשר עשו את המעשה הזה ירד
חושך לעולם שלשה ימים, והם ח', ט', וי' בטבת. למדנו שמכח תרגום התורה ליונית
הם נעשו ימים שמן הראוי להתענות בהם, "הלא שלשתם קבעתי תענית", ימי תענית
וימי צרה לישראל. והתפשטה אותה רעה על כל שלשת הימים. אכן בנוסף לזה אף
בשני הימים האחרים קרה עוד משהו.
על ט' בטבת לא כתוב במגילת תענית טעם מדוע הוא נקבע ליום תענית, כדאיתא
התם "בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא", אבל באותה הסליחה נאמר שביום
זה נפטר עזרא הסופר ולכן נקבעה התענית. ועל י' בטבת כבר נאמר בנבואת יחזקאל
(כ"ד ב') "בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה, סמך מלך בבל אל ירושלם
בעצם היום הזה". ולשון הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות ה"ב) "ועשירי בטבת שבו סמך
מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק".
מדוע תחילת תהליך החורבן מחייבת צום
עצם עניינו של עשרה בטבת לכאורה לא מובן. העובדה שירושלים נכנסה למצור
ולמצוק היתה נקודת ההתחלה, והרי אנו מתענים על החורבן בעצמו, ואחר
שהתעניות הלא אינן כוללות את כל התהליך של החורבן, מה המקום לפצל ולעשות
את היום שבו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור ובמצוק ליום תענית. מדוע
נקו דת ההתחלה מחייבת בתענית כשלעצמה. מה זה מוסיף אחר שהדבר כבר הסתיים
ואנו בוכים ומתאבלים עליו , וכבר נקבע יום החורבן ליום אבל, יום מר.
יתירה מזאת מצינו בביאור הגר"א לספר יצירה. שם הוא מביא מספר הזוהר
שישנם שלשה חדשים הנקראים חדשים של כוחות הרע, אלו הם "ירחין דעשו" -
החדשים של עשו , שבהם עשו ניצח אותנו , והם תמוז אב וטבת. אכן כתוב בדברי
הגר"א שטבת הוא הגרוע ביותר, דווקא החודש הזה הוא היותר חמור. הדבר אינו
מובן, קשה מאד להבין מדוע הזמן שבו סמך מלך בבל על ירושלים והביאה במצור
ובמצוק צריך להיות יותר חמור מהחורבן עצמו.
עוד עלינו להבין, מה המשותף לשלשת הדברים האלו, תרגום התורה ליונית,
הסתלקותו של עזרא הסופר כפי המסורת, והתענית שבעשרה בטבת הכתובה בנבואה
בספר יחזקאל ונקראת בזכריה בשם "צום העשירי", הנתפסים כחטיבה אחת שלימה.
תרגום התורה ליונית הביא שלשה ימי חושך, והעובדה שהם שלשה ימי חושך היא
משום שגם בהם קרו דברים. לכן זה נקרא שתרגום התורה ליונית הביא שלשה ימי
חושך, כאילו הדברים שייכים זה לזה וכולם מתבארים מתוך תרגום התורה ליונית,
שהוא הדבר הרע שהחשיך את כל שלשת הימים. הדברים צריכים ביאור.
חורבן בית המקדש הביא ריבוי קללה בעולם
שנינו בסוף מסכת סוטה (מ"ח ע"א) "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת
צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו', רשב"ג אומר
העיד ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה,
וניטל טעם הפירות וכו'". והגמרא שם אומרת שאין יום שאין בו קללה, והכי איתא
התם (מ"ט ע"א) "אמר רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר בבקר
תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר". ועד כדי כך, שהגמרא שואלת, שאם
זה כל כך נורא עד שבכל יום הקללה מרובה יותר מהיום הקודם, וכלשון רש"י "מאחר
שהקללה הולכת ורבה", אם כן מה הביסוס של העולם, "אלא עלמא אמאי קא
מקיים", העולם אינו יכול לעמוד בצורה כזאת ועל מה הוא עומד.
פירוש הדבר. דהנה, איתא בברייתא ד"אותיות דרבי עקיבא " ובכמה מדרשים,
וכן בהקדמת ספר הזוהר, שבורא העולם כביכול בדק את כל אותיות הא' ב' מי האות
הראויה שבה הוא יפתח את מעשה הבריאה, והיא תהיה המובילה את בריאת העולם.
והוא החל לבדוק מהסוף, מהאות ת', ופסל את כל האותיות, עד שהגיע לאות ב'
והחליט שהאות הזאת תפתח את בריאת העולם. היא הב' הרבתי, ובה נברא העולם.
הסיבה לכך שנבחרה האות ב' היא משום שזאת האות של ברכה. וכפי שמבאר זאת
המהר"ל (תפארת ישראל פל"ד) אין הכונה רק שהמילה ברכה פותחת בב', כהבנת האבן
עזרא המקשה על כך כי הרי ישנם מילים אחרות המתחילות בב' שאינם ברכה, אלא ביאור
הדבר שב' היא תחילת הריבוי והברכה. דבר המתברך הוא פרה ורבה, מתרבה והולך,
ותחילת הריבוי זה ב', שנים, וסימנך, כי המילה "ברך" היא שנים ביחידות, שנים
בעשרות, ושנים במאות, ב, ר, כ. היינו , שמכאן זאת תחילת הברכה.
נמצא שזו קושיית הגמרא "עלמא אמאי קא מקיים". אם כל יום מתרבה הקללה, הרי
שהעולם שנברא באות ב' - משום ששו רש הבריאה זו ברכה - איבד את הבסיס עליו הוא
עומד, ואם כן על מה עומד העולם. על כך מתרצת הגמרא "אקדושה דסידרא ואיהא שמיה
רבא דאגדתא". ישנם כמה ברכות שאנו מברכים שעליהם העולם עומד. הברכה האחת
היא כשבני ישראל אומרים "יהא שמיה רבה מברך" בקדישא דאגדתא, והשניה היא
"קדושא דסדרא ", כאשר אנו מזכירים את דברי השבח של המלאכים " קדוש" ו "ברוך"
ואומרים אותם בתרגומם. אנו משלשים בשלש קדושות ומתרגמים, אומרים ברוך
ומתרגמים, ואומרים אף "ה' ימלוך לעולם ועד" ומתרגמים. והיינו שצריך להביא ברכות
שעליהם העולם עומד, כי הברכה היא קיום העולם.
והנה, למדנו כאן כי משחרב בית המקדש אין לך יום שאין בו קללה, אכן עלינו להבין
את דברי הגמרא "משחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו",
והיינו שבכל יום ויום מתווספת קללה על הקללה של אתמול, והיינו שהתהליך של העולם
הוא תוספת קללה, מה פירוש הדבר.
ביאור העניין, כי הנה כשם שהברכה היא תוספת ריבוי כך הקללה היא ההיפך מכך.
ונקדים לבאר את עניין הברכה. פירוש המילה ברכה, וכל עצם עניינה, הוא שפע ותוספת
ריבוי. כשאנו אומרים "ברוך אתה ה'" הרי שהעיקר בזה הוא, כפי הכרעת ה"נפש החיים",
ש"ברוך" אינו שבח אלא תפילה. כשאנו אומרים "ברוך אתה ה'", אנו אומרים שגילוי
כבודו, כל מה שמונח בשם הזה, יתברך ויתווסף ויתגדל יותר ויותר. כל ברכה שאנו
אומרים היא תפילה לתוספת ריבוי, יותר ויותר שפע. כך הוא בכל הברכות. זה הפירוש
הפשוט של המילים " ברוך כבוד ה' ממקומו " ושל "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
זאת בקשה, שאותו דבר ועניין שאנו מדברים בו, אותם שמות יתגלו בתוספת וריבוי,
ובשפע מרובה הגדל והולך, זה נקרא ברכה.
עתה, העולם נברא כדי להיראות כך. בורא העולם ברך את העולם כדי שהעולם יראה
כך. הוא ציוה את בני האדם "ואתם פרו ורבו ומלאו את הארץ", ואף העולם עצמו נוהג
כך באופן שהוא מתגדל ועושה פירות ומתגלה והולך. ההיפך מכך היא הקללה. המושג
קללה זה כיווץ צמצום ועיצור. ההיפך הגמור מתוספת ריבוי ומהתפשטות. הקללה היא
הסתלקות ומניעה והיפך השפע והריבוי. ההיפך מגדילה, זו היא הקללה.
אברהם כנגד בלעם – הברכה כנגד הקללה
שנינו באבות (פ"ה מי"ט) "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של
אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע". המשנה מעמידה את
בלעם הרשע כנגד אברהם אבינו, זה לעומת זה. לכאורה, מה לאברהם אבינו ולבלעם
הרשע, היכן נמצאת נקודת המגע ביניהם, במה הם דבר והיפוכו .
ביאורו של דבר, על אברהם נאמר "והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו
בך כל משפחת האדמה ". וכפי שמביא רש"י על פסוק זה את דברי הגמרא בפסחים (קי"ז
ע"ב) שנאמר לאברהם " בך חותמים", אתה הברכה. עתה, כשם שאברהם אבינו הוא
הברכה כך בלעם הרשע הוא הקללה. כשם שאברהם אבינו הוא שורש הברכה בעולם כך
בלעם הוא שורש הקללה. הוא זה שעוצר ומסלק מהעולם את השפע ואת הריבוי. אלו הם
שני ההפכים, אברהם מצד אחד ובלעם מצד שני, הברכה מצד אחד והקללה מצד שני.
וכך הם עומדים זה לעומת זה, הוא ה"והיה ברכה", והוא, בלעם [אף שלא כתוב עליו
בפירוש בפסוק] ה"והיה קללה".
הגמרא בברכות (דף ז ' ע"א) דורשת על הפסוק בנבואת מיכה "עמי זכר נא מה יעץ
בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות
ה'", "אמר רבי אלעזר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל דעו כמה צדקות עשיתי
עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל
שריד ופליט, והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה',
מלמד שכל אותן הימים לא זעם, וכמה זעמו רגע וכו '". קודם לכן דורשת הגמרא את
הפסוק "אלקים שופט צדיק וא-ל זועם בכל יום", והנה, בורא העולם נקרא כאן בשם
"א-ל" שהוא שם של חסד כלשון הפסוק "חסד א-ל כל היום", זה השם של מידת החסד,
ואילו כאן כתוב "וא-ל זועם בכל יום". למדנו בדברי הגמרא שכביכול בכל יום ויום יש
משהו שנוהגת מידה של זעם וכעס, "א-ל זועם בכל יום". ונבאר בדברים.
ידועים דברי חז"ל "מתחילה עלה במחשבה לברו א את העולם במידת הדין ". והנה,
עצם המחשבה בכלל לברוא את העולם בכלל זה חסד, "עולם חסד יבנה", ואם כן אותה
המחשבה של "עלה במחשבה לברוא את העולם" היא מחשבת חסד, אלא שהשאלה היא
איך לברוא את העולם. על כך אומרים חז"ל שמתחילה עלה במחשבה - באותה מחשבת
חסד - לברוא את העולם בדין, זה הוא החסד האמיתי שאדם יזכה בכל מה שהוא צריך
לזכות, בכל הטוב שהוא מקבל שצריך להיות שלו, הוא יזכה בדין . לכן , באותה מחשבת
חסד לברוא את העולם, עלה במחשבה שהיא תצא לפועל במידת הדין. זה החסד האמיתי
והמתוקן . זאת טובה שלמה ואמיתית, בזה שהוא מקבל את הדברים לא כחסד אלא כדבר
שמגיע לו , כדבר שהוא שלו.
אכן , בפסוק "א -ל זועם בכל יום" נאמר שאכן יש קיום ל"עלה במחשבה לברוא את
העולם במידת הדין ". עלה במחשבה זאת מציאות קיימת כלפי בורא העולם [אין חלילה
הוה אמינא אצל הבורא] אלא ש"ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף עימו מידת
הרחמים ". פירוש הדבר, אי אפשר לקיים את העולם בצורה כזאת של מידת הדין לכן
"עמד ושיתף עימו מידת הרחמים". אך דבר זה הוא רק עד כמה שזה נוגע להנהגה, אם
הנהגת העולם הקבועה תהיה במידת הדין העולם לא יתקיים, והיינו "שאין העולם
מתקיים במידת הדין", אבל עצם קיום מידת הדין, זה דבר מחויב. וכך, מידת הדין קיימת
בעולם, אבל אין לה המשך, היא לא נמצאת בתהליך של העולם. לכן , קל זועם בכל יום.
"וכמה זעמו, רגע ", ותו לא. רגע, היינו שהדבר נמצא אבל הוא לא מתקיים. הדבר נמצא
והוא חלק ממציאות העולם אחר שכך עלה במחשבה, וזאת מציאות קיימת, אבל כיון
שאין העולם מתקיים, הוא לא חלק מהנהגת העולם.
בלעם, היה האדם שהיה מחובר לאותו רגע. הוא היה היחידי שידע לכוין את אותו
רגע. יש רגע של זעם שכביכול "א-ל זועם בכל יום", והוא ידע לכוון את השעה, הוא ידע
לפרש את הרגע הזה ולהמשיך אותו. זאת הקללה, זה כח הקללה של בלעם, ושורש כל
קללה בעולם. זאת מציאות של "אין העולם מתקיים". יש בתוך מציאות העולם משהו
שיכול להיות סיבה "לאין העולם מתקיים". העולם נברא כדי שתהיה בו ברכה, העולם
נברא כדי להתברך ולפרות ולרבות, אבל יש מציאות בעולם שמפקיעה את זה, דבר
שנקרא "אין העולם מתקיים". אותו הדבר שמונע ועוצר את הקיום גם הוא נמצא בתוך
מציאות העולם, ומי שמתחבר לזה, הוא אותו אחד שבאמת מחובר לצד שהוא בעצם האי
קיום של העולם, שכל קיומו וכל מציאותו הם להביא ככל שיותר אי קיום לעולם, הוא חי
מהאי קיום. זהו בלעם הרשע, בלעם המקלל. בלעם שהוא הצד שכנגד לאברהם אבינו.
אברהם אבינו הוא הברכה של העולם, וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק "אלה תולדות
השמים והארץ בהבראם" " בהבראם באברהם", הוא ה"בהבראם" של העולם, ואילו
בלעם עומד כנגד "ההבראם " של העולם.
וכך, כשם שהברכה היא התפשטות וגדילה לכל הכיוונים, כך הקללה היא התכווצות
והסתלקות. ההיפך הגמור. מעתה, המושג "מצור ומצוק ", המצור שצר נבוכדנצר על
ירושלים כלשון הכתוב "סמך מלך בבל על ירושלים", וכפי שכתב הרמב"ם "והביאה
במצור ובמצוק", הפעולה שנעשתה כאן היא להוציא את ירושלים מברכה ולהניחה בתוך
מסגרת מציאות שהיא מצור ומצוק, ההיפך מברכה.
תרגום התורה ליוונית–ההיפך מהברכה שבתורה
כפי העולה מדברי חז"ל, תרגום התורה ליונית היה נקודת החושך הראשונה, שהיא
החשיכה את יומה ואת שני הימים שאחריה. והלשון שנאמרה במסכת סופרים היא ו"היה
אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שאין התורה יכולה להתרגם כל צרכה".
התורה לא מיתרגמת, אי אפשר להלביש את התורה בלבוש זר ועדיין זה יישאר התורה
בעצמה. כך הוא בעצם כשמתרגמים את התורה, ובפרט בלשון היונית שהיא לשון
מיוחדת המסוגלת להפוך את התורה לעוד אחד מספרי יון, להפוך את התורה רחמנא
ליצלן ל"זמר יווני" שלא פסק מפיו של "אחר". "אחר" היה גדול מאד בתורה, הוא היה
חברו ובן גילו של רבי עקיבא, והיה אף חברו למשימה הנוראה של להיכנס לפרד"ס. הם
נכנסו יחד. אך ככל שהוא נכנס עמוק יותר, אז מכח אותו "זמר יווני" שהתורה שלו הייתה
אפילו במשהו מלובשת בו , התורה עצמה נעשתה לו לסם המוות, וכמאמר חז"ל "לא זכה
נעשית לו סם המות". לא מצאנו "לא זכה" יותר גדול ממה שאירע כאן . אדם שיש בו כל
כך הרבה תורה, ומדובר פה על דרגות שהם מעבר להשגותינו, השגות המצטרפות
להשגות של רבי עקיבא, אולם אצלו "זמר יוני לא פסק מפיו ". מובן כי אין הכונה שהוא
שר כל היום, כי הגמרא מביאה את סיבת הקלקול שלו ולא את מה שהוא עשה אחרי
שהוא התקלקל. פירוש הדבר בזה שסיבת הקלקול שלו הייתה "זמר יוני לא פסק מפיו ",
כי התפיסה שלו בתורה, נקודת ההנאה והשמחה שלו בדברי תורה, היתה זמר יוני. זאת
לא היתה תורה, זה היה זמר יוני. הוא תפס פה את היופי של יון, זו מין תפיסה זרה ולא
תורה. אף על פי שלא פסק פיו מגירסא והוא למד בלי הפסק, אבל הלימוד שלו היה זמר
יוני שלא פסק מפיו.
"אל תשית לבך לחכמת יון שאין לה פרי כי אם פרחים", כך אומר רבי יהודה הלוי.
פרחים זאת לא ברכה. הפרי מביא תועלת, אולם הפרחים זה דבר שבן לילה היה ובן לילה
אבד, דבר שלא נשאר ממנו כלום. חכמת יון אין לה פרי כי אם פרחים. לפי ערכנו, הרי
שהגמרא אומרת שזה סוד ה"זמר היוני" שלו . הוא לא נהנה מפירות התורה אלא
מהפרחים של התורה והם ששימחו אותו, הפרחים זה זמר יוני.
שלשת הדברים שקרו בשלשת הימים האלה. הדבר הגרוע ביותר שקרה, זה אותו
ההיפך מברכה של התורה עצמה. התורה בעצמה היא הסוד הגדול של ברכה. התורה
מתברכת בליבו של הלומד, מתברכת בתוך מעיו . כשהתורה מתורגמת ליונית אז התורה
נמצאת במצור ובמצוק, במצב שהוא היפך מברכה.
בט' בטבת, כאמור בסליחה שהבאנו, נסתלק עזרא הסופר הנביא האחרון . הגמרא
אומרת (מגילה ט"ו ע"א) "מלאכי זה עזרא". "מלאכי" זה לא שם אלא כינוי, הוא מלאכי,
שלוחי. ההסתלקות של עזרא הסופר אינה הסתלקות של אדם גדול בלבד, אלא זה סיום
הנבואה בעולם. עלינו להבין שכאשר הנבואה הסתיימה אז הדעת נמצאת במצור ובמצוק,
הדעת נמצאת בתוך גבולות צרים ואינה יכולה להתרומם באמת. כשהיתה נבואה בעולם
היה כביכול חיבור עם המקור בעצמו . כשנסתלקה ונלקחה נבואה מהעולם, העולם ירד.
כל זמן שהיתה נבואה בעולם היה המשך למעמד הר סיני. מעמד הר סיני היה מקור
לנבואה בישראל, כשנסתלקה ונסתיימה הנבואה הרי שהקשר למעמד הר סיני ניתק, אין
יותר חיבור למעמד הר סיני. וכך, ההשגה, התפיסה, ההבנה, נכנסה למצור ולמצוק. זו
כבר לא אותה הבנה שהיתה קודם. אין את התפיסה היותר גבוהה, יותר עמוקה, ויותר
פנימית, באופן שהדברים מתברכים מתרחבים ופותרים יותר ויותר. כשההשגה יותר
גבוהה הדברים נתפסים, אולם כשההשגה נעשית קטנה ומוגבלת ומגיעה עד גבול מסוים
ולא מתרוממת יותר, זה נקרא שנ יטלה הברכה מן התורה.
עשרה בטבת, זה היום שבו סמך מלך בבל על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק. כל
הברכה בעולם מגיעה מהעבודה בירושלים. כשירושלים, עם כל מה שמתגלה ממנה,
נכנסת במצור ובמצוק, הברכה ניטלה מירו שלים. וכך, מה שבאמת קרה בימים האלה,
ימים אלו הם ימים שבהם ניטלה הברכה. כאן היא נקודת החורבן של בית המקדש, ומכאן
התחיל התהליך שהביא את ה"אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו". התהליך של
העולם הוא תהליך של היפך מברכה, הדברים מצטמצמים ו מתכווצים. כשהכיוון הוא
להסתלקות ולהצטמקות, ההיפך מברכה שהיא התפשטות ופריסה, גילוי ושפע. הכל
נעשה מצומצם ומכווץ יותר.
כל מציאות הברכה בטלה בחורבן בית המקדש
במשנה בסוף סוטה איתא ד"בטל השמיר ונפת צופים". השמיר והנופת צופים אלו
שני כוחות הפוכים זה מזה. השמיר, זה כח שאין כמותו. שמיר זה יצור קטן מאוד ששמים
אותו על סלע והוא מתבקע. זה כח כביר שקשה לנו לאמוד כח כזה, עוצמה כזאת שמונחת
ביצור קטן כשמיר, שכאשר הוא מהלך על גבי אבן הוא בוקע אותה לשנים. זו דוגמא
לעוצמה הגדולה שנמצאת ביצורים הקטנים. גוף גדול עם הרבה עוצמה זה דבר פשוט
ומובן יותר, אבל מין יצור כזה עם כזו עוצמה, כל כך הרבה כח עד כדי לבקוע סלעים,
שכאשר בני אדם רוצים לטרוח ולהתאמץ ולבק עם צריכים המוני בני אדם להשקיע המון
כח, והנה, כאן יצור קטן ששמים אותו על הסלע והוא מתבקע. זאת עוצמה מצד אחד של
הבחינה הנקראת גבורה. מהצד השני נמצאת ה "נופת צופים". הגמרא מאריכה בעניינה,
ועיקר הדבר שזו מין מתיקות שהיא לא מעלמא הדין, מין מתיקות נפלאה כזאת. "משחרב
בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים". אלו הם שני הכוחות. האחד הוא כח שמביא את
הרכות והמתיקות, את הנועם שיש בדבר מתוק, זה שייך לצד ימין, המון חסד מונח בדבר
הקטן הזה. ומנגד, המון כח ועוצמה, המון גבורה שמונחת ביצור הקטן הזה. הדברים
האלה נלקחו מאיתנו . הדברים האלה הם היו הדוגמאות להתברכות הגדולה שדבר קטן
יכול להגיע. כשרואים שמיר עם עוצמה שכזאת, או פרי קטן או מאפה קטן עם כזאת מין
מתיקות, ללא כל פרופורציה. דבר כל כך קטן עם כל כך הרבה כח ועוצמה, או עם נועם
מיוחד ונפלא כל כך, שני הדברים האלה הם ברכות. זה לא עצם הדבר, זה דבר שהוא
מבורך.
משחרב בית המקדש בטלו הברכות האלו . הדברים חזרו להיות כמו שהם נראים,
בפרופורציות הנמוכות, הרגילות. הדבר הזה קרה כעת, כשסמך מלך בבל על ירושלים
והביאה במצור ובמצוק. זה היה עוד לפני שנסתלק עזרא הסופר, והרבה לפני שתרגמו
את התורה ליונית כמה מאות שנה אחר כך. חז"ל הלבישו את כל שלשת הדברים האלה
לתרגום התורה ליונית. זאת נקודת העיקר. לקחו את התורה שהיא כולה ברכה, ושמו
אותה במצור ובמצוק. הלבישו עליה בגדים שהם לגמרי לא במידות שלה וצמצמו אותה,
שמו אותה במצב שהיא לא יכולה לנוע ולהתרווח. וכך, התורה במצור ובמצוק. ההשגה
של מקבלי התורה במצור ובמצוק, וירושלים במצור ובמצוק. זה קרה בימים אלו . זה
עניינו של חודש טבת. "ירח טבת מאד לקיתי בו ", כפי שאנו אומרים באותה סליחה,
"ונשתנו עלי סדרי נתיבו ", מהלך החיים שלנו השתבש. מה שקרה בירח טבת ועשה אותו
לגרוע ביותר מ "חדשי החורבן ", כי אכן בחדשי החורבן חרבו הבתים, לקחו מאיתנו את
מה שנתנו לנו, אבל כאן אנ חנו נכנסנו למהלך של קללה, זה קרה פה. אותו מהלך של כל
יום ויום קללתו מרובה מחברו. זה המהלך שהתחיל בכיווץ הזה, בצמצום הזה. בהבאה
במצור ובמצוק של כל הדברים, שהם צריכים להיות הברכות שלנו.
עניינו של חודש טבת – כנגד חודש דן
חודשי השנה מכוונים כנגד השבטים, ולפי הכרעת רבותינו האריז“ל והגר“א, הסדר
הוא לפי הדגלים. וכך חודש ניסן הוא כנגד יהודה אייר כנגד יששכר וכן הלאה, וירח טבת
שייך לשבט דן. שבט דן נקרא "הירוד שבשבטים", כפי שאומרים חז"ל בהקמת המשכן
שצירף הקב"ה את המעולה שבשבטים, "בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה", ואת
הירוד שבשבטים, "אהליאב בן אחיסמך למטה דן ". אלו שני הקצוות, המעולה שבשבטים
והירוד שבשבטים. וכן דרשו חז"ל על הפסוק " פן יש בכם איש או אישה או משפחה או
שבט אשר לבבו פונה היום ללכת לעבוד אלהים אחרים", כי "או שבט" הכוונה לשבט דן.
ונראה שלכן אומר הגר"א שירח טבת, הוא הגרוע והנמוך ביותר מכל החודשים הרעים.
המעלה היחידה שיש בחודש הזה, זו המעלה הגדולה שיש בשבט דן. בסוף פרשת
וישב כתוב "אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו ואשר הוא עשה
ה' מצליח". כאן כתוב שמו של הקב"ה, השם המפורש כמו שהוא כתוב תמיד בתורה.
מכאן, בכל פרשת מקץ ובכל פרשת ויגש לא מוזכר שם ה'. זה דבר פלא. יש פרשה אחת
ששמו של משה רבינו לא מוזכר ויש עסק שלם בעניין, ואילו כאן השם המפורש לא
מוזכר. שם אלקים אכן מוזכר, אבל השם המפורש, מה שנקרא "שמי", "ושמו את שמי
על בני ישראל", לא מוזכר. כך זה עד ברכת יעקב "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, יהי
דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, לישועתך קויתי ה'".
הסיבה שלא מוזכר שם ה' היא משום שסוף מעשה אבות זה סימן לבנים. זה סימן
לדורות הנמוכים ששם שמים לא יהיה פתוח וגלוי. מה שנאמר כאן, ממש בסוף, זה
"לישועתך קויתי ה'", זאת הציפיה לישועה. כאן עלינו להבין, כי מי שמרוחק ביותר, מי
שנמוך וירוד יותר, יותר מצפה לישועה. הוא מרגיש וחש את הריחוק, הוא יודע שהוא
מרוחק מאוד, וככל שהוא תופס יותר את העובדה שהוא מרוחק יותר, אז הוא מצפה יותר
לגילוי ולחיבור. חלק מברכת יעקב לשבט דן היא "לישועתך קויתי ה'". לכאורה קשה
להבין איך זה מצטרף לברכה. יעקב אבינו אומר זאת בתוך הברכה של שבט דן ואחר כך
ממשיך בברכות גד ונפתלי. מה היא הברכה של דן ב "לישועתך קויתי ה '". אכן, דן הוא
זה שנושא את הציפיה לישועה. הציפיה האמיתית לישועה צריכה לבוא מהתפיסה עד
כמה אנו מרוחקים, עד כמה אנו מושלכים למרחק, עד כמה שאנו רחוקים מברכה. זאת
הברכה של שבט דן, הברכה של שבט דן היא שהוא זה שממנו תגיע לכלל ישראל הציפיה
האמיתית לישועה. הציפיה לישועה צריכה לבוא אלינו מחודש טבת דווקא. זה הוא
החודש, "ירח טבת ", ש"מאד לקיתי בו" ואשר "נשתנו עלי סדרי נתיבו". מה שצריך לבוא
מכח זה, מה שצריך לעלות ו לבעור בנו, זה "לישועתך קויתי ה'".
הגרמ"ש זצ"ל
אף זאת לקינו בירח טבת, כאשר בעשירי בו חשך מעלינו מעיל הוד וצפר, וטרוף טורף הנותן אמרי שפר, בעלות מאיתנו בסערה השמימה רבנו זצוק"ל
אשר האיר לנו את ימי החושך, וזכינו לראות בחוש היאך דברי התורה מתברכים ללא גבול. מיגון ואנחה פדה א-ל את נפשי, לששון ולשמחה תהפוך לנו את צום העשירי.
