ביקש יעקב לגלות את הקץ

מה עניין הצירוף לקריאת שמע של הסתלקות יעקב

הגמרא בפסחים (נ"ו ע"א) שואלת, מדוע אנו מוסיפים את השבח "ברוך שם

כבוד מלכותו לעולם ועד" בקריאת שמע, הלא בקריאת שמע אנו קוראים

פרשה בתורה, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא כתוב בתורה, אם כן,

שואלת הגמרא, "ואנן, מאי טעמא אמרינן ליה".

אומרת הגמרא "כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש,

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם, ביקש יעקב לגלות לבניו קץ

הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם

שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל

ה' אלהינו ה' אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד,

באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אמרי

רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב

התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי".

היינו, כך כאילו יוצאים ידי חובת שניהם, גם אומרים וגם לא אומרים,

זאת לא אמירה שלימה אבל בכל זאת אומרים, אנו מקיימים את אמירתו של

יעקב, אולם לא אומרים זאת באותו אופן שאומרים את היתר, כדי לחלק, וכך,

אנו אומרים את מה שאמר משה רבינו, וכשאנו מצרפים את מה שמשה רבינו

לא אמר, איננו אומרים זאת באותו אופן, זאת לא אותה צורת אמירה, את זה

אנו אומרים בחשאי.

והנה, צריך להבין, הלא יעקב אבינו קרא קריאת שמע כמה פעמים,

מסתבר שבכל יום, אולם על כל פנים, אנו מוצאים במפורש שכאשר הוא נפגש

עם יוסף, שבע עשרה שנה קודם לכן, כתוב "ויאסר יוסף מרכבתו וגו' וירא

אליו ויפל על צואריו עוד" (מ"ו כ"ט), יוסף נפל על צואריו, אך יעקב התייחס

ליוסף באותה הפגישה באופן שונה וכלשון רש"י שם "ואמרו רבותינו שהיה

קורא את שמע", ובכל אותם פעמים אנו מוצאים רק פעם אחת שיעקב אבינו

הוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בפעמים האחרות לא כתוב שהוא

אמר כן, אולם מכח הפעם הזו אנו חייבים לומר זאת בכל קריאת שמע שאנו

אומרים, פעמיים בכל יום, רק משום אותה שעה, אותה קריאת שמע מחייבת

להוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

מה הוא הקץ שבקש יעקב אבינו לגלות

עוד עלינו להבין, מה פירוש המילים בזה שיעקב ביקש לגלות קץ הימין

ונסתלקה ממנו שכינה, מה התכוין יעקב אבינו לעשות באותה שעה.

הנה אנו יודעים שישנם שני קצים, כך כתוב בגמרא, וזה כמעט מפורש

בפסוק בישעיהו (ס' כ"ב) "אני ה' בְּ עִ תָּ ה אחישנה", יש קץ של בעתה, היינו,

בבוא העת, ויש קץ של אחישנה. וכלשון הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"א) "זכו

אחישנה, לא זכו בעתה", אלו שני זמנים, שני מיני קצים, קץ בעתה וקץ

אחישנה.

והנה, יעקב אבינו, ודאי לא ביקש לגלות את קץ אחישנה, הלא זה קץ לא

ברור, הוא יכול להיות בכל יום ובכל עת, הוא יכול תמיד לבוא, אכן, לומר

שהכוונה היא שיעקב התכוין לגלות את הקץ של בעתה, גם זה קשה, האם הוא

התכוין לבשר לשבטים שבעוד לפחות שלושת אלפים וחמש מאות שנה זה

יבוא, הלא אף שאנחנו מקווים שהוא יבוא בכל יום, אבל עדיין הוא לא בא,

אם כן איזה ענין יש לגלות קץ כה רחוק, העניין נראה מאד לא מובן.

גילוי הקץ – "ציום וזירזם על יחוד ה'"

לשון הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פ"א ה"ד) "הקורא קריאת שמע

כשהוא גומר פסוק ראשון, אומר בלחש ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,

וחוזר וקורא כדרכו את ואהבת את ה' אלקיך עד סופה. ולמה קורין כן", על

כך ממשיך הרמב"ם ומביא את דברי הגמרא כך "מסורת היא בידינו, שבשעה

שקבץ יעקב אבינו את בניו במצרים בשעת מיתתו, ציום וזירזם על יחוד ה'

ועל דרך ה' שהלך בה אברהם ויצחק אביו, ושאל אותם ואמר להם, בני, שמא

יש בכם פסלות, מי שאינו עומד עמי ביחוד ה', כענין שאמר לנו משה רבינו,

פן יש בכם איש או אשה וגו'", [לשון הפסוק שם "פן יש בכם איש או אשה

או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו ללכת לעבוד אלהים

אחרים, פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה"], "ענו כולם ואמרו, שמע ישראל

ה' אלקינו ה' אחד, כלומר, שמע ממנו אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד",

[היינו, הם פונים ומדברים אל יעקב אבינו שהוא ישראל, ואומרים לו, שמע

ישראל, היינו, שמע מאיתנו אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד], "פתח הזקן

ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, לפיכך נהגו כל ישראל לומר שבח

ששיבח בו ישראל הזקן אחר פסוק זה".

מקורו של הרמב"ם כמובן בדברי הגמרא הזאת, אולם יש כאן שינוי אחד,

הרמב"ם אינו מזכיר את מה שכתוב בגמרא שיעקב אבינו ביקש לגלות קץ

הימין, ומשמע מדבריו, שזה הפירוש שהוא פירש בדברי הגמרא, כך הוא הבין

את דברי הגמרא. הגמרא מדברת על כך שיעקב ביקש לגלות את הקץ, ואילו

ברמב"ם כתוב שיעקב אבינו ביקש לצוות ולזרז על יחוד ה', והוא ניסה לברר

אצל השבטים אם הם עומדים איתו באותו עניין של יחוד ה', שהוא הדבר

שציוה אברהם ליצחק, יצחק ליעקב, ויעקב לבניו.

יצחק בקש לגלות לעשו את הקץ

איתא בילקוט שמעוני, כאן בפרשת ויחי (רמז קנ"ז) "זה שאמר הכתוב

מסיר שפה לנאמנים, זה יצחק ויעקב, ששניהם ביקשו לגלות הקץ, קרא לעשו

וביקש לגלות הקץ, וגנזו הקב"ה ממנו. שנאמר: ויקרא את עשו בנו הגדול,

 ואף יעקב ביקש לגלות את הקץ, שנאמר האספו ואגידה לכם, משל למה הדבר

דומה כו'".

חז"ל דורשים שהיו שנים שביקשו לגלות את הקץ, כאשר יצחק רצה לברך

את עשו ושלחו להביא לו ציד כדי שעל ידי זה הוא יברך אותו, מגלים לנו

חז"ל כאן, שעניינה של אותה בקשה שיצחק ביקש לברך את עשו, שהוא ביקש

לגלות לו את הקץ, וגנזו הקב"ה ממנו, וכיוצא בזה, רצה גם יעקב לגלות לבניו

את הקץ, וגם זה נגנז, גם כאן נסתלקה ממנו שכינה.

כאן, ודאי הדבר תמוה מאד, איזה ענין היה ליצחק לגלות את הקץ בדוקא

לעשו, לשם מה, מה היתה התכלית בזה, איך הדבר הזה מצטרף למה שכתוב

בפירוש בפרשה שהוא רצה לברך אותו "בעבור תברכך נפשי", הלא הוא קרא

לו כדי לברך אותו ולא כדי לגלות לו את הקץ. מה לאותו גילוי קץ, שאף הוא

אינו מובן לנו, ולברכה שהוא רצה לברך אותו.

שני אופנים נאמרו בגילוי הקץ

הביאור בזה, כפי שנראה מתוך הדברים, הוא כך. ישנם שני פסוקים,

שבהם נאמרו שני אופנים של גילוי הקץ, אלו הפסוקים שאנו אומרים בבוקר

אחרי שירת הים, הפסוק הראשון נאמר בנבואת עובדיה (א כ"ד) "ועלו

מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והיתה לה' המלוכה", כלומר ביום

שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את עשו, היינו, כשיגיע סופו של עשו, סוף

שלטונו של עשו, אז תהיה לה' המלוכה. עשו, מייצג את כח הרע, בו נמצא

במרוכז תמצית כח הרע, כשסופו יגיע, זה יהיה הקץ.

חז"ל דורשים בויקרא רבה (י"ג ה') על ארבעת המלכויות, בבל, פרס מדי,

יון, ואדום, שהם מכוונות כנגד כמה חיות טמאות, ואדום, היא כנגד החזיר,

חיה טמאה לכל הדעות, והמדרש אומר שהיא נקראת כך, על שם שהיא עתידה

להחזיר את המלכות למלך המשיח. מלך המשיח יקבל את המלכות מעשו,

ממלכות אדום. זה פן אחד של הקץ.

הפסוק השני נאמר בנבואת זכריה (י"ד ט') "והיה ה' למלך על כל הארץ,

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", זה הפן השני של הקץ, היום ההוא יראה

כך, שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. זה הגילוי של הקץ שנמצא בנו, אצלנו

הגילוי הוא הגילוי של "ה' אחד ושמו אחד". וכפי שאנו מוצאים שהגמרא

בפסחים שואלת על פסוק זה "ושמו אחד, מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו

אחד הוא, אמר רב נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה

נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד

ה"י ונכתב ביו"ד ה"י". בעולם הזה השם נכתב בצורה אחת ונקרא בצורה

אחרת, אולם לעתיד לבוא, בעולם הבא, השם יכתב ויקרא באותה צורה, אנחנו

נקרא אותו כפי שהוא כתוב.

גילוי הקץ לעשו – לשפוט את הר עשו

עתה, ברור לנו מה רצה יצחק מעשו. יצחק הלא רצה, ורצה מאד, שעשו

יחזור להיות מה שהוא צריך ואמור היה להיות. הדבר מוכח שבדעתו של יצחק

עשו עדיין לא היה אבוד, הוא היה בר תיקון, כי לולא כן הוא בודאי לא היה

רוצה לתת לו את הברכה, והיה נראה ליצחק, שכאשר יראו לעשו את סופו,

הדבר הזה יחזיר אותו.

כי הנה, אנו מתפללים "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם", אכן,

הדבר הזה יכול להגיע באחד משני אופנים, או יתמו חטאים או יתמו חוטאים,

והגמרא בברכות (י' ע"א) דורשת, יתמו חטאים ולא חוטאים, איננו מתפללים

על מיתתם של החוטאים אלא על סופם של החטאים. יצחק רצה, על ידי גילוי

הקץ, להביא את עשו לכך שהוא יבין שהברירה העומדת לפניו, היא, או שסופו

יהיה בכך שיתמו חוטאים, או שהוא יגיע ליתמו חטאים. אם הוא לא יעזוב את

דרכו, הרי שהקץ המקווה בעולם, היינו, תיקון העולם, אותו הקץ שהעולם

מייחל ומחכה לו בכל יום, הוא סופו שלו.

כאשר יצחק רצה לגלות לעשו את הקץ, הוא התכוין להחזירו למוטב על

ידי כך, כשמראים לאדם שמציאותו שלו, שעצם קיומו, מעכב את תיקון

העולם, וכאשר תיקון העולם יגיע זה מחייב את חיסולו שלו, הדבר ברור שזה

צריך לגרום לאדם לחזור בו, זאת היתה דעתו של יצחק. הוא רצה לגלות

ולהראות לו את האופן הזה של הקץ, ולהביא אותו לשפוט את עצמו, ולהביא

את עצמו למצב שהוא לא יעכב את הקץ, שהקץ יוכל להתגלות, היינו, שלא

יהיו חייבים לשפוט את הר עשו כדי שתהיה לה' המלוכה.

גילוי הקץ של יעקב - ברור יחוד ה' אצלנו

יעקב ביקש לגלות את הקץ, על ידי "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד",

כך הבין הרמב"ם את דברי הגמרא שיעקב ביקש לגלות את הקץ, פירוש הדבר,

יעקב ביקש להביא את כל בני ישראל, את כולנו, למצב שבו יתגלה שה' אחד

ושמו אחד, ומכח זה מתגלה הקץ.

בתפילת עלינו לשבח, בסיום החלק הראשון, שאותו, כמו שכתוב

בראשונים, תיקן יהושע בן נון, אנו אומרים "אמת מלכנו אפס זולתו, ככתוב

בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל

ובארץ מתחת אין עוד", ואנו ממשיכים בחלק השני של התפילה, ואומרים

"על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך". המלים "על כן"

צריכות ביאור, כלפי מה הדברים אמורים, למה זה מתייחס, על שום מה, מה

הדבר שאליו אנו מתכוונים כשאנו אומרים על כן נקוה לך, בגלל מה אנו

מקוים.

הגר"א מפרש זאת, ואומר ש"על כן", כלומר, בגלל מה שאמרנו "אמת

מלכנו, אפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'".

ונקדים לבאר, הנה, הפירוש ב"אמת מלכנו", ובתוספת "אפס זולתו", הוא

כך, אמת מלכנו, כלומר, זאת אמת וכל דבר אחר אינו אמת, עתה, כשאנו

מוסיפים "אפס זולתו", אנו אומרים בזה, שלא זו בלבד שדבר אחר הוא לא

אמת, אלא שדבר אחר הוא בלתי אפשרי, זה פירוש המושג 'אפס', וכפי

שמפרש הרמב"ן בפרשת שלח על הפסוק (במדבר י"ג כ"ח) "אפס כי עז

העם". אפס, פירושו, שהדבר הזה מנוע, לא שהוא איננו אלא שהוא לא יתכן,

הוא בלתי אפשרי. כשאמרנו אמת מלכנו, אמרנו שכל דבר אחר אינו אמת,

אולם כשהוספנו אפס זולתו, אמרנו בזה, לא רק שכל הדברים האחרים, כל

ההצעות האחרות, אינם אמת, אלא הם בלתי אפשריים. הם מנועים, הם לא

יתכנו.

וכך, כאשר אנו אומרים "אמת מלכנו אפס זולתו, וידעת היום והשבות אל

לבבך", פירוש הדברים, אנו, מכירים בזה, יודעים את זה, מבינים את זה, הדבר

ברור לנו, על כן, מכח הברירות הזאת שהדבר הזה ברור לנו, אנו מקווים

שהדבר הזה יתגלה בעולם בפועל. כשהדבר הזה ברור לנו בבירור גמור, זאת

עצמה סיבה שהדבר הזה יתגלה בעולם, אין מה שמעכב את הגילוי. אם אנחנו

מכירים בזה, יודעים את זה, והדבר ברור לנו היטב, ובגילוי גמור עבורנו,

הדבר הזה הוא סיבה שזה יתגלה בכל העולם כולו, זאת סיבה לכך, מעתה,

"על כן", משום כך, נקווה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר

גילולים מן הארץ, העולם כולו יהיה נקי, העולם כולו יתברר, כשם שהדברים

ברורים לנו.

על הפסוק שאנו קוראים "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", מפרש שם

רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ו' ד') "ה' שהוא אלקינו עתה ולא אלקי העובדי

כוכבים, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה

לקרוא כולם בשם ה', ונאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", ה', שהוא

עתה אלקינו ולא אלקי האומות, כי הם אינם מקבלים את מלכותו ואלוהותו,

עתיד להיות ה' אחד על כל האומות, ורש"י מעתיק את נבואת צפניה (ג 'ט')

שנאמר בה "כי אז" כלומר, באותו היום ההוא, "אהפך אל עמים שפה ברורה

לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כתוב כאן בפסוק, שאותו גילוי

שמתגלה לנו, עתיד להתגלות בכל העולם, זאת ההבטחה, זה מה שכתוב

בפסוק הזה, זאת האמירה שאנו אומרים, ובזה אנו מקבלים עלינו עול מלכות

שמים, ה' אלקינו, ה' אחד, היינו, מה שברור לנו עתיד להתברר בכל העולם

כולו, מה שהוא בשבילנו, זה מה שיהיה בכל העולם כולו.

אכן אופן הגילוי יהיה כפי שאנו מתפללים בתפילת הימים הנוראים

"ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", מה

שיתגלה בכל העולם כולו, הוא, שאז תתגלה אלוקותו עלינו, מה שהוא לנו,

זה יתגלה בכל העולם. זה לא יהיה באופן שלכל העולם יהיה קשר ישיר

כביכול עם בורא העולם, הקשר יהיה רק דרכנו.

וכך אנו מתפללים במוסף של יום טוב "אבינו מלכנו, גלה כבוד מלכותך

עלינו מהרה, והופע והנשא עלינו לעיני כל חי", כלומר, בגילוי כבודו יתברך

שעתיד להתגלות בכל העולם כולו, עתיד להתגלות מה שכבר גלוי לנו. מה

שגלוי לנו, זה מה שעתיד להתגלות בכל העולם כולו.

אתה אחד ושמך אחד – אצלנו זה כבר מתגלה

בתפילה מנחה של שבת אנו אומרים "אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך

ישראל גוי אחד בארץ", לכאורה, הלא 'אתה אחד ושמך אחד', זה דבר שצריך

להתגלות ביום ההוא, על זה כתוב בפסוק "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו

אחד", זה דבר שעתיד לבוא, ואם כן איך אנו אומרים כבר כעת 'אתה אחד

ושמך אחד'.

כי הנה, הלא כך הוא הדין, אפשר לשבח את בורא העולם רק בשבחים

כאלו שהוא נוהג בהם כעת, אולם אין אפשרות לומר דברי שבח שאינם נוהגים

כעת, שאינם נמצאים כעת בסדר ההנהגה, וכפי שידועים דברי הגמרא ביומא

(ס"ט ע"ב) "אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר

נורא, אתא דניאל אמרנכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמרגבור",

ירמיהו הפסיק לומר נורא, כי כאשר נכרים מקרקרים בהיכלו פירוש הדבר

שמידת נורא לא מתגלה, ודניאל הפסיק לומר גבור, כי כאשר נכרים

משתעבדים בבניו פירוש הדבר שמידת גיבור לא מתגלה, אם ההנהגה בפועל

לא מתנהגת במידות האלה, אי אפשר לשבח את בורא העולם במידות האלה,

מעתה, איך אנו עומדים בכל שבת במנחה ואומרים אתה אחד ושמך אחד,

בזמן שהדבר הזה עתיד להתגלות רק ביום ההוא.

אכן ודאי, הפירוש בזה כדברינו, בפסוק נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", על כל הארץ זה יתגלה ביום ההוא, אבל

עלינו, הדבר הזה כבר קיים היום. וכפי שאנו אומרים "גלה כבוד מלכותך

עלינו מהרה", מה שכבר נמצא אצלנו, צריך להתגלות על כל העולם כולו. אנו

אומרים את השבח הזה משום שעבורנו הדבר הזה כבר נמצא, הדבר הזה קיים

וברור לנו ואנו חיים אותו כבר היום. אותה מידה, שהיא מה שעתיד להתגלות

ביום ההוא, נמצאת איתנו כבר היום.

עתה, האופן, עד כמה הדבר הזה עתיד להתגלות בעולם, תלוי בעצמת

ודרגת הבירור שהדבר הזה ברור לנו, זה מה שאנחנו אומרים "אמת מלכנו

אפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'", אנחנו

מכריזים על אותה אמת, ולא רק על האמת אנחנו מכריזים, אלא אנחנו מכריזים

שאין אפשרות אחרת, אנחנו מכירים בזה, ואנחנו מכירים בזה כמו שכתוב

וידעת היום והשבות אל לבבך, הדבר הזה צריך להיות מבורר אצלנו לגמרי.

זאת סיבה שמכחה "נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך", הדבר

הזה מקרב את הקץ. זה הדבר שיביא את הקץ. זה כל עניינו של הקץ, שכל מה

שגלוי לנו יתגלה בעולם, מה שברור לנו, יתברר לכל העולם כולו.

שמו יתברך מתגלה על ידי בניו של אברהם

על אברהם אבינו כתוב "ויקרא בשם ה'" (בראשית י"ב ח'), הפירוש בזה,

נאמר עליו שהוא היה זה שהקריא את שמו של הקב"ה, היינו, הוא הביא לכך

שכל באי העולם יקראו בשמו של בורא העולם, אברהם אבינו, על ידו נתגלה

שמו יתברך בכל הבריאה כולה, הוא הקריא את שמו של הקב"ה, בורא העולם,

בפי כל בריאה ובריאה.

התוספות בברכות (מ' ע"ב) פוסקים כר' יוחנן, שכל ברכה צריכה שֵׁם

וצריכה מלכות, כאשר אנחנו מברכים את הקב"ה צריך לומר "אתה ה'", וצריך

לומר "אלקינו מלך העולם", וברכה שאין עמה מלכות היא לא ברכה, כך הוא

מטבע של ברכה, ואומרים התוספות "וברכות של שמונה עשרה אין בהן

מלכות, דאינן באין בפתיחה ובחתימה אין שייך מלכות", הברכות שבתפילת

שמונה עשרה אין בהן שם ומלכות, כיון שברכה הסמוכה לברכה קודמת,

יכולה להיות ברכה על סמך הברכה הקודמת, כפי שאנו מוצאים בברכת המזון

ובברכות נישואין, אולם בתחילת ברכה צריך תמיד לומר 'אלקינו מלך העולם',

אכן, בברכה הראשונה של שמונה עשרה הלא גם בה אין בה מלכות, על כך

אומרים התוספות "אבל א-להי אברהם הוי כמו מלכות דאברהם אבינו המליך

הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו", במקום 'אלקינו מלך העולם' אנו

אומרים אלקי אברהם. אברהם היה זה שהקריא את שמו של הקב"ה בפי כל

בריה ובריה, הוא היה זה שהביא את שמו יתברך לכל העולם כולו, לכך,

כשאמרנו אלקי אברהם אמרנו בזה מלך העולם, על ידו נתגלתה אותה מידה

שנקראת מלך העולם.

אנחנו בניו של אברהם אבינו, וזאת הבחירה שבחר ה' יתברך באברהם

ביצחק ביעקב, ובזרעם אחריהם, אנחנו צריכים להיות אלו שעל ידינו מתגלה

שמו יתברך בעולם, אנחנו נבחרנו להיות אלו, שעל ידינו, מאיתנו, מכוחנו

שלנו, יתגלה שמו בעולם, אנחנו נקראים "ישראל מקדשי שמך", על ידינו

צריך להתגלות שמו, וגילוי שמו, יתגלה כפי הדרגה שברורה לנו. מה שברור

לנו, מה שמתגלה אלינו, זה מה שיכול להתגלות בעולם. זה פירוש המושג

שבורא העולם הוא אלקי ישראל, אלוקינו, הוא מתגלה רק דרכנו, אין שום

צורת גילוי ישירה של בורא העולם לאומות העולם, הגילוי יבוא רק דרכנו.

באופן, שככל שהדבר ברור לנו יותר, והוא ברור לגמרי, אז הדבר הזה

מתגלה בכל העולם, אולם בזמן שאצלנו זה מעומעם ולא מבורר, הרי שאז לא

מתקיים "וידעת היום והשבות אל לבבך" בנו, ואם זה לא מתגלה אצלנו, אין

מה שיתגלה בעולם. השם שהוא אלקינו, הוא עתיד להיות ה' אחד, מה

שיתגלה בעולם זה מה שכבר כעת גלוי אצלנו, אולם אם זה לא גלוי אצלנו,

הרי שאז זה לא יתגלה.

ציום וזירזם על יחוד ה' – זה גילוי הקץ

נמצא, שכך מפרש הרמב"ם את הגמרא הזאת. כשיעקב ביקש לגלות את

הקץ הוא לא ביקש לגלות תאריך, גם אין בזה שום טעם, אין שום סיבה לגלות

תאריך, ובפרט כשאנו יודעים, ויעקב ידע זאת כבר אז, שהתאריך של הקץ

הנקרא 'בְּ עִ תָּ ה' הוא מאד מאד מאוחר, אין שום עניין לגלות קץ שעתיד לבוא

כעבור אלפי שנים, אכן, המכוון בזה שהוא בקש לגלות את הקץ, הוא ביקש

לקיים את מה שכתוב באותה תפילה שהזכרנו, האם מתקיים אצלנו "וידעת

היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת

אין עוד", אם זה מתקיים, אז הדבר הזה הוא סיבה לראות מהרה בתפארת

עוזך, זה הדבר שיגלה את הקץ.

כאשר יעקב אבינו ביקש לגלות את הקץ, מפרש זאת הרמב"ם שהוא "ציום

וזירזם על יחוד ה'", יחוד ה' פירושו "ה' אחד ושמו אחד", "כי ה' הוא האלקים

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד", יעקב אבינו ביקש לצוות ולזרז את

בניו, שהם היו כלל ישראל, על יחוד ה', כלומר, לגלות את אותו מצב של

"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", באופן שהוא יתברר לנו, ומכח זה יש

תקוה וסיכוי, על כן נקוה לך לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן

הארץ והאלילים כרות יכרתון, מה שמתגלה לנו, יתגלה בכל העולם כולו,

אולם בתנאי שאצלנו זה "אמת מלכנו" ו"אפס זולתו", זה ברור לגמרי,

וכשהדבר הזה ברור לנו לגמרי, אז אנחנו צריכים לקוות, שזה יתגלה בכל

העולם כולו, וזה יתגלה במהרה, כפי שאנו אומרים "לראות מהרה בתפארת

עוזך", ושם כבר כתוב הכל, להעביר גילולים מן הארץ, והאלילים כרות

יכרתון, לתקן עולם במלכותו יתברך, וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך

כל רשעי ארץ, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כולם יכירו בזה.

מה שמביא לכך שההכרה הזאת תתפשט במהרה בימינו בכל העולם כולו,

זאת ההכרה והברירות שלנו. זה, וזה בלבד, יביא את הכל.

את זה ביקש יעקב אבינו לגלות. לגלות, הכוונה היא, להעמיד את בניו על

יחוד ה' בצורה הגבוהה ביותר, "אמת מלכנו אפס זולתו", וזה מה שענו לו

בניו, זה היה הנידון שם, והבנים אמרו לו, שמע מאיתנו אבינו ישראל, ה'

אלקינו ה' אחד, זה ברור לנו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא

אחד, הדבר הזה הוא לגמרי ברור.

הגילוי יתכן רק כשהוא מבורר אצל זרע יעקב

עתה, אותה קריאת שמע שאמרו השבטים, שמע ישראל ה' אלוקינו ה'

אחד, זו הקריאת שמע שאנחנו חייבים בה מאז, לעולם ועד, כך אנחנו חייבים

לקרוא קריאת שמע. באותו האופן שהשבטים אמרו, שמבחינתנו שלנו, הדבר

מסוים וגמור, לנו הוא ברור לגמרי, והדבר צריך באמת להתגלות לכל באי

עולם.

הנידון בין יעקב לשבטים היה, כפי שמבואר בדברי הגמרא, יעקב אבינו

נסתלקה ממנו שכינה, והוא לא הבין מדוע, והוא תלה שמא חס ושלום יש כאן

מישהו שהדברים לא ברורים לו לגמרי, ואם יש חוסר ברירות אצלנו, אם אצלנו

הדבר לא מבורר, הרי שאז הדבר הזה מביא חושך לכל העולם, זה מביא סילוק

שכינה, זה מביא את ההיפך מגילוי. כשם שההכרה והידיעה הברורה מביאה

לגילוי של "לראות מהרה בתפארת עוזך", כך הפקפוק והספק והאי ברירות

מביאים חושך וסילוק של אותו גילוי. לכן אמר יעקב אבינו, שמא יש חס

ושלום פסול בזרעי, ואז ענו לו כולם יחד, שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד,

ועל כך ענה יעקב אבינו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד .

הגילוי צריך להיות דווקא בזמן סילוק שכינה

אכן, עתה עלינו להבין, מה עם הקושי של יעקב מדוע השכינה נסתלקה

ממנו, הלא משום כך הוא חשד שמא יש פסול בזרעו, ומה נתיישב לו כעת.

הביאור בזה, יעקב אבינו הבין שסילוק השכינה אינו סילוק שכינה

שמתנגד למה שהוא רוצה, אלא הוא מתכוין לומר לו, שאותו גילוי שעל ידו

יבוא גילוי לכל באי עולם, זה גילוי בזמן חושך, בזמן סילוק שכינה. כשהדבר

יהיה ברור לנו בזמן סילוק שכינה, בזמן שהדברים לא נראים ברור ואיננו

רואים את זה, כשאז זה יהיה ברור, זה יביא גילוי לכל העולם כולו.

היינו, אותו סילוק שכינה לא היה כעונש ליעקב אבינו. כשנסתלקה ממנו

שכינה הוא אכן חשש שהדבר הזה בא מחמת סיבה שיש כאן משהו פגום, לא

שלם, אולם נתברר לו שזה לא כך, ואם כן, אותו סילוק שכינה מתכוין לומר,

אם אתה רוצה לגלות את הקץ, צריך לברר את הבירור הזה בזמן סילוק שכינה,

לא בזמן גילוי. הבירור הזה צריך להתברר כשהמצב הוא מצב חשוך, כשהמצב

הוא לא ברור מצד עצמו. בזמן גילוי שכינה, כשהדברים הם ודאי ברורים

וגלויים, אז, זה לא מביא גאולה לעולם.

אברהם אבינו הקריא את שמו של בורא העולם, בעולם שכל כולו עבודה זרה,

אברהם העברי, כל העולם כולו היה מהעבר האחד והוא לבדו היחידי שהיה

מן העבר השני, על זה נצטוינו. אנחנו נצטוינו לתפיסת הבירור הזה, לבהירות,

דווקא בזמן חושך, זה מה שיביא את הגאולה לעולם.

והנה, בגמרא מובא שאותו שבח של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם

ועד", זה השבח ששיבח יעקב באותה שעה, אכן, בתרגום ירושלמי כאן,

בפרשת ויחי, כתוב, שאחרי שהם אמרו שמע ישראל, היינו, שמע מאיתנו

אבינו ישראל, ה' אלקינו ה' אחד', ענה יעקב כנגדם ואמר "יהא שמיה רבה

מברך לעלמי עלמין", השבח של "יהא שמיה רבה" מקביל לשבח של "ברוך

שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התוספות בתחילת מסכת ברכות (ג' ע"א) כותבים בשם המחזור ויטרי

שיהא שמיה רבא, זו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכתיב כי יד על כס

י-ה, שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך

יהא שמי"ה, שם י-ה, רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם. כל

זמן שעמלק נמצא בעולם, אין השם שלם ואין הכסא שלם, עד שימחה זרעו

של עמלק. כשאנו מתפללים ואומרים יהא שמיה רבה, פירוש הדברים, שהשם

י-ה יגדל ויתמלא, שהשם יהיה שלם. כיום, השם קטוע ומחולק, היום מתגלה

רק חצי מהשם, התפילה יהא שמיה רבה, היא, שהשם המחולק, שחציו של

השם, יגדל ויהיה שם שלם.

הפוסקים מביאים בשם ר' חיים ויטאל, שכשעונים יהא שמיה רבה צריך

לכוין ולהתפלל על מחיית זרעו של עמלק, על זה אנו מבקשים יהא שמיה

רבה, וכשהוא יגדל, אז הוא יגדל יותר ויותר, ויתברך לעלם ולעלמי עלמיא,

"יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא".

למדנו מכך, שהמכוון בשבח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד",

בברכה שאנו מברכים, הוא, לצאת ולהיחלץ מהחושך שאינו נותן לדברים

להתגלות. אנו חייבים לגלות את הדברים האלה גם במצב של אי גילוי,

כשהדברים לא נגלים. אכן, אין השם שלם, אבל אנחנו יודעים ומכירים, לנו

ברור שהשם שלם, ואנחנו מתפללים שזה יתגלה.

זה מה שנתגלה ליעקב אבינו באותה עת, באותה שעה. אותו סילוק שכינה

לא התכוין למנוע אותו ממשהו, אלא לגלות ולומר לו, אתה מתכוין לגלות את

הקץ על ידי אותו ציווי וזירוז על יחוד ה' לכל כלל ישראל, ובאותה שעה כל

כלל ישראל היו שלושה עשר בני אדם, בהם התקיים ומי כעמך ישראל גוי אחד

בארץ, ועל ידם צריך להתגלות אתה אחד ושמך אחד.

'אחד' - איחוי חלקי דבר אחד שנתפזרו

המהר"ל כותב שעניינה של המילה אחד, א' כנגד יעקב, ח' כנגד בני לאה

ורחל, ד' כנגד בני בלהה וזלפה, וכל זה אחד.

אחד, זה מה שמחבר את הכל. המילה 'אח' בלשון הקודש ענינה איחוי,

לאחות שני קרעים, כי הנה, האיחוי הוא תמיד באופן שנקרע בגד, שבעיקרו

הוא אחד, אבל הוא נקרע באיזה שהוא מקום, וכשמחברים יחד את הקרעים,

זה נקרא לאחות קרע, וכך הוא גם בשני אחים, הכוונה היא שהם קרעים

שנתאחו.

המילה אחד עניינה 'אח' ד', האות ד' היא אות של פיזור, כשמדברים על

פיזור, הפיזור הוא לארבע כנפות הארץ, "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ",

נמצא, המילה אחד עניינה איחוי של פיזור, חיבור של משהו שיכול היה להיות

מפוזר. לאחות את כל הנפזרים ולחברם בחזרה, זה פירוש המילה אחד. זה

ה'אחד' כאן, יש כאן הדרגה, יעקב אבינו, בני הגבירות, היינו, בני האמהות,

ובני השפחות, וכל זה אחד, אחד בלי שום הבדל.

השבח, שמכוחו ועל ידו צריכה להתגלות בכל העולם כולו אותה אמת,

השבח הזה חייב להיות שבח שבוקע חושך, אחרת זה לא יתגלה בכל העולם.

את מה שעשה אברהם אבינו, את זה אנו צריכים לעשות, זה פירוש המילים

"ישראל מקדשי שמך".

בקריאת שמע אנו חוזרים למה שקבלנו באותו מעמד

באופן, שבקריאת שמע שאנו מחויבים בה, החיוב אינו לקרוא את אותה

פרשה שבתורה גרידא, אלא אנו מחויבים לקרוא את אותו מאורע שהיה אצל

יעקב אבינו, כאשר שם, אותה קריאת שמע היתה צריכה להפוך את העולם,

לגלות בכל העולם כולו ש"ה' אלקינו ה' אחד", ה' שהוא עתה אלקינו, עתיד

להיות אחד בכל העולם כולו, "ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל

מלך ומלכותו בכל משלה", זה צריך להתגלות בכל העולם כולו.

אבל לא די בזה, צריך להוסיף את השבח השני, "ברוך שם כבוד מלכותו

לעולם ועד", פירוש, השבח הזה, זה שבח שיעקב אבינו סיים בו, שרק על ידי

גילוי השבח הנוסף הזה, רק באופן כזה זה יתגלה בכל העולם כולו.

זאת חובת קריאת שמע שלנו. כשאנחנו אומרים שמע ישראל ה' אלקינו

ה' אחד, אנחנו מקבלים עלינו את כל הגילוי כולו, עד כדי, שמתוך מה שאנחנו

מקבלים עלינו, מתוך מה שברור לנו, הבירור הזה צריך להתפשט על פני כל

העולם כולו, זה כלול בקריאת שמע שלנו, זה גם פירוש המילים, ה' שהוא

כעת אלקינו, זה צריך להתגלות בכל העולם כולו.

פירוש הדבר, שמה שברור לנו לגמרי, מה שברור בהחלט עד כדי מסירות

נפש, צריך להתברר בכל העולם כולו, ויתר על כן, רק זה יכול להתברר בכל

העולם כולו, אם לנו הדבר לא ברור לגמרי, אם כן, מה אנו יכולים לבקש

שיתברר בעולם, כאן נמצא אותו גילוי שצריך להתגלות בכל העולם כולו, זאת

החובה שלנו בקריאת שמע.

אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב. אנחנו אלו, שרק על ידינו זה מתגלה, ועל

ידינו, פירוש, ככל שהדבר יהיה ברור לנו, זה מה שיתגלה בעולם. אנחנו

צריכים לברר לעצמנו את הדברים שהם יהיו נהירים עד כדי כך, שכאשר זה

יתגלה בעולם, אז העולם כולו יתהפך. "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה

לקרוא כולם בשם ה'", מנין זה יבוא, זה יבוא מתוך הבירור שלנו, הבירור

שלנו הוא שיעשה את אותה מהפיכה בעולם, אבל העוצמה והכח של הבירור,

דרגת הבירור, עד היכן הדברים צריכים להיות ברורים, זה צריך להיות ברור

עד כדי כך שיהיה בכוחו של הבירור הזה להפוך את כל העולם כולו, את זה

אנחנו חייבים לתת.

בכל פעם שאנו קוראים קריאת שמע, אנו חוזרים למעמד ההסתלקות של

יעקב אבינו כאשר השבטים כולם סביב מיטתו, אם אנחנו נהיה היום פעם אחת

במצב הזה, כשם שהיה נראה אז כלל ישראל, אז העולם יתהפך.

זאת הפרשה. לכל הדעות אנו נמצאים בסוף הימים, בעקבתא דמשיחא.

והנה, יעקב אבינו ביקש זאת בסוף ימיו, ומעשה אבות סימן לבנים, מה שהיה

בסוף ימי יעקב, הפעולה הזאת שהיתה סוף מעשה אבות, זה מה שצריך להגיע

בסוף ימות עולם. יעקב אבינו ציוה וזירז את השבטים כולם על יחוד השם, זה

הציווי של יעקב אבינו, זאת הצוואה שהוא מסר לכלל ישראל, ובזה הוא נפרד

מאיתנו, כאן זה סוף מעשה אבות, לאחר מכן הייתה הברכה שהוא בירך את

כל השבטים, את כל כלל ישראל, אבל הציווי והזירוז, היינו, החובה שהוא

מחייב אותנו, זו הפעולה האחרונה שיעקב אבינו עשה, והפעולה הזאת

האחרונה היא סוף מעשה אבות והיא סוף הסימן לבנים, היא אומרת לנו במה

אנו צריכים להתעסק בסוף, זה הדבר שבו אנו צריכים להתעסק, אנו צריכים

לברר לעצמנו ככל האפשר, יותר ויותר, וככל שהדברים יתבררו לנו יותר, אז

הדברים האלה יתנו לנו את ה"על כן נקוה לך ה' אלקינו, לראות מהרה

בתפארת עוזך", במהרה בימינו אמן. 

הגרמ"ש זצ"ל