לפני כ-150 שנה התרחש משבר גדול בחקר ההיסטוריה. היסטוריונים מובילים, ובהם שפנגלר, טוינבי וובר, הבינו שיש חוקיות בהתפתחותם של עמים. היא אינה רצף אירועים סתמיים המתחלפים זה אחר זה בכל מיני מקומות בעולם, כי אם סדר הגיוני ומדויק שעל פיו הכול מתרחש. כדי לחקור את התגלית הזאת יצרו הוגי דעות בולטים מקצוע חדש בלימודים האקדמיים, המכונה היום היסטוריוסופיה.
עיקר המחלוקת בין ההיסטוריוסופים הייתה מה היא אותה חוקיות שעל פיה הכול מתנהל בחיים הלאומיים. להיסטוריוסופים למיניהם היו קונספציות שונות ומנוגדות זו לזו. היו שראו בכלכלה את הציר המרכזי שסביבו מתרחשות כל המלחמות, המהפכות, ההתפתחויות החברתיות, המדעיות, טכנולוגיות ועוד. לדוגמה, קרל מרקס הסביר את נפילתם של משטרים בעולם, את התפרקותן של ממלכות וכן את היווצרותם של עמים ושל מדינות חדשות בסיבות כלכליות.
לעומתו פירש ארנולד טוינבי את כל ההתרחשויות בהיסטוריה על פי תבנית טבעית שלפיה לכל עם, כמו לכל האדם, יש מחזור חיים של ילדות, נערות, בגרות, זקנה ומוות, ואת האירועים בתולדות העמים אפשר להבין על ידי מעקב אחר תהליכי התפתחותם הטבעיים. כמוהם יש עוד הסברים ומודלים בחקר ההיסטוריוסופיה.
אם קבוצה גדולה או חלק ניכר מעם ישראל מצטרף למדינה זו, או אם המדינה שולטת בשטח של ארץ ישראל, היא מתחילה להתפתח בצורה בלתי צפויה ותופסת מקום מרכזי ביותר בזירה הבין-לאומית. יש דוגמאות רבות לתבנית זו: בחיבור היסטורי בינינו ובין בבל, אשור, פרס, יוון ורומא, אנגלייה, גרמניה, רוסיה ועוד. גם במאה השנים האחרונות אפשר לראות את המודל הזה כמעט במו עינינו. גם ארצות הברית הפכה למעצמת-על רק מאז הגיעו אליה רוב יהודי העולם וקיבלו שם מעמד מיוחד ומכובד ביותר. מה לפי ההיסטוריוסופיה עומד לקרות לארצות הברית אם האנטישמיות תגרום ליהודים לעזוב אותה?
כשלימדתי בחוג להיסטוריה באחת המכללות בירושלים ניסיתי לשכנע את עמיתיי בחוג ללמד היסטוריה בגישה רוחנית על פי המאמרים ההיסטוריוסופיים של הרב קוק זצ"ל, כגון 'למהלך האידאיות בישראל' ו'השינויים העיקריים במחשבה החדשה' (אוה"ק ב, תקלח). לצערי המרצים האחרים לא הסכימו לשתף פעולה.
אחת התבניות שלימדתי בשיעורים ברוח דבריו של הרב הייתה זו: בזירה הבין-לאומית לא פעם יש כמה מדינות מכובדות וחזקות, אך הן אינן מובילות ואינן המרכזיות ביותר באותה תקופה. אך אם קבוצה גדולה או חלק ניכר מעם ישראל מצטרף למדינה זו, או אם המדינה שולטת בשטח של ארץ ישראל, היא מתחילה להתפתח בצורה בלתי צפויה ותופסת מקום מרכזי ביותר בזירה הבין-לאומית. מעקב מקרוב מראה שברגע שהגרעין העיקרי של היהודים עוזב את המדינה המארחת, היא מתחילה לרדוף ולדכא את היהודים, ובעקבות כך קרנה יורדת פלאים.
כך למשל קרה במצרים, שהייתה אחת המדינות החשובות באזור לצד מדינות אחרות במסופוטמיה, השומרים, האכדים והבבלים. מצרים עצמה הייתה מחולקת לאזורים מנותקים זה מזה וכללה כמה פוליסים, ולא היה בה שלטון מרכזי. רק מאז ירידת בני ישראל למצרים היא הפכה למעצמת-על של הזמנים ההם, ואז נוסדה 'מלכות מצרים החדשה' (The New Egyptian Empire, כפי שמכנים אותה ההיסטוריונים), כפי שמסופר בספר בראשית (מז, כ) על איחוד מצרים על ידי יוסף. מתי הסתיים תור הזהב הזה של מצרים? לאחר יציאת בני ישראל ממנה, בתקופה המכונה טאניטה (Tanite'), המאופיינת במשברים עצומים בחברה, בצבא ובכלכלה, שאחריה לא הייתה מצרים עוד למעצמת-על.
יש עוד דוגמאות רבות לתבנית זו בחיבור היסטורי בינינו ובין בבל, אשור, פרס, יוון ורומא, אנגלייה, גרמניה, רוסיה ועוד. אפשר לקחת לדוגמה את ההיסטוריה של ספרד. מעמדם של היהודים בספרד עלה וירד תדיר, ורק משנת קפ"ב החל מצבם להיות יציב ובטוח. הקהילות התפתחו מאוד, ויהודים הגיעו למדרגות הגבהות ביותר בכלכלה ובפוליטיקה. לא רק דון יצחק אברבנאל, ששימש שר האוצר של ממלכת פורטוגל, אראגון וקסטיליה, אלא יהודים רבים נוספים היו מכובדים מאוד בעיני האצולה הספרדית.
בהתאמה מדויקת למודל ההיסטוריוסופי, דווקא אז התאחדו מלכויות אראגון וקסטיליה והפכו למלכות ספרד המאוחדת, שהתחילה לשלוט על כל מדינות אירופה. אך לאחר תקופה לא ארוכה ביצעה הממלכה החזקה הזו את גירוש ספרד בהשפעת הנצרות, ומאות אלפי יהודים עזבו את בתיהם ויצאו אל הלא-נודע. ומה קרה אז? שנים מספר לאחר מכן הסתבכה ממלכת ספרד בשורה של מלחמות עם צרפת, עם הולנד ועם אנגלייה. מגפות גדולות פקדו אותה וגם בצורת קשה, הידרדרות כלכלית, וכמה עשרות שנים לאחר גירוש היהודים איבדה ספרד את שטחיה ואת מעמדה הבין-לאומי. מאימפריה גדולה היא הפכה לאחת המדינות באזור, וכיום היא אחת המדינות הכושלות ביותר באירופה ההולכת ונופלת לידי המוסלמים.
גם במאה השנים האחרונות אפשר לראות את המודל הזה כמעט במו עינינו: טורקייה הפכה לאימפריה העות'מאנית רק מאז הגיעו אליה מקצת מגורשי ספרד, ולאחר מכן היא כבשה את ארץ ישראל, אך ברגע שהחלו להתפשט בה עלילות דם רבות נגד היהודים, היא איבדה את שליטתה בארץ ישראל, והאימפריה העות'מאנית התפרקה והפכה לאחת המדינות הלא-מפותחות באירופה.
אותה תבנית נראית באנגלייה. רק מאז כניסתם של היהודים לאנגלייה היא הלכה והפכה למעצמה עולמית ששולטת על מדינות רבות שגדולות ממנה בשטח ובאוכלוסין. היא אף כבשה את ארץ ישראל מהטורקים. אך ברגע שהתחילה להיות בעד הערבים ונגד היהודים, היא איבדה את שליטתה בארץ, קרנה צנחה מטה-מטה, והיא איבדה גם את כל המושבות שלה וכן את מעמדה כמעצמת-על.
דבר דומה קרה גם לרוסיה, שקלטה כרבע מכלל היהודים בעולם והפכה למדינה החזקה בתבל. אך לאחר שנות דיכוי ורדיפות עזבו את ברית המועצות מיליון יהודים, והיא התפרקה למדינות קטנות. רוסיה נשארה מדינה מנודה בעולם הדמוקרטי, ורבים מנבאים לה פירוק מוחלט בקרוב.
גם ארצות הברית הפכה למעצמת-על רק מאז הגיעו אליה רוב יהודי העולם וקיבלו שם מעמד מיוחד ומכובד ביותר. מה לפי ההיסטוריוסופיה עומד לקרות לארצות הברית אם האנטישמיות תגרום ליהודים לעזוב אותה? נראה שמחכה לה סוף מר שבו שני קשישים (האחד משוגע והשני סנילי) רבים על הנהגתה בשעה שכנופיות של מהגרים זרים מפרקות אותה מבפנים.
ואולם עיקר השאלה היא מה לפיכך תגיד ההיסטוריוסופיה בנוגע לעתיד של אותה מדינה שגם תקלוט לתוכה את רוב יהודי העולם וגם תשלוט על כל שטחה ההיסטרי של ארץ ישראל. ברור שמדינה זו היא מדינתנו. על כן כל כוחות הרשע מתארגנים עלינו לכלותנו. אך את התהליך הא-לוהי הזה אי אפשר לעצור. זהו התפקיד הא-לוהי שלנו בהיסטוריה העולמית והעל-עולמית כאחד.
