הספד הגריי"ו ז"ל על הבחור הרב ר׳ חיים פורטנוי ז״ל - ת״ח צעיר רב-הכשרון והבינה, גדול בתורה ובמדות, מסובל בחולי בא מעיר איישישקי לברלין ולמד בבית מדרשנו ונקטף במיתה חטופה ר״ל ט׳ טבת תרצ״א.
מה בין מיתת זקנים למיתת נערים. ר׳ יהודה ור׳ נחמיה. ר״י אומר הנר הזה בשעה שהוא כבה מאליו טוב לו וטוב לפתילה ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה. ור״נ אומר התאנה הזאת בשעה שהיא מתלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה. ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה (מד״ר בראשית פ׳ סב).
האבידה הכי גדולה לאדם הרי היא במות עליו ידידו, כי הקנין הכי חשוב היא הידידות לפי דברי חז״ל. בנגוד לקנינים אחרים לא ניתנה אבידה זו לתמורה. ומכל שכן שהלב נרעש בשעה שהדברים אמורים בידיד צעיר, מי שהרבה לתת לסביבתו במשך זמן חייו הקצרים ואילו בעצמו לא זכה כלום מן החיים. הנה עומד אתה על ארונו של ידיד צעיר וכחוטא הנך בעיניך באשר יודע ומכיר אתה כמה הרבית להנות ממנו ושמאומה לא נתת לו.
ואולם מי ישער את עצמת כאבנו באבוד לנו ידיד שהשתדל ויגע לעבוד לרעהו בכל לבו ומאודו, מי שהיה לעוזר ומנחם לחולים וכואבים רבים שנטלטלו ברלינה ואילו בשביל עצמו לא יכול להשיג מאומה, אף לא הנחה קלה או רוחה ממכאוביו. יודעים אנו מה אבד לנו במותו משום שיודעים אנו מה היה טיבו. בן אדם צעיר ואומלל זה, מי שחי חיי מעונים קדושים, היה עשיר בסגולות רוח, גדול באפיו ואמיץ כח מוסרי והיה מחונן בכשרון לבזבז ידידות. כל מי שהתהלך אתו קבל ממנו התעוררות רוחנית במדה גדולה ויכול היה גם לסמוך על ידידותו הנאמנה.
והנה עומדים אנו על ארונו ורגש פנימי מענה אותנו באשר לא יכולנו להשיב לו אף חלק קל ממה שנתן לנו ומה שעוד עתיד היה לתת לנו.
ידענו את יסוריו ואולם קצרה ידנו להקל לו, כי כל נסיון של נחמת שוא מוכן היה לכשלון לרגלי בינתו החריפה ועינו הבהירה. הוא בעצמו הקדים להכיר שאין תקוה למחלתו. כבד מנשוא היה לו הרעיון שעליו לחיות חיים מעוררים חמלה תמיד.
״הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים. אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון וכו׳ ״ (שמואל ב, א, יט-כ).
הצבי ישראל - ראוי היה לפי כשרונותיו ותכונות אפיו להיות פאר לישראל ואולם מחלה מתנכלת בנפשו עכבה בידו לפתח את הכחות העצומים שהיו חבויים בקרבו.
על במותיך חלל - נפל קרבן לכשרונותיו הגדולים. לו המעיט להיות מחונן בכשרונות כי עתה אולי היה גם פחות אומלל, כי סביבו התאסף חוג אנשי מעלה של תלמידים וידידים ששאפו לעזור לו ולשאת עמו בגורלו הנורא. ואולם הואיל והכיר בכשרונותיו והרגיז בפנימיותו שראוי הוא ליצור גדולות וערכים קימים לא יכול להשלים עם מזלו. היה בזה טרגיות נוראה שבגורל לכלוא את רוח כביר בתוך גוף חלש שכזה.
איך נפלו גבורים - על ארונו של אדם זה שאהב את האמת יותר מכל, נכריז בצער שגבור הרוח נפל לעינינו. הוא מי שהיה סבלן גדול, מי שנשא את יסוריו בגבורה נפלאה, נכנע סוף סוף תחת הלחץ של יסורים מתגברים והולכים. הכריעתו ידו של גורל מר ואיום.
אל תגידו בגת - ברם לא על זה עלינו לספר בעתיד. לא מותו אלא חייו ישארו בזכרוננו.
שומעים אנו את קול הנביא: ״ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך״ (ישעיה נד, ז-ח). רק לשעה קלה עזבו כחות הגבורה את הסבלן הגדול. ואולם - ברחמים גדולים וכו׳ - מתוך זכרונות נוגים מהרהרים אנו בחיים צעירים אלו שהביאו לרבים אושר וברכה.
״זכרתי לך חסד נעוריך וכו׳ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ (ירמיה ב, ב), שידעת לטעת את אהבת התורה בברלין שבבחינת תורה היא ארץ לא זרועה. כמה אנשים משכת לבית המדרש, כמה נפשות מישראל הכנסת תחת כנפי השכינה, כמה צעירים ובוגרים אנשי מדע ובעלי מסחר קרבת אל התורה. הראית להם את המאור שבה ואש אהבתה הצית בלבותיהם. כולם מזכירים את שמך בסלודי תורה וברכה. זכרך לא ימוש לעולם מקרב כל אשר ידעוך.
