מהר"ל - נצח ישראל פמ"ח
ובמדרש "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיה נא, יב), אמר רבי אבא בשם רבי שמעון בן לוי, משל למלך שכעס על מטרונה, וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו. לאחר ימים בקש להחזירה. אמרה, יכפיל כתובתי, ואחר כך הוא מחזרני. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסיני אמרתי לכם פעם אחת (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", ובירושלים לעתיד לבא אני אומר לכם שתי פעמים "אנכי אנכי הוא מנחמכם". דבר אחר, בסיני קבלו שני "אנכי", "ה' אלקיך", "אל קנא" (שמות כ, ה), ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנחם בשני "אנכי". דבר אחר, ב"אנכי" בראתי את העליונים ואת התחתונים, "אנכי עושה כל" (ר' ישעיה מד, כד). ב"אנכי" בראתי אדם, "אנכי עשיתי הארץ ואדם עליה" (ר' ישעיה מה, יב). ב"אנכי" דברתי עם אברהם, "אנכי מגן לך" (בראשית טו, א). ב"אנכי" דברתי עם יצחק, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' בראשית כו, כד). ב"אנכי" דברתי עם יעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה" (בראשית מו, ד). ב"אנכי" העליתיו, "ואנכי אעלך גם עלה" (שם). ב"אנכי" נגליתי על משה, "אנכי האל אלקי אביך" (ר' שמות ג, ו). ב"אנכי" שמתי הדבור עם* פיו, "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד, יב). ב"אנכי" נתתי הדברות, "אנכי ה' אלקיך". ב"אנכי" הולכתיה במדבר, "הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז). ב"אנכי" אני בונה ציון, "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך" (ישעיה נד, יא). ב"אנכי" אני מביא גואל, "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג, כג). ב"אנכי" אני מנחם אתכם, "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זהו שאמר הכתוב (הושע ו, א) "כי הוא טרף וירפאנו", לפי שנאמר (איכה א, ב) "אין לה מנחם מכל אוהביה", וכל מקום שנאמר "אין לה" הוה לה, לכך נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם", עד כאן.
במדרש זה רמזו כל אשר אמרנו. ורצו בזה כי מלת "אנכי" מורה על עצם הדבר. והפרש בין מלת "אני" ובין מלת "אנכי", כי מלת "אנכי" הוא מורה על עצמו* של המדבר, כאילו אמר 'אני עצמי עשיתי זה'. אבל "אני" מורה על המדבר בעדו בלבד, ואין בלשון הזה שיהיה משמע על עצמו. והוא הפך מלת 'אתה', כי מלת 'אני' למדבר בעדו, ו'אתה' לנוכח. והתי"ו דגושה, היא הבלעת הנו"ן של "אני", ובתרגום 'אנת'. אבל מלת "אנכי" אין לו נוכח. מזה תראה שאין המלה מורה על המדבר בעדו בלבד, שאם היה מורה על המדבר בעדו בלבד, היה נמצא גם כן לשון נוכח בלשון* זה. אבל המלה הזאת מורה על עצמו של המדבר, כלומר אני עצמי עשיתי זה. ולכך לא בא לשון נוכח בלשון זה, כי דוקא המדבר בעדו מרמז בלשון "אנכי" על עצמו, לא כאשר מדבר אל הנכח. וכאשר אמר "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב), כאילו אמר אני עצמי אלקיך. ובמקום* הזה נאמר על העלה הראשונה, שהוא בעצמו אלקיך, ולא שמסר ישראל לשרים עליונים, רק השם יתברך עצמו אלקיהם. ובשביל כי עצמו הוא אלקיך הנה זה בעצמו הוא הכתובה שכתב לישראל, שהוא יתברך אלקיהם, ואם כן יהיה להם שכר גדול.
ולא נאמר רק "אנכי" פעם אחד. וזה מפני שאף שהשם יתברך עצמו אלקיהם, ולא נתן להם לשום שר ולשום מלאך, לא היה זה - מה שהוא בעצמו אלקיהם - מחויב מוכרח. ולפיכך היה שנוי לדבר הזה, ונפרד השם מהם. אבל לעתיד כתיב "אנכי אנכי" שתי פעמים, ודבר זה מורה כי השם יתברך יהיה אלקיהם הוא מחויב ומוכרח. כי הכפל הוא לחזק, שמוכרח שכך יהיה. וזה מורה הכפל, כמו שאמרו בכל מקום (פסחים סא., וש"נ) 'שנה עליו הכתוב לעכב'. הרי כי הכפל הוא לחזק שכך מוכרח שיהיה. אבל בסיני לא אמר רק פעם אחד "אנכי", ולא היה זה מוכרח, ולדבר זה היה פירוד. ולכך אמר שהוציא אותה מתוך פלטין שלו, כלומר שהיה פירוד לדבר זה. ולעתיד יהיו חפצים ישראל שלא יהיה פירוד אל חבור הזה, ולכך אומרים ישראל יכפול לי כתובתי. כלומר שיהיה לישראל יותר מעלה ממה שהיה קודם, עד כי לא יהיה לישראל עוד פירוד כלל. והכפל הוא החוזק אל החבור הזה, כי שנה עליו הכתוב לעכב שלא יהיו פירוד לעולם. והדברים האלו מבוארים למי שיבין דברי חכמה.
ומפני כי התורה לא תוסר ולא תשתכח מישראל, לכך בסיני ששם היה קבלת התורה, נאמר שני פעמים "אנכי". כי הכפל מה שכתוב (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך", "אנכי אל קנא" (שמות כ, ה). אבל הלשון הראשון שאמר כי בסיני לא אמר רק "אנכי" פעם אחד, לא חשיב "אנכי אל קנא", שהוא נאמר לרעה. וסבר כי סוף סוף היה פירוד אחר כך, ולכך לא כתב שם הכפל. אבל לעתיד שיהיה קיים תמיד לא יוסר, כתב שני פעמים "אנכי". ואמר דבר אחר 'באנכי בראתי וכו''. וביאור ענין זה כמו שאמרנו למעלה, כי בלשון "אנכי" הכל, לפי שהוא מורה על עצם של המדבר. ולפיכך ב"אנכי" ברא הכל, כי מאמתת עצמו נברא הכל. לכך מנחם את ישראל בלשון "אנכי", לומר שהנחמה שלעתיד בה הכל, ויהיו ישראל מנוחמים בכל. ודברים אלו באמת עמוקים מאוד, אי אפשר לפרש דבר זה יותר, רק אם יבין הדברים מעצמו:
תפארת ישראל ל"ז
מלבי"ם:
...ויש הבדל בין אני ובין אנכי, שכל מקום שיאמר אנכי רוצה לומר אנכי בעצמי, והוא דיוק על עצמותו של המדבר, וכל מקום שאומר אני, אינו מדייק זאת רק מייחס אל המדבר תארים או פעולות... (בראשית כז יח)
רש"ר הירש בראשית ז':ד'
אנכי ממטיר – מי שמעיין בתנ"ך בתשומת לב, ימצא הבדל אופייני בין "אנכי" לבין "אני" ביחס אל ה'. בכל מקום שכתוב "אנכי", ה' אינו עומד בריחוק מול ברואיו, אלא מתנהג עמם באהבה וברחמים (ראה פסיקתא [פר' כא, לג] על הפסוק "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" [ישעיהו נא, יב]). לעומת זאת, "אני" (משורש "אנה", לשון ציווי של להקרות, לגזור גזירה: "אַנֵּה"), מציין את האישיות שהתנועה יוצאת ממנה (שהוא מְאַנֶּה); מי ששולח דבר אל זולתו (השווה "אניה"), אך הוא עצמו נשאר במקומו.
שורש "אנה" קרוב לכאורה ל"אנח", "הֵאָנַח" [ישעיהו כא, יא]: ב"נאנח" פגעה גזירת המקום, ו"אונתה" עליו הרעה.
"אנכי", משורש "אנך", הקרוב ל"חנך", "ענג", "ענק", ו"חנק". מצאנו "אנך" כשם עצם בפני עצמו: "הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ז, ח). נראה ש"אנך" הוא אבן טובה ("אַנִיקְס" בגרמנית ובאנגלית). לדעת הערוך הוא אבן השוהם ששימשה על כתפות האפוד וכאחת מאבני החושן, ושעליה פיתחו שמות בני ישראל [שמות כח, ט,כא]. לכן בעבודה זרה (ח:), הוכיחו את מעלת התורה על האבנים הטובות, שכן "אינך נעשה בסיס לספר תורה"; ומכאן מעלת ישראל אשר בתוכם שוכנת התורה, וגם מעלת כל אומה אשר בקרבה שוכנים ישראל ותורתם.
לפי זה אפשר לפרש את הפסוקים בעמוס באופן זה: "הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל" – אני שם בתוך עם ישראל אבן טובה הנושאת עליה את דבר קדשי. ייעוד עמי אינו לעצמו אלא לשמור על ה"אנך" שלי (וכך הוא החזון שהראה ה' לעמוס (שם ז, ז): "כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה ה' נִצָּב עַל־חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" – תפקידם של ישראל הוא להיות "חומת אנך" – לשמור על האנך ולסבב אותו כחומה). ייעודם הוא לשאת את מקדש תורתי; "לֹא־אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ" (שם ז, ח) – לא אסלח לו עוד, אחרי שהתנכר לייעוד זה.
המשמעות הבסיסית של כל השורשים האלה היא לסבב ולשאת. כך, "אנכי" מציין את המְדַבֵּר ("אני"), הנושא ומקיף ודואג לנוכח ("אתה"). ה"אנכי" מתחבר ל"אתה" ויש לו קשר של קירבה גדולה אתו. (כמו שנאמר בפסיקתא רבתי [פרשה לג]: פעמיים שמעו אבותינו "אנכי" בסיני, "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" ו"אנכי וגו' אל קנא". פירוש: "אנכי" הקפתי אותך והעליתיך ממצרים; ו"אנכי" גם "אל קנא", שאינו סובל אם סבור אתה שאחר נושא אותך.)
אם כנים דברינו, יש כאן ל"אנכי" משמעות עמוקה. וכך אומר ה' לנח: עוד מעט אביא מוות ואבדון על העולם. ואף על פי כן, אני ה' לא שניתי; ועודני נוהג בחסד וברחמים. אף היום אני נוהג בבחינת "אנכי", בחיבה ובאהבה אל הכל, והנושא וסובל את הכל. גם מטרת הגזירה הרעה הזו היא לטובת הכלל הגדול יותר. מושג זה מובע בספרי הנביאים על ידי שם הוי"ה ההגוי כשם אלקים; כלומר, זו היא מידת הרחמים המתגלה כמידת הדין. זהו ביטוי לאחדות הגמורה של ה' ודחיית כל אמונה בשתי רשויות.
אנכי - כבר העמדנו על ההבדל הדק שבין אנכי ואני... אני מציין יותר את אישיות המדבר בניגוד לזו שאליה מופנה הדיבור, הוה אומר, האישיות בעלת הדיבור והפעולה, ואילו אנכי מגלה את המדבר כאישיות הקרובה מאד אל זו שאליה מופנה הדיבור, היא מקיפה אותה ונושאת אותה ומחזיקה בה, ורק על ידיה זוכה באמת גם האישיות שאליה מופנה הדיבור בהווייתה האישית ובעמידה בטוחה על יסוד איתן... (שמות כ ב)
הכתב והקבלה בראשית ט"ו:ז'
אני ה' – כאן אמר לשון אני ובמתן תורה אמר לשון אנכי כי יש הבדל גדול בין אני לאנכי לרבי שלמה פאפענהיים, כי כאשר יאמר אני יהיה גוף המדבר נשוא של תאר שלו, והתואר הוא נושאו, ובמלת אנכי הוא להפך שגוף המדבר הוא הנושא והתואר הוא נשואו, המשל בזה כשיאמר אני עומד יהיה התואר עומד נושא המאמר (זוביעקט) ומלת אני דהיינו גוף המדבר נשואו (פרעדיקאט), ויהי העמדת הטעם על מלת עומד ומלת אני רהוט אליו. אמנם כשיאמר אנכי עומד יהי' מלת אנכי נושא ומלת עומד נשואו ויהי העמדת הטעם על מלת אנכי, ומלת עומד מאמר בפ"ע, כמו אנכי עומד בין ה' (דברים ה') מלת אנכי בתלשא שהוא טעם מפסיק ומלת עומד בפשטא דבוק למה שאחריו, וכ"ה ברוב המקומות שיבא מלת אנכי בטעם מפסיק, וההבדל בין שיהיה גוף המדבר נושא או שיהיה נשוא לתאר שלו הוא, כשיהיה גוף המדבר נושא הוא שולל גופים אחרים משיהיה להם זה התואר, וכשיהיה התואר נושא הוא שולל משיהיה לגוף המדבר שאר תוארים, שכשיאמר עד"מ אני עומד הוא שולל משיהיה גוף המדבר יושב או שוכב, וכשיאמר אנכי עומד שאז מלת אנכי נושא הוא שולל משיהיה גופים אחרים עומדים, ויהי הדיוק אנכי דוקא עומד ולא אחרים עומדים; ומזה הענין כשאמר קין השומר אחי אנכי הכונה, האם אנכי לבדי שומר אחי ולא אביו ואמו, וכן במאמר ואירא כי עירם אנכי פי' כל שאר בע"ח יש להם שערות או נוצות או קשקשים כדמות כסות אבל אני לבדי ערום לכן יראתי, וכן כי שנואה אנכי אני לבדי שנואה אבל רחל אהובה, יעקב אמר אנכי עשו בכורך, ויוסף אמר אני יוסף אחיכם, כי במאמר ראשון היה הספק אם המביא את המטעמים הוא עשו, לפיכך אמר אנכי עשו ולא אחר עשו (עמש"ש), אבל במאמר שני שלא היה שם שום ספק כלל אם זה הגוף הוא יוסף כי לא היה עולה על הדעת שיוסף קיים ועיקר מה היה צריך להודיע שיש כאן גוף שיש לו תואר יוסף לכן אמר אני יוסף, וכן עשו שלא ידע מאומה ממה שקרה קודם בואו אמר סתם אני בנך עשו: כלל הדבר מלת אני תשמש על הבדל גוף המדבר בתואר זולת תואר, ואנכי תשמש בהבדל גוף המדבר בגוף זולת גוף, (עד"ז סובבים דברי רש"י שמות ב' בבאור אני ה' ע"ש). וזה ההבדל בין כאן למתן תורה, כאן הוי' ב"ה נושא לעצם המדבר, ושולל בזה שאין לו תוארים של בריות, לכן אמר אני ה', לפי שאברהם עדיין לא היה לו הכרה גמורה שהוא ית' יש לו תואר הוי' ב"ה לכן אמר אני ה' להודיעהו שיש לו זה התואר; אמנם במ"ת מלת אנכי נושא להוי' ב"ה, ואינו שולל בזה שאין לשאר נמצא תואר נכבד זה, כי כבר ידעו ישראל מאבותיהם שהבורא ב"ה נקרא בשם הוי' ב"ה, ולא בא שם רק להרחיק את השניות, שאין שני לו, לכן אמר שם אנכי ה' ר"ל לא אחר, לכן בטעם התחתון מלת אנכי בטפחא שהוא טעם מפסיק, וה' אלהיך נשוא למלת אנכי באתנח, ואשר הוצאתיך הוא מאמר חדש אם שהוא נשוא לה' אלהיך, או נשוא למלת אנכי, וכאילו אמר אנכי ה"א, ואנכי אשר הוצאתיך, והבן ע"ז. וכ' רל"ש לא נאמר כאן בלשון מראה, ובפ' מילה נאמר וירא ה', אמנם שם לא נאמר אני ה' כ"א אל שדי, והוא מה שאמר בפ' וארא ושמי ה' לא נודעתי להם, כי בכ"מ שכתוב מראה כגון וירא אליו ה' או הנראה לא הוזכר שם העצם ית'.
