בשם חמיו (ר“א ביאליסטוצקי): רבי מאיר
שמחה עיין פעם בספר חזו“א, והשטיקל
היה בתוך תוכי חדרי הסוגיא. והגיב רמ“ש:
צריך לפתוח עוד פעם את הגמרא...
בשנים של המלחמה העולמית היה
דיון בבני ברק בין שני רבנים, מי נחשב
המרא דאתרא. שלחו מטעם ראשי העיר
לשאול את החזון איש שיכריע בדבר, מי
הוא המרא דאתרא? השיב החזו“א: ”איך
(אני)“... והסביר: מרא דאתרא אינו ”טיטל“
(הגדרה בעלמא), אלא הוא מי שהשאלות
החמורות נחתכות על פיו.
שאל פעם את החזו“א, היה בחור בפוניבז‘
שגילה לו סוד בתנאי שלא מגלה לאף
אחד, סוד אודות עצמו, ולמעשה אחרי
ששמע את הסוד, היה נראה לו שהוא חייב
לומר זאת לרב דסלר, אך קיבל עליו לא
לספר. וירד לחזו“א לשאול. השיב החזו“א
שהיחס בכזה דבר הוא כמו בגזלת ממון
(אם היה מותר לך לגזול בשביל זה, גם כאן...).
סיפר שר‘ משה חברוני חזר פעם לישיבה
מהחזו“א מדוכדך, שהציע לפני החזו“א
דקדוקים גדולים ברמב“ם (שכך היה רגיל
בדרך לימודו), כדוגמת למה הרמב“ם כותב
- ”כ...“, והחזו“א אמר לו מה אתה רוצה
ממנו, הוא צריך לכתוב חיבור שלם של
י“ד החזקה, איך תתפוס אותו על כל אות...
פעם ר‘ משה בלוי לקח את החזו“א
לירושלים במונית, ובאמצע הדרך הנהג
הערבי עצר את האוטו ואמר שאינו
ממשיך אם לא מוסיפים לו כסף. ור‘ משה
בלוי אמר שיתן לו את הכסף בחוץ, ויצאו
שניהם החוצה והחזו“א נשאר בפנים,
ור‘ משה בלוי נתן לו שתי סטירות לחי
מצלצלות, ותיכף ומיד הנהג נכנס פנימה
והמשיך לנסוע כמו שסיכמו. כשר‘ משה
בלוי נכנס חזרה, החזו“א נרעד, מה עשית?
השיב ר‘ משה: דיברתי איתו בערבית...
שמע כמה פעמים את הגרי“ז מתוודה
בתוך שמו“ע.
היה ת“ח מופלג אחד שהיה קרוב לגרי“ז,
והגיע אליו תקופה אחרי שהתחתן ואמר
”ביי מיר איז נישט גוט“ (לא טוב אצלי),
והשיב הגרי“ז, איפה כתוב שצריך להיות
טוב.
הגרי“ז היה רגיל לספר שכשהיה בפולין
התחבא מחמת הפצצת הגרמנים, ובנינים
קרסו כמגדלי קלפים, היו במחבוא שני
זקנים קוצקאים, והיו שקועים בשרעפים.
ואחד אמר לחברו, נו, זמני משיח, אה?
והשני השיב: טיפש, עשר היטלרים זה
עוד לא משיח אחד. (כלומר הזעזוע שיהיה
בזמן משיח הוא אחר לגמרי).
אחד משומעי השיעור של הגרי“ז, היה
שואלו הרבה אחרי השיעורים: מה התכוון
פה, ומה התכוון שם. פעם אחת הגדיש את
הסאה, והגרי“ז השיב לו: התכוונתי בדיוק
למה שאמרתי!
תאר את ההבדלה אצל הגרי“ז, שהיתה כוס
פשוטה מהמטבח, גדולה מאד, הגרי“ז מזג
את היין והוסיף קצת מים, וערבב היטב
היטב.
סיפר ששאל את הגרי“ז, על ושמרתם
את משמרתי משמרת למשמרתי, האם
מי שעושה לעצמו משמרת, (המחיש הרב:
כגון שעון לזמן ק“ש), והגרי“ז ביקש שיביאו
תו“כ, להראות שזו אזהרה לבי“ד. ובאמת
כתוב כך גם ברש“י.
סיפר שראה את הגרי“ז יוצא מהבית וניקה
קצת את הכובע, ואמר לעצמו ”שאני לא
כמו אבא“, כלומר שלאבא זה לא הפריע,
ולי כן.
דיבר בכינוס בניו יורק להורי ילדים מוגבלים,
וכן היה רגיל לומר להורים בכגון דא,
כדלהלן: סיפר לי אדם גדול מאד, מהשורה
הראשונה של גדולי הדור. בצעירותו היו לו
ילדים שובבים מאד, ופעם אחת הגיע לבקרו
דוד זקן, יהודי נשוא פנים, ומצאו יושב
ולומד כשהילדים מטפסים עליו. אמר לו
הדוד, איך הם ישלמו לך על כל מה שאתה
עושה למענם? אמר לו שישלמו לי בנחת
שיהיה לי מהם. אחרי איזה זמן אותו גברא
רבה היה אצל הגרי“ז וסיפר לו הדו שיח.
הגיב הגרי“ז שבעיני זה קרוב (או כמעט)
כפירה, אנחנו לא מתעסקים בילדים כדי
לקבל נחת, אם זוכים לנחת זו מתנה נפרדת
מהקב“ה. אנחנו מתעסקים וטורחים למען
הילדים כי כך העמיד הקב“ה את הבריאה,
עולם חסד יבנה.
הגרי"ז אמר פעם למקורבו: אילו היית
אומר לי לפני עשרים שנה שהעולם ייראה
כמו שנראה היום, לא הייתי מאמין.
רבי רפאל שפירא מולוזי‘ין סיפר שראה
ספר שכתוב בשער ’חובר ברצון אבינו
שבשמים‘, ואמר שאינו מבין איך אפשר
לדעת זאת.
בשם ר‘ ברוך בער. יש ארבעה ענינים
שיש מרא דשמעתתא. המחנה אפרים
בשומרים. הנתיבות בעדות, הקצות בטוען
ונטען, און דער רבי אין שטר.
רא“ז היה אומר בצחות, בוא תראה, רמב“ם
משונה, הוא כותב בדיוק כמו שכתוב בגמ‘.
היה שגור אצל רא“ז, שהיה מחפש את
הנקודה של הסוגיא, איפה מונח הדובדבן...
ר‘ דוד פינקל (בנו של ר‘ משה פינקל בן הסבא
מסלבודקא) התייתם בצעירותו מאביו,
והסתובב בישיבת חברון, באחת השבתות
השתובב שם עד שאחד הבחורים הכהו.
הילד אמר אסור להכות בשבת. הלכו
לשאול את רמ“מ עפשטיין, והשיב בעצב
שזה ”אב“ מלאכה, כלומר מלאכת ההכאה
מסורה רק לאב )(הוא יתום).
רבי אייזיק שר שאלו פעם בתור ילד,
בתקופת ההפגזות, מה מברכים על פצצות.
וענה בעצמו: שכוחו וגבורתו מלא עולם.
שאל אותו ר‘ אייזיק בתור ילד, למה
היהודים נקראים אחים. והרב ניסה לענות
בכה ובכה. ר‘ אייזיק אמר, אל תבלבל את
המוח, אנחנו נקראים אחים כי יש לנו
אבא אחד. והוא זוכר את האור שנהיה
לו בראש מאז. כששומעים את הפשט
האמתי זה החינוך הנכון.
היה רגיל לומר בשם הסבא מסלבודקה
(כפי ששמע מר‘ יחזקאל סרנא): אם אדם לא
יתפוס את עצמו באופן שיש בו איזושהי
יחידיות, משהו מיוחד ובלעדי, כי אז הוא
חייב למות. אם יקחו מהאדם את כל כבודו,
יהיה חייב למות. אדם חי כ‘אני‘, תפיסת
יחידות. ההגנה העצמית של האדם מביאה
אותו במקום למות – לצאת מדעתו כדי
שיוכל להמשיך, אז הוא נהיה יוליוס קיסר
או נפוליאון... או המשיח...
בהספד על ר‘ מאיר חדש סיפר הרב
ששמע את המימרא הנ“ל מר“י סרנא
בשיחה בישיבה, והיה מופתע שלא שמע
זאת מעולם מר‘ מאיר. נכנס אליו ושאל
האם האלטר אכן אמר זאת. השיב בחיוב.
וא“כ מדוע המשגיח לא הזכיר זאת מעולם.
השיב: כי הסבא אף פעם לא אמר זאת
ברבים... שהיה נאמן לגמרי לרבו.
מתוך שיעור: נראה דהשם תפילה בעצם
זה השתחואה. שמעתי מפי הגה“צ רב“צ
גוטפרב זצ“ל שאביו היה משב“ק של
ר‘ יהושע לייב והם גרו בעיר העתיקה,
והערבים אז היו מתפללים 5 פעמים ביום,
פורסים שטיח, משתחווים, ומהריל“ד היה
מקפיד לא לעבור בד‘ אמות כנגד הערבי
המשתחוה. והפי‘ שהשתחואה זו תפילה.
בהמ“ק בנוי על ואני והנער נשתחוה.
לעלות וליראות ולהשתחוות.
אמר לנו שהמתנה הכי טובה שקיבל
בחתונה, היה הוורט שבעל ה‘דרכי דוד‘
"הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה
זונה“, ותוס‘ הקשו מאי נפק“מ בפנוי, ואמר
”פנוי איז דער פשט א‘ליידיגער (ריקני)“
כדברי הרמב“ם שאין מחשבת העריות
מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה.
זוגתו של ר“ש סלנט היתה חכמנית
מופלגת. הלכה בשוק בבוקר, ושמעה
את הפחח שהיה בור ועם הארץ מברך
בהתלהבות ברכות השחר ובחדוה גדולה
אמר שלא עשני אשה. חזרה הביתה
ושאלה את בעלה מה היה חסר לו אם
היה כמוני... והשיב לה: כל אחד מברך
על אשתו...
זקני ירושלים היו אומרים: אי אפשר
לסמוך על נס, חייבים להגיד תהלים...
פעם דיבר באיזו חבורה קטנה על
התמונה של בעל התניא, על ה“צורה“
שלו בהתפעלות עצומה, ואמר: ”אם
הייתי הולך היום ברחוב ורואה אדם עם
כזו צורה, הייתי זורק את הכל ורץ אחריו“.
הנוב“י היה גבוה מאד, כמעט שני מטר.
הבעש“ט היה מכנה אותו ”עמוד“, ואמר
הבעל שם, שעל העמוד הזה עומד חצי
עולם.
הגיע לבית הגרי“ז, וזיהה תכונה והתרגשות,
שאל מה האי, ואמרו שהגרי"ז אמר פשט
בגמ‘ על פי מעשה של הבעל שם. הגמ‘
בחולין (צא, א) אומרת וטבוח טבח והכן
פרע בית השחיטה ונקר גיד הנשה בפניהם,
העיר הגרי“ז, למה הניקור היה בפניהם
ולא השחיטה הגם שיש פסולי שחיטה.
ואמר שהבעש“ט היה אצל הנוב“י (בהיותו
ביאמפלא) ונכנסה אשה עם עוף, והנוב“י
הכשיר. אמר הבעש“ט שהוא כבר ראה
על העוף רוח טהרה. אמר הנוב“י שאין
מתירים ע“פ זה. וזה הפשט עתידה אשה
שתסובב עם כיכר, וכו‘, ומה השאלה, אלא
ששכחת התורה תהיה כזו שיסתובבו עם
הכיכר לראות אם הכיכר טמא או טהור.
אמר הגרי“ז שהאמת שהבעש“ט צודק
שאפשר לראות, אלא שכיון שהתורה
ניתנה ונמסרה ויש ציווי לדרכי הבירור,
ולא סומכים על הבירורים האחרים. אך
כל זה לענין מה שיש עליו ציווי, אבל מה
שאין עליו ציווי מהני, מעתה שחיטה לא
נצטוו אבל גיד הנשה נצטוו.
אמר פעם שאומרים בשם החי‘ הרי“מ
שהמהלך לימין רבו ה“ז בור, היינו שרוצה
מהרב שלו רק את הימין מקרבת.
בליל הסדר ישבו אצל הצמח צדק הבנים
שהיו חשובים, ואחד מהם ב‘יחץ‘ חצה
את המצה לשנים והיה מתבונן בדקדוק
ביניהם לראות מה החצי הגדול. נענה
הצ“צ ואמר: ”גדול שצריך למדוד אותו
אינו גדול“...
סיפר תלמיד: פעם הלכתי עם הרב ברחוב,
ועברנו ליד לוח מודעות, והוא קרא את
המודעות. ילדות היתה בי ושאלתי אותו:
”כשיש כל כך הרבה בפנים מה צריך לחפש
בחוץ“, אמר: זה מה שהקב“ה מראה לי. זו
המציאות שאני חי בתוכה. וסיפר שהבעל
התניא היה אצלו בנו האדמו“ר האמצעי
יחד עם ילדו הפעוט, האדמו“ר האמצעי
היה שקוע בשרעפיו ולא שמע שהילד
בוכה. והבעל התניא כן שם לב, והלך
לטפל בילד. ואמר לבנו: מה שלא שמעת,
זה במוחין דקטנות, אבל במוחין דגדלות
אפילו זבוב שבחדר שומעים.
המרכבת המשנה היה מתנגד חריף
לחסידות, ופעם הבעל התניא התקשה
באיזה רמב“ם, וניסה בכה ובכה, בצר לו
חשב שאולי המרכה“מ יגיד פשט, אך לא
רצה לעיין שם, וביקש ממישהו שיקריא
לו, והוא כתב טוב, נאנח הבעל התניא
ואמר אח, שכינתא בגלותא...
מהקדמת ”אפיקי מים“ חנוכה: פעם אמר
בשיעור, והקדים שיש דברים שבילדותו
עשו עליו רושם גדול, וסיפר שבילדותו
נתרשם מאד מדברי זקן אחד מפליטי
המלחמה שהיה בעל טעם במיוחד, והיה
דרכם של פליטים אלה מווארשא (מחסידי
גור) לישב יחד בבהכ“נ בעת סעודה
שלישית, והיו מדברים ד“ת. והנה זקן זה
שהיה שתקן בטבעו, פתח פעם את פיו
בחכמה והגיד פירוש מתוק מדבש במשא
ומתן בין דוד המלך ומיכל בת שאול (שמואל
ב, ו) דהנה מיכל טענה לדוד ”מה נכבד היום
מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות
עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים“, והיינו
איך יתכן שאתה מגלה את עצמך כ“כ, הרי
זו דרכם של הריקים (”מען ליידיגט זאך נישט
אויס“) לשפוך את כל ישותם החוצה ולא
נשאר פנימה ולא כלום. וע“ז השיב דוד
ואמר ”ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל
בעיני“, ר“ל אתה חושבת שזהו כולה,
והרי יש לי עוד הרבה ”ונקלותי“, אשר
כלפי ערך הקלון והבזיון שיש בי שעדיין
נשאר בפנים, הרי מה שנתגלה עד עתה
אינו אלא כבוד. וזהו פירוש המשך הכתוב
”ונקלותי עוד מזאת“, שכלפי זה, הרי כל
מה שגיליתי עד כמה ”ועם האמהות אשר
אמרת אכבדה“, נחשב כבוד גדול כלפי
השפלות והאפסיות שנשאר בקרבי. עכ“ד.
והיה הרב אומר פירוש זה מתוך מתיקות
נפלאה, והיה ברור ששימש כיסוד ושורש
להנהגתו הפנימית, וכמו שידוע שהצניע את
הכל והיה משאיר את כל עצמו בפנים בלי
לבטא החוצה כי אם את הד“ת עצמם, אלא
שלא היה יכול לגמרי להסתיר התפעלותו
וחמימותו כמו שהיה ניתן להבחין.
שונות
סיפר ששמע מחמיו שבזמן מלחה“ע
הראשונה ציווה הח“ח שבבהכ“נ הגדול
של וילנא יפנו את בהכנ“ס, וייכנסו הנשים
לתוך בהמ“ד, וחמיו התחבא בעזר“נ וראה
שהנשים פתחו את הארוה“ק, ובכו וצעקו
ובאו בטענות כלפי הקב“ה, ואמר הרב:
אני חושב שזה מה שהח“ח רצה.
סיפר ששמע מרש“ב ורנר, שהשווער
שלו ר‘ יעקב משה חרל“פ, שהיה גאון
גדול וצדיק גדול, ומקובל גדול, וסבל
הרבה בעיניים, והיה מטופל אצל פרופ‘
טיכו, ופעם הגיע אליו לבדקו, ותוך כדי
שהתעסק בעיניים, סיפר לרי“מ דברים
מענינים, שהיה כינוס עולמי של רופאי
עינים בחו“ל, והגיע אדם שעשה מחקר
פנימי על העין, שיש בעין מספר נימים
של... ורי“מ סיים: ”שבעים“, הפרופ‘ כ“כ
נדהם, ואמר רי“מ שזה כתוב בכתבי האר“י,
וסימנך שזה הגימטריא עין. ובכינוס הבא
אמר פרופ‘ טיכו, שיש לו פציינט זקן
בירושלים שאמר שאצלנו היהודים כבר
500 שנה יודעים זאת.
פעם דיבר על תפילה בעת צרה. ושאלוהו
מה הגדר של עת צרה. ואמר, מי שאצלו
הגלות זה עת צרה, אז יש לו גדר של עת
צרה. כגון הנצי“ב שחש בצער על עצם
מציאות הגלות (וכשהיה אומר בקדושה
בשבת ”ממקומך מלכנו תופיע“, היתה הארץ
שתחתיו רטובה מדמעות), אז יתכן שלדידיה
אה“נ כל יום זה עת צרה.
ר‘ יואליש מסטמר ראה שלט מהבהב של
אטליז שהיה כתוב ”כשר“ מהבהב. ואמר
שזה אכן כך, פעם כשר ופעם לא.
מקובל אצל זקני צפת, שהאריז“ל
וקדושים אשר עמו, איוו למושב את צפת
משום שלא היה בה בתי ע“ז נוצריים (רק
של מוסלמים שאינו נחשב ע“ז). בירושלים
וטבריה יש. הבעלזר רב הגיע לת“א ולא
לירושלים כי אמר ששמעתי מספיק את
הפעמונים.
סיפר שפעם היה באמריקה, והוזמן לשבת
אצל רבי יצחק הוטנר בנופש בהרים, ר‘
יצחק הוטנר היה לו ס“ת שקיבל מהתלמידים, והיה עסק שלם
סביבו. זה היה פרשת שופטים ונתנו לרב
עליה, והבעל קורא מראה היכן לקרוא,
והעלייה מתחילה במילים ”לא תסיג גבול
רעך אשר גבלו רעך“, והיה כתוב ”תשיג“
במקום ”לא תסיג“. ואשתומם כשעה
חדא, והוא אמר שהחליט ע“פ ששמע
מהגרי“ז, שאפשר לסמוך על שיטת
הרמב“ם בתשובה שאפשר לסמוך על
שיטת הרמב“ם בתשובה לקרוא ולברך
בס“ת פסול. אחרי זה דיבר עם ר‘ יונתן
דיויד, והוא נרתע איך לקח על עצמו כזו
הכרעה, ולמעשה אח“כ סיפר זאת לרבי
יצחק הוטנר, ושיבח את הכרעתו.
בשם אביו בשם הטלזר רב (רי“ל בלוך)
בהא דחזקיה נעץ חרב בבהמ“ד וכו‘, מהו
ידקר בחרב. אלא ברמב“ם כתוב שאין
הריגת המלך אלא בסיף, חזקיהו ניהל את
המלחמה בבהמ“ד, והחיזוק הזה לא היה
בעלמא, אלא שכאן מתנהלת המלחמה,
וידקר בחרב, שהריגת המלכות היא בסיף,
זה היה ניהוגי המלכות.
