הגרמ"ש והגרא"ד זצ"ל

 הרב היה מקורב מאד לרב דסלר, בהיותו

גם קרוב משפחה.

הרב דיבר פעם על הנושא של תיקון

המידות, ותיאר את האדם המתוקן במידות

בצבעים קסומים מאד, ודיבר על כך

בהפלגה יתירה, עד שאחד השומעים לא

התאפק ושאל: "וזה מוטל על כל נער בר

מצוה?", אמר הרב: "מה אתה מתכוון לומר,

שזה קשה מאוד? נכון, זה באמת קשה

מאוד. ואם אתה מתכוון לומר שאין אנשים

כאלה, אתה צודק, אין אנשים כאלה, גם אני

לא ראיתי הרבה אנשים כאלה, ראיתי אדם

אחד כזה, אבל גם זה היה לפני הרבה הרבה

שנים". הוא דיבר בערגה ועשה רושם ברור

שהוא דיבר על הרב דסלר.

הרב דסלר היה אמור להיות חתן של רח“ע

לבתו כלילת המעלות, על דעת שימונה

לרבנות של וילנא, שכן היה מקובל הרב

דסלר כעילוי. אלא שנגזרה הגזירה ובת

הגרח“ע נסתלקה לב“ע.

היה הרב רגיל לספר, מה שארע עמו

בשבעה של הרבנית דסלר. הוא סידר את 

השלחן והוציא את הגביע שהרב

דסלר היה רגיל להשתמש בו כל שבת.

והרב דסלר היה נראה כחוכך בדעתו,

ואז אמר לו להחזירו. אחרי כן הסביר

לו, שהגביע שרגיל לקדש עליו, קיבלו

מהגרח“ע, ורח“ע עצמו היה מקדש על

הגביע, וקיבלו מרבי ישראל סלנטר (או

ירושה ממנו) שהיה בעצמו מקדש עליוג.

היה בגביע כ88 מ“ל, וכשהגיעו לב“ב,

רצה להפסיק לקדש עליו משום אתרא

דהחזו“א, והרבנית לא היתה מוכנה

לקבל זאת, איך עולה בדעתו להרהר

אחר רבותיהם של ישראל, ומפני כבודה

המשיך לקדש על הגביע הקטן. ועכשיו

שנפטרה חזר לנהוג כדעת עצמו.

שאל אותו נכד: קפיצת הדרך, במי חל

השינוי, באדם שקופץ או בדרך. הוא חייך

בהנאה, ואמר שבערך בגיל שלך שאלתי

זאת את הרב דסלר, והשיב שקפיצת

הדרך היא שאדם נמצא במקום שהוא

צריך להיות.

עוד אמר בשם הרב דסלר, שבקלם אמרו

שהשורות הראשונות של אגרת המוסר

(האדם חפשי וכו‘), הם תמצית עיונו של

רבי ישראל כל ימיו. (הרב הוסיף מעצמו

ואמר, שהחלק של השכל והדמיון הוא דברי

תורה, והחלק של ”אם לא יוליכנו“, הוא כבר

עצה, ותלוי בכל אדם מה שיועיל לו.)

בפורים תשס“ב ביקשו ממנו שהרב יאמר

משהו על הרב דסלר. דקה. השיב: אם אני

אשתוק דקה זה יהיה דקה על הרב דסלר.

כשמת ”חוקר הקבלה“ (ג"ש),

הביא הרב ’לחיים‘ לשיעור, ואמר שהרב

דסלר היתה לו משקולת זהב בפה, ועליו

אמר ימח שמו וזכרו.

מסר שיעור בכולל הרבנים בגייטסעד

במלאות חמישים שנה לפטירת הרב

דסלר, ואמר שיש לאדם ג‘ בחינות:

מחשבה דיבור ומעשה. הדיבור של הרב

דסלר מפורסם בעולם. המחשבה שלו,

מי יודע. וכח המעשה שלו זה כאן, בכולל

הרבנים דגייטסהעד, את זה הוא הקים

בעצמו. והוסיף לומר, שהוא נכח במעמד

אחרי התפילה בפוניבז‘ כשאחרי התפילה

ר‘ חצק‘ל לוינשטיין ניגש לרב דסלר ונזף

בו שמדבר לא כפי הנוסח של קלם. ונזף

בו בקול רם. הרב דסלר החזיק את התיק

של הטלית ותפילין ושתק ברוב קשב

וקיים באותה שעה ”קבלת תוכחה“. ולא

ענה. אך גם לא שינה את הנהגתו... ואמר

הרב, רצוני לומר מה אני חושב שהיה

הרב דסלר (הרב דסלר הי‘ אחיין של רח“ע, בן אחותה של הרבנית, והן היו נכדותיו של רי“ס).

עונה... והסביר שם.

הרב דסלר היה אומר בשם רבותיו בקלם:

”עיר פרא“ – זה מה שיש, ”אדם יוולד“ – זה

עוד צריך להיולד. אנחנו אמורים לברוא

צלם אלוקים, כלומר לעשות מבהמה –

אדם.

אמר בשם הרב דסלר, בשם הגרי“ס,

שהכלל הזה שכשאדם בוטח בהקב“ה על

איזה דבר שיהיה, כמו המעשה על השעון

זהב, זה כלל בלי יוצא מן הכלל.

מספר תלמיד: תלמיד הגיע לר‘ משה

להוועץ אודות צרה שהיתה לו, אמר לו

שילמד ספר העיקרים בפרקי הבטחון,

ושם נמצא תוכן הדברים הללו (שאם

אדם בוטח לגמרי יקבל את מה שבוטח בו),

ולהתחזק בבטחון בהקב“ה שיהיה כך

במאה אחוז. אותו אחד חזר ושאל, אם

כן, למה החזו“א לא עשה כן על מה שלא

זכה לזש“ק. והשיב, שהחזו“א מידה אחרת

היתה עמו, היה כנוע לגמרי לרצון הקב“ה.

אך אנחנו לא בדרגה הזו.

אמר שכשנותנים מכות לילדים לצורכי

חינוך זה צריך להיות ללא כעס עם כוונה

אמיתית לטובה. הרבנית דסלר סיפרה

שלו שאביה רבי נחום ועלועל הכה אותה

פעמיים בחיים, ובשניהם היה זה למחרת

היום שעשתה את העוול. ובשניהם על

ענינים שהיו נראים לו השחתה במידות,

ובשתי הפעמים הכה אותה מכות נאמנות,

ולא נרתע עד שהשלים את הקיצבה

שקבע מראש.