שונה המשפט של התורה ממשפט שאר העמים. לפנינו נדמה שמשפט אמת הוא אם קולעים אל המציאות איך הי' ודנין לפי המציאות האמתי... אולם זהו רק במשפט שאר העמים. אבל משפט ישראל שהוא משפט האלקי, חזינן דאינו נידון רק עפ"י המציאות בלבד, אלא שיש אמת יותר גדול... מהמציאות, שהרי סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו, ואילו כל הנידון הי' רק עפ"י המציאות, מה לנו בירור יותר מציאות ממה שכל הסנהדרין ראו לחובה? וכן אם לבירור המציאות, מאי נ"מ בין אם הדין ביום אם בלילה, וכיוצא כל הדינים של סדר המשפטים. אמנם הוא הדבר: דיננו אינו עפ"י המציאות בלבד, שבאמת אין הקליעה אל המציאות קליעה אל אמת המשפט, כי מי יודע תוכן לבות בני אדם, אולי יצרו אנסו או נכנסה בו רוח שטות וכיוצא. וגם אם הוא חטא, אשתו ובניו מה חטאו וכן כל האחרים שיצטערו בהעדרו...
אלא שכל דיננו הם עפ"י חוקי התורה, החוקים האלקים שקורא הדורות מראש קבע אותם בההויה, שרק על פיהם יוחתך הדין, יען שעל ידם לא יצא המשפט מעוקל ח"ו לא בהנאשם ולא בסביבתו, שככה הטביע הקב"ה בעולמו שהחוקים הללו, החוקים האלקיים, לא יהיו מתמלאים דוקא אם הדין דין אמת לאמיתו, "אלקים נצב בעדת אל" (תהלים פב). ועל כן לוּ גם אם מצד בירור המציאות היה אפשר להתברר ע"י עדים כמשה ואהרן, בכ"ז מצד בירור התורה שאליו כיוֵן הוא יתברך, לא יתכן בעדים קרובים אף הם כמשה ואהרן, וכן סנהדרין שראו כולם לחובה, שאם עפ"י המציאות הוא בירור, אין זה בירור עפ"י התורה, ועלול לצאת מזה משפט מעוקל, אם ישר אם בלתי ישר.
(רבי יעקב משה חרל"פ, מי מרום, חלק ז (אורי וישעי), פרק יג, עמ' פ-פא)
