At countless Shabbos tables the conversation is going to revolve around the hostage deal - is it the right thing or not? My opinion is .... What does my opinion matter???
The other main topic will be the new President.
Both topics are fruitless conversations [unless discussed from a Halachic or Hashkafic Torah perspective]. No benefit. Just plain old דברים בטלים which is always assur but worse on Shabbos. There are countless lovely divrei Torah that will nourish mind and soul.
Please be mindful of this.
Much love...
גדרם
דברים בטלים (יומא יט ב, לגירסת המאירי שם; מדרש תהלים (בובר) לט ד), הנקראים גם דברים אחרים (גמ' שם, לגירסתנו), שיחת חולין (סוכה כח א) או: שיחה בטלה (רמב"ם דעות ב ד), והם שיחת הילדים וקלות ראש (רש"י יומא שם ד"ה ולא בדברים אחרים), ודברי הבאי ושחוק (רש"י סוכה שם ד"ה שיחת חולין כח א), והיא שיחת רוב בני אדם (רמב"ם שם), כמו חשבונות כמה סאים תבואה היו לנו בשנה פלונית, כמה דינרים הוציא בחתונת בנו, וכיוצא באלו, שהם בכלל שיחה בטלה, שאין בהם צורך כלל (רמב"ם שבת כג יח). ויש מי שכתב שבכלל מצות קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט ב) הוא גם שישמור פיו ולשונו מן הדבור הנמאס, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו (רמב"ן שם. וראה סוכה כח א שרבן יוחנן בן זכאי שמימיו לא שח שיחת חולין).
ראשונים חילקו הדיבור לחמשה חלקים:
זה שמצוה בו, כקריאת התורה ולימודה.
זה שנאסר, כשקר ורכילות.
האהוב, כשבח המעלות השכליות והמידות.
המותר, כפרנסתו ומאכליו ושאר צרכיו.
והנמאס, כרוב סיפורי ההמון במה שאירע, ובמה שהיה, ומה מנהגי המלך פלוני, ואיך היתה סיבת מות פלוני, או איך התעשר פלוני, וזהו שקראו שיחה בטלה (פירוש המשניות לרמב"ם אבות א יז), או דברים בטלים.
דינם
היתר דיבור בהם
נאמר: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם (דברים ו ו-ז), ונחלקו תנאים:
יש אומרים שרק בם - בדברי תורה (רש"י יומא יט ב ד"ה בם, השני) - יש לך רשות לדבר, ולא בדברים בטלים (תנא קמא שם, לגירסת המאירי שם; מדרש תהלים (בובר) לט ד).
ויש אומרים שלא יהיה עיקר דיבורך אלא בם, שתעשה אותם - את דברי התורה - עיקר, ולא תעשה אותם טפלה, ולא יהיה משאך ומתנך אלא בהם (ספרי ואתחנן לד, ורש"י עה"ת שם ז ד"ה ודברת בם; כן משמע מרב אחא בגמ' שם), וכן אמרו: העושה תורתו עיתים הרי זה מפר הברית (רבי חלקיה בשם רבי סימון בירושלמי ברכות ט ה).
אף אמוראים נחלקו בדבר:
יש אומרים שהשח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר: ודברת בם (רבא בגמ' שם), ואינו אלא אסמכתא, והאיסור מדרבנן (פרי מגדים או"ח קנא, אשל אברהם סק"א), שעיקרו של כתוב נצרך לחיוב קריאת-שמע (ראה ערכו).
ויש אומרים מכתוב אחר שהשח שיחת חולין עובר בלאו - מדרבנן - שנאמר: כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר (קהלת א ח. רב אחא בר יעקב בגמ' שם), דהיינו שאין לו רשות לדבר (רש"י שם ד"ה לא יוכל).
ונחלקו ראשונים:
יש אומרים שלא אמרו שיש איסור לשוח שיחת חולין, אלא כשמפסיק בעת שקורא בתלמוד ושח שיחת חולין, שנאמר בם: בקריאת שמע יש לך רשות להפסיק מן התלמוד, ולא בדברים אחרים (רבנו חננאל שם; ערוך, בם), וכן אמרו: הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר: הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם (איוב ל ד. רבי לוי בעבודה זרה ג ב).
יש אומרים שאסור לעולם לדבר דברים בטלים (כן משמע מהגהות מימוניות (קושטא) תלמוד תורה ג יג; דרכי משה יו"ד רמו סק"ט, בשמו; רמ"א שם כה), וכן אמרו: מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף וּגְרוֹנֵךְ מִצִּמְאָה (ירמיה ב כה), מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבוא גרונך לידי צמאה (רב נחמן בר יצחק ביומא עז א), בצאתך בגולה (רש"י שם ד"ה שלא יבוא), ויש מהחכמים שאמרו עליהם שמימיהם לא שחו שיחת חולין (סוכה כח א, על רבי אליעזר ורבן יוחנן בן זכאי; רמב"ם דעות ב ד, על רב).
ויש אומרים שאף הסוברים שהשח שיחת חולין עובר בעשה ובלאו, לא נתכוונו הלכה למעשה, אלא דברו דרך צחות (כן משמע מהמאירי יומא שם).
שיחת חולין של תלמידי חכמים
שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא ב, בנוסחאות לא מצונזרות), שצריך להטות אוזן אף לשיחת החולין שלהם, שאפילו בשיחת חולין של תלמיד חכם הוא כולל בהם דברי תורה על מנת להשמיע לתלמידים (רש"י שם ד"ה מלתא), וכתבו אחרונים שתלמיד חכם צריך לסדר מראש את שיחת החולין שלו שתהיה צריכה תלמוד (לשלשה באלול המורחב ע, בשם הראי"ה קוק).
מיעוט הדיבור בהם
לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים, ועל זה ציוו חכמים ואמרו: כל המרבה דברים מביא חטא (אבות א יז); ואמרו: לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה (אבות שם). וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מועטים וענייניהם מרובים (רמב"ם דעות ב ד).
לימודם
יש מהראשונים שכתב בטעם האיסור ללמוד בספר בן סירא (ראה ערך חכמות חיצוניות), שאין בדבריו טעם או תועלת, אלא איבוד הזמן בדברים בטלים (פירוש המשניות לרמב"ם, הקדמה לפרק חלק).
הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה
הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים הוא מכת לצים, ושתי רעות בדבר, שכל המרבה דברים מביא חטא, ושהוא בטל מדברי תורה (שערי תשובה לרבנו יונה קעז).
בבית כנסת
שיחה בטלה היא מן הדברים של קלות ראש, שאין נוהגים בהם בבתי כנסיות ובתי מדרשות (רמב"ם תפלה יא ו; טוש"ע או"ח קנא א), ואפילו שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"א; פמ"ג שם אשל ס"ק א; מ"ב שם ס"ק ב), ויש מהגדולים שהיה נזהר שלא לדבר בבית הכנסת אפילו דברי מוסר ותשובה, כדי שלא ימשך מדיבורים אלו לדברי חול (מגן אברהם שם סק"ג, שכן העידו על האר"י).
עמידה לתפילה
לא יעמוד אדם להתפלל מתוך שחוק וקלות ראש ודברים בטלים (ברכות לא א; רמב"ם תפלה ד יח; טוש"ע או"ח צג ב).
בשבת
אסור להרבות בשיחה בטלה בשבת, שנאמר: וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח יג) - שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול (רמב"ם שבת כד ד, על פי שבת קיג ב, לפירוש התוספות שם ד"ה שלא, בשם רבנו תם; טוש"ע או"ח שז א), ואמרו על אחד התנאים שכשראה אמו מרבה בדברים בשבת אמר לה: "אמא, שבת היא" (רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי שבת טו ג). ואין האיסור אלא להרבות, אבל בלי ריבוי - מותר (באור הגר"א שם סק"א), ומכל מקום אמרו: מדוחק התירו לשאול שלום בשבת (רבי חנינא בירושלמי שם)[2]. ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכיוצא בהם הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול, אבל מי שאינו מתענג אסור לאמרם כדי שיתענג חברו (תרומת הדשן סא; רמ"א שם).
ואף לדעה שאסור לשוח שיחת חולין בחול נאמר דין זה, שלא אסרו ביום חול לשוח במה שגורם עונג לחברו, אלא בדברים בטלים ממש, ורק בשבת נאסר אם אין לו עונג מזה ורק חברו מתענג בדברים (פרי מגדים או"ח שז, משבצות זהב סק"א).
הערות שוליים
וכן אמרו: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה (רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא בירושלמי שם); ויש החולק וסובר להיפך: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה (רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן שם).
----
"אמר רבא: השח שיחת חולין - עובר בעשה, שנאמר (דברים ו, ז) וְדִבַּרְתָּ בָּם - בם ולא בדברים אחרים, רב אחא בר יעקב אמר: עובר בלאו, שנאמר (קהלת א, ח) כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר".
צריך ביאור מה הוסיף רב אחא בר יעקב בכך שעובר גם בלאו, הרי בין כך ובין כך אין כאן לא מלקות ולא קרבן. ואפילו על מצוות דאורייתא ודרבנן כתב הרמח"ל במאמר העיקרים: "והנה אין הפרש בין חיובנו במצות המבוארות בתורה ובין חיובנו בתקנות החז"ל וגזירותיהם, שכך הרצון לפניו שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, וכך ממרה את פיו העובר על המבוארות כעובר על אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שהם ז"ל הבדילום, דהיינו שהספקות בדברי תורה יודנו לחומרא, ובדברי סופרים יודנו לקולא".
אלא שכתב בהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקמד: (הובא בבית יוסף או"ח יג, ג) "נראה לר"י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון "לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית"... אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת, ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה ד'הטל בו ציצית'. וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית? אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא. ע"כ לשון תוספות".
לפי זה גם מצות "וְדִבַּרְתָּ בָּם - בם ולא בדברים אחרים" אינה במקומות המטונפים ואינה בנשים הפטורות מתלמוד תורה. ואילו איסור לֹא יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר באותם הַדְּבָרִים יְגֵעִים הוא איסור עצמי שאינו תלוי בחיוב תלמוד תורה.
וכן צידד בספר תולדת אדם (תורת האדם) בשם רבי זלמן מוולאז'ין (אחי נפש החיים) שאיסור דברים בטלים הוא אפילו במקום שאסור בדברי תורה.
