החוק קובע: לפי תקנה 84א' של משרד התחבורה, הסעה בשכר היא כל הסעה שהנהג מקבל עליה תמורה, בין שהיא שכר או כל תמורה אחרת. לפי החוק, חל איסור להסיע נוסעים בשכר או בכל תמורה אחרת [מלבד אישור מיוחד כמו מונית וכדו'].
ועתה נפשי בשאלתי הם מותר לעשות דרייברים מאחר והחוק אוסר זאת וכמו שכתוב בביטוח הרכב.
----
יש כאן גזל גמור, גם מצד חברת הביטוח, וגם מצד הנוסעים.
מצד חברת הביטוח, הם מתנים במפורש שהביטוח לא מיועד לנסיעות בשכר, כי הם עושים חשבון שרכב כזה נוסע הרבה יותר, והסיכוי לתאונה הרבה יותר גבוה. ולכן הפרימייה של מונית יותר גבוהה.
וגם מצד הנוסעים, שאם ח"ו יקרה משהו, הם לא מבוטחים. וגם אם קורה, ומלמדים אותם לשקר שזה היה טרמפ, וזהו תוספת חטא על פשע.
---
לבינתיים קבלתי במייל תשובה מהגאון הגדול רבי חיים וידאל שליט"א, דיין בביה"ד הרבני ירושלים, "ומבחירי הדיינים בארץ ישראל" (כלשונו של מרן שליט"א בפני כ"פ).
וז"ל:
אענה את הנלע"ד:
בתשובות האחרונים שאלה זו נשאלה למקרה שמאן דהוא מבקש להסיע נוסעים שמחכים בתחנות אוטובוס או תחנת מוניות. והשאלה היתה לאסור מצד יורד לאומנותו של חברו. הנוהג להשיב על שאלה זו שהדבר אסור ככל שהוא נעשה בקביעות.
אך כעת מתברר שלפי חוק התעבורה הדבר נאסר בכל מקרה - גם אם לוקחים נוסעים שלא ממקום תחנת אוטובוס וכו'. אין ספק שהחוק בעיקרו נועד להגן על הנוסעים הן מההיבט הכלכלי - שלא יגבו מהם מחירים מופקעים, שיקבלו שירות הוגן ביחס לתשלום שהם משלמים, והן מההיבט הבטיחותי - שלא לסכן את הנוסעים ברכב שאינו עומד בתקן משרד התחבורה. כמו כן חוק זה מגן על תחום פרנסתם של חברות ההסעות הרשמיות שקיבלו אישור חוקי לכך.
לענ"ד לכל "חוקי המגן" [שעיקרן נחקקו לטובת העובדים ושל הצרכנים], יש מימד נוסף מלבד המסגרת הנורמטיבית של דינא דמלכותא דינא, כי בחוקים אלה יש טעם נכון ל"הגנת הצרכן", וראה לחת"ס כי גם במקום שאין דינא דמלכותא דינא לפי כללי הלכות אלו, או שיש בזה מחלוקת אם לפסוק דמ"ד; מ"מ בנושא שאנו (ביה"ד) היינו רואים לנכון לתקן תקנה לטובת הציבור, אז לכו"ע דינא דמלכותא דינא. לפיכך נראה לענ"ד שיש מניעה גם על פי ההלכה להתפרנס בקביעות בתחום ההסעות ללא קבלת היתר ממשרד התחבורה כחוק.
וזאת אינה צריכה לפנים כי אין להפעיל את הביטוח במקרה שהרכב שימש להסעות ללא קבלת היתר ממשרד התחבורה.
בברכה,
חיים וידאל
