ישנן שתי פעמים שבהן התורה מתארת את עבודתו של יהודי בשישה ימים ואת החובה לנוח ביום השביעי:
הפעם הראשונה בפרשת יתרו שבה כתוב:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ...
והפעם השנייה, בפרשה שלנו שבה כתוב:
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'.
ניתן להבחין בשני שינויים בולטים לעין.
בפעם הראשונה אני עושה את המלאכה - וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.
בפעם השנייה המלאכה נעשית מאיליה - שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה.
כמו כן,
בפעם הראשונה היום השביעי מוגדר "שבת" - שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ.
בפעם השנייה היום השביעי מוגדר "שבת שבתון" - שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'.
מה מציינים שני הפערים הללו?
הדבר תלוי בתפיסתו של האדם.
אם תפיסתו היא שהוא עושה את המלאכה, הוא לחוץ כל השבוע ואז היום השביעי הוא רק שבת.
אבל אם תפיסתו היא שהוא רק משתדל, וה' עושה את המלאכה אז גם בכל השבוע הוא חש סוג של מנוחת שבת וביום השביעי הוא מתעלה לדרגה גבוהה יותר של שבת שבתון.
וזו הבחנה מדוקדקת שנראה שרש"י חש בה. דווקא על המילים שבת שבתון רש"י כותב: מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי.
כלומר, אדם שיודע שגם בשאר ימות השבוע המלאכה נעשית מאיליה, מצליח בשבת להתנתק ולשכוח לגמרי מכל הטרדות כי הוא יודע שממילא המחשבות והדאגות שלו מיותרות כי ממילא ה׳ מנהל פה את העסק גם בימות החול.
יהי רצון שנזכה למלא את חובת ההשתדלות שלנו, להשאיר לאבא שבשמיים את התוצאות ולחוש מנוחת מרגוע.
