בחודשים האחרונים, האגודה הפסיכולוגית האמריקאית, האגודה הגדולה בעולם של פסיכולוגים, המייצגת יותר מ-150,000 קלינאים, חוקרים ואנשי אקדמיה, עוסקת בניסוח ובדיון של החלטה רשמית בנושא אנטישמיות. היא נוסדה בשנת 1892, והיא אינה מוסד אפל. היא הסמכות המקצועית המרכזית בתחומה. השפה שלה מסייעת לעצב את האופן שבו הזהות עצמה מובנת באופן רשמי באוניברסיטאות, בבתי חולים ובתרבות הרחבה יותר.
במהלך התהליך הזה, הניסוח המתאר את היהודים כעם הפך לנקודת מחלוקת פנימית. עצם העובדה ששאלה כזו נדרשה לדיון כלל היא חושפת.
קשה להעביר כמה מוזר וכנה, כמה מעורר זעם השאלה הזו מרגישה. זה כמו לשמוע זרים מתווכחים האם ההורים שלך היו באמת ההורים שלך אי פעם.
מעולם לא חוויתי את יהדותי כתיאוריה. היא מעולם לא הוצגה בפניי כמערכת של הצעות שיש לקבל או לדחות. היא הייתה משהו גדול יותר מאמונה. היא חיה בקצב הדיבור של סבתא רוז שלי, באוכל שאמא שלי הכינה לנו, בסיפורים שעיצבו את הזהות שלי. היא חיה בהכרה השקטה שמתרחשת כשאני פוגש יהודי אחר, בכל מקום בעולם.
בתורה, הטקסט היסודי שלנו בן כמעט ארבעת אלפים שנה, יש כמה קטעים כמו זה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם". לא כדת. כעם.
הכי מובהק מכל, השפה העברית המקראית, שממנה נגזר העברית המודרנית רק לאחרונה, אינה מכילה מילה מקורית ל"דת". המילה העברית המודרנית, "דת", היא מילה שאולה מפרסית, שפירושה חוק או צו. מושג הדת, כפי שהוא מובן כיום בדרך כלל, נובע מעולם אחר.
המילה הלטינית "religio" התייחסה לקיום טקסים, למערכת פולחן, לאחד מפולחנים רבים באימפריה הרומית. כשנצרות צמחה מתוך עם ישראל, היא נתקלה במכשול. הדמות המרכזית שלה, כתבי הקודש שלה והסמכות המוסרית שלה היו כולם יהודיים, ובכל זאת היא טענה להיות אוניברסלית. כדי להצהיר זאת, הכנסייה בחרה במילה "קתולית", מהיוונית katholikos, שפירושה אוניברסלי, לפי הכול. זו לא הייתה רק תיאור. זו הייתה הכרזה על עליונות. הכנסייה הכריזה על עצמה כאמת האוניברסלית, ומה שהיה לפניה היה צריך להצטמצם כדי שהיא תוכל לעמוד.
וכך הוגדר ישראל מחדש. לא עוד עם הקשור בברית, אלא מאמינים ב"דת" בלבד, מערכת פולחן אחת בין רבות, משהו מקומי, משהו שנעלה עליו. צמצום זה לא היה בלתי מזיק. הוא שלל מהיהודים את העםיות בדמיון המוסרי של המערב והפך אותם למתרגלים של אמונה מיושנת, עקשנים בסירובם להיעלם. משינוי זה זרמו מאות שנים של גירושים, המרות כפויות, השפלות ומוות. עם לא ניתן להחלפה, אבל דת ניתן לגנות, לתקן או למחוק. המילה עצמה סייעה להפוך דברים אלה לאפשריים.
ובכל זאת, הרבה לפני רומא, הרבה לפני הלטינית, הרבה לפני הכנסייה, הזהות שלנו כבר נקראה בשם.
"וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".
שוב, לא דת. עם.
מה שמחזיר אותי לפסיכולוגים.
אני מתקשה להבין איזו סמכות מאמינה אגודה מקצועית של פסיכולוגים שיש לה בקביעת האופי הלאומי של עם עתיק. זה כמו שאיגוד תופסי הכלבים מפרסם מסמך עמדה על אסטרופיזיקה. השאלה אינה רק מדוע הם התערבו, אלא מדוע עכשיו. מדוע ההיסוס הפתאומי הזה לאשר משהו שאנו אישרנו בעצמנו, ללא הפרעה, במשך אלפי שנים.
אולי משום שכיום, המושג "עם" נושא השלכות לא נוחות. לעם יש המשכיות. לעם יש זיכרון. לעם יש תביעות שלא ניתן לבטלן בקלות. דת ניתן להעביר לתחום הפרטי. ניתן לכבד אותה באופן מופשט תוך שהיא נשארת אופציונלית ביסודה.
אבל אנחנו מעולם לא היינו אופציונליים. נולדנו בהיסטוריה. שרדנו פיזור, גלות ואסון לא כרעיון, אלא כשרשרת חיה של בני אדם שהבינו שהם שייכים זה לזה לאורך הזמן. שום החלטה, שום ועדה, שום גוף מקצועי לא יכול לשנות את המציאות הזו.
ועדיין, יש משהו ממחדד בניסיון הזה. הוא חושף כמה לא נוחה עדיין הייחודיות היהודית בעידן שמעדיף זהויות נוזליות וניתנות לניתוק. הוא חושף כמה להוטים מוסדות מסוימים לתרגם את קיומנו לקטגוריות נוחות יותר לרגישויות המודרניות. והוא חושף, יותר מכול, כמה מעט יש לוויכוחים האלה קשר אלינו.
ביליתי את חיי בכתיבת שירים. שירים, כמו עמים, באים ממקום כלשהו. הם צומחים מחוויה ספציפית, משושלת מסוימת של צליל וזיכרון. אפשר להסיר את מקורם, להחליק את קצוותיהם, להפוך אותם לקלים יותר לצריכה. אבל אז משהו מהותי אובד.
אותו הדבר נכון לעם. אפשר לקרוא לנו דת. אפשר להתווכח על הגדרתנו. אנחנו נשארים מה שהיינו תמיד. עם ישראל. עם. הרבה לפני שהפסיכולוגים הגיעו.
והרבה אחרי שהם ילכו.
In recent months, the American Psychological Association, the world’s largest association of psychologists, representing more than 150,000 clinicians, researchers, and academics, has been drafting and debating a formal resolution on antisemitism. Founded in 1892, it is not an obscure institution. It is the central professional authority in its field. Its language helps shape how identity itself is formally understood in universities, hospitals, and the broader culture.
During that process, language describing Jews as a people became a point of internal dispute. That such a question required debate at all is revealing.
It is difficult to convey how strange and, frankly, infuriating that question feels. It’s like overhearing strangers debating whether your parents were ever really your parents at all.
I have never experienced my Jewishness as a theory. It was never presented to me as a set of propositions to be accepted or rejected. It was something larger than belief. It lived in the cadences of my grandma Rose’s speech, in the food my mother made us, in the stories that formed my identity. It lives in the quiet recognition that occurs when I encounter another Jew, anywhere in the world.
In the Torah, our nearly four-thousand-year-old foundational text, there are several passages like this one: “I will take you to Me as a people.” Not as a religion. As a people.
Most tellingly, biblical Hebrew language, from which modern Hebrew only recently derived, contains no native word for religion. The modern Hebrew word, dat, is a borrowed term from Persian, meaning law or decree. The concept of religion, as it is now commonly understood, emerges from a different world.
The Latin “religio” referred to ritual observance, a system of worship, one cult among many in the Roman Empire. When Christianity emerged from within the people of Israel, it faced an obstacle. Its central figure, its scriptures, and its moral authority were all Jewish, yet it claimed to be universal. To assert this, the Church chose the word Catholic, from the Greek katholikos, meaning universal, according to the whole. This was not simply descriptive. It was a declaration of supremacy. The Church declared itself the universal truth, and what came before it had to be diminished in order for it to stand.
And so Israel was redefined. No longer a people bound in covenant, but adherents to a mere “religion,” one system of worship among many, something local, something surpassed. This reduction was not harmless. It stripped Jews of peoplehood in the moral imagination of the West and recast them as practitioners of an obsolete creed, stubborn in their refusal to disappear. From that shift flowed centuries of expulsion, forced conversion, humiliation, and death. A people cannot be replaced, but a religion can be condemned, corrected, or erased. The word itself helped make these things possible.
And yet, long before Rome, long before Latin, long before the Church, our identity had already been named.
“And who is like Your people Israel, one people on the earth.”
Again, not a religion. A people.
Which brings me back to the psychologists.
I struggle to understand what authority a professional association of psychologists believes it possesses in determining the national character of an ancient people. It’s like the dog-catchers union issuing a position paper on astrophysics. The question is not only why they have weighed in, but why now. Why this sudden hesitation to affirm something we have affirmed ourselves, without interruption, for millennia.
Perhaps it is because today, peoplehood carries implications that are inconvenient. A people has continuity. A people has memory. A people has claims that cannot be easily dissolved. A religion can be relocated into the private sphere. It can be respected in the abstract while remaining fundamentally optional.
But we were never optional. We were born in history. We survived dispersion, exile, and catastrophe not as an idea, but as a living chain of human beings who understood themselves to belong to one another across time. No resolution, no committee, no professional body can alter that reality.
Still, there is something clarifying in the attempt. It reveals how deeply uncomfortable Jewish particularity remains in an age that prefers identities to be fluid and detachable. It reveals how eager certain institutions are to translate our existence into categories more manageable to modern sensibilities. And it reveals, most of all, how little these debates have to do with us.
I have spent my life writing songs. Songs, like people, come from somewhere. They emerge from a specific experience, a particular lineage of sound and memory. You can strip away their origin, smooth their edges, make them easier to consume. But then something essential is lost.
The same is true of a people. You can call us a religion. You can debate our definition. We remain what we have always been. Am Yisrael. A people. Long before the psychologists arrived.
And long after they are gone.
Peter Himmelman
