יופי הקול של הכינור אינו תלוי רק במיתרים, אלא בקופסה שעליה הם מתוחים. אמנות בנאי הכינורות הייתה במיוחד בידיעה כיצד לעשות את הקופסה במיומנות כזו שהקולות של המיתרים יישמעו בצורה נעימה ומתוקה.
אמרנו שהכוח של הדיבור הוא כוח מחבר. בכך הוא דומה למיתרי הכינור (ואכן הדיבור יוצא מחבלי הקול). אולם הקול המהותי בדיבור נובע מריבוי הכוחות המתבטאים דרכו: השכל, הרגש ותכונות האופי. קופסת התהודה של הכינור יוצרת את ההדהוד, וכך גם בדיבורו של אדם כל כוחות רוחו ונפשו מהדהדים; על כוחות אלה תלוי יופי דיבורו.
אם הדיבור אמור באמת לחבר בין אנשים — או בין אדם לאלוקיו — כמה אמיתי הוא חייב להיות! כמה חסד חייב להשתקף בו! אכן, מאמרים רבים בתלמוד עוסקים בדיני הלשון, ובתוכם אנו פוגשים תכונות אופי עדינות רבות. מאחר שאין לנו זמן ללמוד את כולם, נבחן את הלכות דעות כפי שהן מובאות אצל הרמב"ם, ונלמד מהן כיצד דיבורו של אדם חייב להיבנות על טהרת האופי.
בהלכות דעות פרק ב הלכה ו:
"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה."
נראה שהרמב"ם מפרש "תוכו כברו" כ"פיו וליבו שווים". לפי הבנה זו, גם המאמר ביומא עב ע"ב — "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" — יש לפרש באותו אופן. וכן המעשה בברכות כח ע"א: רבן גמליאל היה מכריז שכל תלמיד חכם שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש; והעמיד שומר על הפתח שבדק את הנכנסים. כשר' אלעזר בן עזריה נעשה נשיא, סילק את השומר, ובאותו יום נשברו מאות ספסלים (מפני שכמות גדולה של תלמידים נכנסו). ר' אלעזר הניח שהתלמידים חכמים הם בעלי אופי ישר, שכן "תוכם כברם". אך גם הוא סבר שאם יתברר אפילו על תלמיד חכם אחד שאין תוכו כברו — אסור ללמדו תורה. שכן עצם מקצועו של תלמיד חכם הוא "דבר צדק תדברו" (ראה המאמר הקודם!). לכן, אם דיבורו אינו תואם את ליבו, אינו רשאי להיכנס לבית המדרש! הרמב"ם ממשיך:
"ואסור לגנוב דעת הבריות — אפילו דעת הנכרי... אפילו דיבור אחד של חנופה או גניבת דעת אסור. אלא יהיו לו שפת אמת, רוח נכון, ולב טהור מכל עמל ועוון."
לב טהור ורוח נכון — שעליהם התפלל דוד (תהלים נא) — חייבים להקרין אל הדיבור, כדי שיהפוך ל"שפת אמת", ככינור המוציא קול יפה! כי אי אפשר להפריד בין תכונות האופי של הלב לבין דיבור הפה.
וכשם שבין אדם לחברו, כך בין אדם למקום:
"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב — הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ. וכן הוא אומר 'ומודה ועוזב ירוחם'" (הלכות תשובה פרק ב הלכה ג).
וידוי אמיתי הוא טבילה ממש; הוא מטהר את האדם מחטאו בדיוק כפי שהטבילה מטהרת מטומאה. אך כדי שהוידוי ייחשב כטבילה, הוא חייב לבוא מלב טהור. וידוי שרק בפה — הוא עצמו חטא שעליו צריך להתוודות "על חטא שחטאנו בוידוי פה". והראש כותב באורחות חיים סימן לז: "כמה טוב לשאול מחילה על שאמרנו 'סלח לנו' בלי כוונה!" דיבור בלי לב — זה לא כינור. **ב.** כבר הוסבר במאמר הקודם שאנו חייבים להשתמש גם בציר הדיבור וגם בציר השתיקה יחד. גם זה מתברר באותו פרק של הלכות דעות. שם, בהלכה ד:
"לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו — וזו היא שיחת רוב כל אדם... ואמרו 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים — זהו סימן חכם. אמרו 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'... סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה 'דברי חכמים בנחת נשמעים'".
לפיכך הדיבור חייב להיוולד מתוך שתיקה. רק מי ששולט בדיבורו ויודע מתי לשתוק — ואפילו כשהוא מדבר, השתיקה שבתוך דיבורו ניכרת — דבריו באמת נשמעים.
אין להסיק מכל זה שאנו צריכים לשבת ב"תענית דיבור". אין אנו טוענים שצעירים צריכים לתרגל זאת, כי הרווח מתענית כזו עלול להיפגע מהנזק שבו. עלינו לדבר — אך רק דברי מהות. כפי שהרמב"ם מלמד אותנו, דברינו צריכים להיות מעטים בכמות ועשירים בתוכן: מעט בכמות, רב בעניין.
"שתיקה סייג לחכמה, לפיכך לא ימהר להשיב". המהר"ל, בפירושו על אבות, כותב שקיים שכל עיוני ושכל דברי. נפלא שהמהר"ל מבחין בין ההתבוננות לדיבור כשני מצבים שונים של השכל. "שכל דברי" הוא שכל מנותק מכוח המחשבה, כאילו כוח הדיבור הוא תחום עצמאי. כבר ציינו שילד, כשהוא לומד לדבר, מתרגל למלמולים — באופן טבעי בלי התבוננות או מחשבה. זו "שיחת רוב העולם", בלשון הרמב"ם; אנשים ממשיכים בהרגל זה מילדות ועד זקנה. אדם בעל הבנה, לעומת זאת, מאמן גם את ציר השתיקה ומאחד את כוח הדיבור עם השכל העיוני. לכן, כששואלים אותו שאלה, הוא אינו ממהר להשיב אלא קודם חושב, כדי שיוכל לענות בדברי מהות.
כאן מצטט הרמב"ם את רבן שמעון בן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". כשאדם מוריד את כוח הדיבור שלו לרמת "שכל מילולי", הוא הופך לכוח גופני בלבד; רק כוחות גופניים ותכונות נמוכות שולטות בו. הנזק שהוא גורם לעצמו ברור וגדול. רבן שמעון בן גמליאל למד מהשימוש הרב של החכמים במאמר זה דווקא: כיצד להעלות את כוח הדיבור מכוח גופני לכוח רוחני. כיצד? על ידי אימון בציר השתיקה — "דברי חכמים בנחת נשמעים!"
The beauty of the violin's sound does not depend solely on the strings, but on the box upon which they are stretched. The art of violin makers was specifically in knowing how to make the box with such expertise that the sounds of the strings are heard in a pleasant and sweet manner.
We have said that the power of speech is the connecting power. In this respect it resembles the strings of the violin (and indeed speech issues from the vocal cords). However, the essential sound in speech arises from the multiplicity of forces that express themselves through it: intellect, emotion, and character traits. The sound-box of the violin creates the resonance, and likewise in a person’s speech all the powers of his spirit and soul resonate; upon these powers depends the beauty of his speech.
If speech is truly to connect people to one another—or a person to his God—how true it must be! How much kindness must be reflected in it! Indeed, many Talmudic passages deal with the laws of speech, and within those passages we encounter numerous fine character traits. Since we have no time to study all of them, we shall examine the laws of character (Hilchos De’os) as presented by the Rambam, and learn from them how a person’s speech must be built upon the purity of character.
In Hilchos De’os 2:6: “It is forbidden for a person to conduct himself with smooth and enticing words, nor should he be one thing in his mouth and another in his heart; rather, his inside should be like his outside, and the matter in his heart should be exactly what is in his mouth.” It appears that the Rambam explains “his inside like his outside” to mean “his mouth and his heart are identical.” According to this understanding, the statement in Yoma 72b—“Any Torah scholar whose inside is not like his outside is not a Torah scholar”—must also be explained in the same way. Similarly, the incident in Berachos 28a: Rabban Gamliel would announce that any Torah scholar whose inside was not like his outside should not enter the study hall; he stationed a guard at the door who examined entrants. When R’ Elazar became Nasi he removed the guard, and on that day hundreds of benches were broken (because so many additional scholars entered). R’ Elazar presumed the Torah scholars were of upright character, since “their inside was like their outside.” Yet even he held that if it became clear about even one Torah scholar that his inside was not like his outside, it was forbidden to teach him Torah. For the very profession of a Torah scholar is “You shall speak righteousness” (see the previous discourse!). Therefore, if his speech does not match his heart, he may not enter the study hall!
The Rambam continues: “It is forbidden to steal people’s minds—even the mind of a gentile… Even a single word of flattery or of mind-stealing is forbidden. Rather, one must have truthful lips, an upright spirit, and a pure heart free of all toil and iniquity.” A pure heart and an upright spirit—for these David prayed (Tehillim 51)—must radiate into one’s speech so that it becomes “truthful lips,” a violin producing a beautiful tone! For it is impossible to separate the character traits of the heart from the speech of the mouth.
And just as it is between man and his fellow, so it is between man and God: “Anyone who confesses verbally but has not resolved in his heart to abandon the sin is like one who immerses while holding a reptile in his hand—the immersion does not benefit him until he casts the reptile away. Thus it says, ‘He who confesses and abandons will be pitied’” (Hilchos Teshuvah 2:3). True confession is actual immersion; it purifies a person from his sin exactly as immersion purifies from ritual impurity. But for confession to qualify as immersion it must come from a pure heart. Confession that is only in the mouth is itself a sin for which we must confess “for the sin we have sinned with verbal confession.” The Rosh writes in Orchos Chaim §37: “How good it is to ask forgiveness for saying ‘Forgive us’ without intention!” Speech without the heart—this is not a violin.
**II.**
It was already explained in the previous article that we are obligated to use both the spindle of speech and the spindle of silence together.
This too is clarified in the same chapter of Hilchos De’os. There, in halacha 4: “A person should always increase silence and speak only words of wisdom or things necessary for the life of the body. They said of Rav, the student of Rabbeinu HaKadosh, that he never engaged in idle conversation all his days—and this is the conversation of most people… They also said, ‘I have found nothing better for the body than silence.’ Likewise, in words of Torah and words of wisdom, a person’s words should be few and their content abundant; this is the mark of the wise. They said, ‘A person should always teach his students in a concise manner…’ Silence is a fence for wisdom; therefore one should not hasten to reply, should not speak much, and should teach students calmly and quietly, without shouting and without lengthy language. This is what Shlomo said: ‘The words of the wise are heard in quietness’” (ibid., halachos 4–5).
Thus speech must be born from silence. Only one who masters his speech and knows when to be silent—and even when he speaks, the silence within his speech is discernible—his words are truly heard.
One should not conclude from all this that we must sit in a “fast of words.” We do not maintain that young people should practice this, for the gain of such a fast is liable to be lost in its harm. We must speak—but only words of substance. As the Rambam teaches us, our words should be few in quantity and abundant in quality: little in amount, rich in content.
“Silence is a fence for wisdom; therefore one should not hasten to reply.” The Maharal, in his commentary on Avos, writes that there exists theoretical intellect and verbal intellect. It is marvelous that the Maharal distinguishes between contemplation and speech as two different modes of the intellect. “Verbal intellect” is intellect detached from the power of thought, as though the power of speech were an independent realm. We have already noted that a child, when learning to speak, becomes accustomed to babbling—naturally without contemplation or thought. This is “the conversation of most of the world,” in the Rambam’s words; people continue this habit from childhood until old age. A person of understanding, however, also trains himself in the spindle of silence and learns to unite the power of speech with theoretical intellect. Therefore, when asked a question, he does not hasten to reply but first thinks, so that he may answer with words of substance.
Here the Rambam cites Rabban Shimon ben Gamliel: “All my days I grew up among the Sages and I found nothing better for the body than silence.” When a person lowers his power of speech to the level of “verbal intellect,” it becomes merely a bodily power; only bodily forces and inferior traits rule over him. The damage he causes himself is obvious and great. Rabban Shimon ben Gamliel learned from the Sages’ abundant use of this teaching in particular: how to elevate the power of speech from a bodily force to a spiritual force. How? By training in the spindle of silence—“The words of the wise, in quietness, are heard!” [Rav Volbe ztz"l]
