השביתה המשותפת האמריקאית-ישראלית על איראן, והדיווחים על חיסולו של אייתוללה ח'אמינאי ושל מנהיגים בכירים נוספים במשטר ובמשמרות המהפכה, עשויים עם הזמן להיראות כאחד מאותם צירים שבהם מסתובבת ההיסטוריה — מפנה ציביליזציוני, או תחילתו של מפנה כזה.
איני יכול שלא לשים לב שהדבר התרחש בפרשת זכור, השבת שבה מצווים היהודים לזכור את עמלק, האויב הקדום שביקש להשמידם, ובערב פורים, כאשר מזימתו של השטן הפרסי המן להשמיד את היהודים סוכלה והוא עצמו הומת. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה באופן מכני. ובכל זאת, דפוסים וזיכרון נשארים. ארץ פרס הקדומה שוב עומדת במרכז סיפור שסופו עדיין לא נכתב.
אבל מה שמעניין אותי כרגע אינו רק הפעולה הצבאית עצמה, אלא התגובה מצדדים מסוימים, כולל כאלה שחגגו את הפוגרום של 7 באוקטובר 2023, או הציעו תמיכה מרומזת או גלויה לאלה שמימנו אותו, תכננו אותו וביצעו אותו. מטריד עוד יותר הוא הבלבול המוסרי שהתגובה הזו חשפה.
אפתח במשהו שצריך להיות מובן מאליו, אך לעיתים קרובות מתעלמים ממנו: המשטר האיראני אינו עם איראן. איראן היא יורשתה של תרבות ייחודית ועתיקה, אחת הציביליזציות הגדולות בתולדות האנושות, עם בהירות יוצאת דופן במדע, באמנות ובספרות. ובמשך שנים, מיליוני אזרחיה מחו נגד שלטונם, לעיתים קרובות במחיר חייהם. הם נורו ברחובות. נכלאו. עונו. נעלמו. נשים הוכו על כך שהראו את שערן. בני נוער נהרגו על שהעזו לדבר. אזרחים דרשו שהממשלה תפסיק לבזבז אוצרות לאומיים עצומים על נשק בעוד שהכלכלה שלהם קורסת סביבם. זהו משטר איסלאמיסטי רדיקלי ששרידותו תלויה לא בהסכמת אזרחיו, אלא בפחדם.
איך עוד אפשר להסביר את התמונות שמתפרסמות כעת מערי איראן, רחובות מלאים באנשים החוגגים את מותו של העריץ שכלא אותם מאז המהפכה של 1979?
ובכל זאת, בעקבות השביתה הזו, נשמעת מנגינה מטרידה. שמה שישראל וארצות הברית עשו שווה ערך במידה כלשהי למה שהמשטר האיראני עצמו עשה. שהקטגוריות המוסריות ניתנות להחלפה. שהכוח הוא כוח. האלימות היא אלימות. שאין הבחנות משמעותיות.
זוהי ההשוואה. והיא אינה טעות קטנה. היא הטעות המרכזית של זמננו.
המשטר האיראני מימן והפעיל צבאות פרוקסי ברחבי המזרח התיכון — חיזבאללה, חמאס, החות'ים — ארגונים שמטרתם המפורשת היא השמדת ישראל ושיטותיהם כללו כוונה מכוונת לפגוע באזרחים. חטיפות. אונס. הוצאות להורג. שריפת משפחות חיות בבתיהן. אלה אינם אסונות מקריים של מלחמה. אלה מעשים מכוונים, הנובעים מאידיאולוגיה שמבקשת לא רק ניצחון צבאי אלא השמדת עם, ושאפתנותה חורגת הרבה מעבר לגבולות ישראל.
ישראל, כמו ארצות הברית, היא חברה שבה מנהיגים יכולים להיבחר מחדש, להיבקר בגלוי, להפגין נגדם ברחובות. זוהי חברה עם מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית, ואזרחים שמתווכחים ללא הרף על המוסריות של מעשיהם שלהם. לרמוז שמערכת כזו שוות ערך מוסרית למשטר האיראני היא קריסה של ההיגיון ושל ההיגיון הבריא.
חלק מקריסה זו נובע מהדרך שבה שנאת פוליטית מעצבת מחדש את התפיסה עצמה. רבים מתעבים את דונלד טראמפ. התנהגותו ורטוריקתו, יחד עם האישומים והכתבי אישום שהוא מתמודד איתם, נתנו סיבות טובות רבות לגנות אותו. נושאים אלה ראויים לבדיקה. אך גינוי, מוצדק ככל שיהיה, אינו מוחק את ההבדל בין מנהיג שנבחר דמוקרטית, פגום ככל שיהיה, לבין שליט אוטוריטרי עם היסטוריה מתועדת של כליאה, עינויים ורצח אזרחיו שלו.
לא משנה מה רגשותיך כלפי דונלד טראמפ, הוא לא פקד על רצח המוני של אזרחיו שלו כדי לשמר את שלטונו. הוא לא פיקח על הדיכוי האלים של המחאות הארציות האחרונות באיראן, שבהן קבוצות אופוזיציה מדווחות כי כ-7,000 בני אדם נהרגו ואלפים נוספים נכלאו תוך שבועות ספורים. הוא לא עמד בראש משטר שמענה, ובמקרים מסוימים הורג, נשים על סירובן לחבוש כיסוי ראש. ובכל זאת, ברטוריקה של זמננו, מדברים עליו לעיתים קרובות כאילו הוא שווה ערך מוסרית לאלה שעשו בדיוק את הדברים האלה. למקם אותו באותה קטגוריה מוסרית כמו משטר כזה אינו ניתוח רציני. זוהי השוואה בצורתה המסוכנת ביותר.
בלבול זה הופיע שוב בהצהרה פומבית של ראש עיריית זוהראן ממדאני, שגינה את השביתה כ"מלחמה של תוקפנות בלתי חוקית", מבלי לומר דבר על המשטר עצמו. דבר על אלפי המפגינים שנהרגו בשבועות האחרונים. דבר על הגברים והנשים שנכלאו. דבר על האידיאולוגיה שאפשרה דיכוי כזה. הדגש נפל במקום זאת על גינוי אלה שהתנגדו למשטר. כך נשחקת הבהירות המוסרית. לא בבת אחת, אלא בהדרגה.
דמוקרטיות, לא מושלמות ככל שתהיינה, נוטות להתיישר זו עם זו, כפי שישראל וארצות הברית עשו זה זמן רב. אוטוקרטיות עושות אותו דבר. סין ואיראן פיתחו שותפות אסטרטגית ארוכת טווח הכוללת שיתוף פעולה כלכלי, פוליטי וצבאי. רוסיה שומרת על שותפות אסטרטגית מקיפה עם טהראן גם כן. צפון קוריאה, באופן היסטורי ורטורי, יישרה קו עם איראן נגד הלחץ המערבי. משטרים אוטוקרטיים אלה מזהים זה בזה אינטרס משותף בשימור השלטון ללא אחריות ובתנגדות לאלה שידרשו אותה.
אנו חיים ברגע שבו ההבחנה בין דמוקרטיה לעריצות מטושטשת בכוונה. הכול נעשה אותו הדבר. כל מעשה רע באותה מידה. כל אומה אשמה באותה מידה. וכאשר זה קורה, שום דבר אינו יכול להיות מוגן.
לא חירות. לא דמוקרטיה. אפילו לא הרעיון שדברים מסוימים, לא מושלמים ככל שיהיו, עדיין ראויים לשימור.
כדי להבין את טבע המשטר, מועיל להיזכר באירוע ממלחמת איראן-עיראק. כפי שתיעד המדען המדיני והעיתונאי הגרמני מתיאס קונטצל, אייתוללה ח'ומייני ייבא מאות אלפי מפתחות פלסטיק קטנים מטייוואן. מפתחות אלה חולקו לנערים איראנים שנשלחו לחזית, חלקם בקושי בגיל העשרה. רבים הופעלו בהתקפות המוניות על שדות מוקשים, שם תפקידם היה לפוצץ את החומרים הנפיצים בגופם שלהם. המפתחות, שהיו תלויים על צווארם, הוצגו להם כסמלים למעברם לגן עדן.
ואולי זו הסיבה שאיני יכול להפסיק לחשוב על פורים.
הסיפור כל כך מוכר עד שהוא מסתכן באיבוד עוצמתו. אימפריה. עריץ. גזירה קטלנית. מכונת ההשמדה הופעלה. ואז, היפוכה הבלתי צפוי.
אבל הלקח העמוק יותר של פורים אינו נקמה. הוא הסירוב לקבל את השקר שמי שמבקשים להשמיד ומי שמבקשים לחיות שווים ערך מוסרי. פורים קיים כדי להזכיר לנו שסימטריה כזו היא אשליה. ארץ פרס הקדומה שרדה את המן. עם איראן, עם ישראל, וכל אלה שמסרבים לחיות תחת עריצות, גם ישרדו את המשטר הזה.
פיטר הימלמן
The joint American and Israeli strike on Iran, and the reported killing of Ayatollah Khamenei and other senior regime and Revolutionary Guard leaders, may in time be seen as one of those hinge points upon which history turns — a civilizational shift, or the beginning of one.
I can’t help but notice that this has occurred on Parashat Zachor, the Sabbath on which Jews are commanded to remember Amalek, the ancient enemy who sought their destruction, and on the eve of Purim, when the Persian tyrant Haman’s plot to annihilate the Jews was thwarted and he himself was put to death. History does not mechanically repeat itself. And yet patterns and memory persist. The ancient land of Persia once again stands at the center of a story whose ending has not yet been written.
But what interests me just now is not only the military action itself, but the response from certain quarters, including some who celebrated the pogrom of October 7, 2023, or offered tacit or overt support to those who funded it, orchestrated it, and carried it out. More troubling still is the moral confusion this response has laid bare.
Let me begin with something that should be obvious, but which is often ignored: the Iranian regime is not the Iranian people. Iran is the heir to a distinct and ancient culture, one of the great civilizations of human history, with extraordinary brilliance in science, art, and literature. And for years, millions of its citizens have protested their government, often at the cost of their lives. They have been shot in the streets. Imprisoned. Tortured. Disappeared. Women beaten for showing their hair. Teenagers killed for daring to speak out. Citizens demanding that their government stop spending vast national treasure on weapons while their own economy collapses around them. It is a radical Islamist regime whose survival has depended not on the consent of its citizens, but on their fear.
How else does one account for the images now emerging from Iranian cities, streets filled with people celebrating the death of the tyrant who had kept them trapped since the revolution of 1979?
And yet, in the aftermath of this strike, one hears a troubling refrain. That what Israel and the United States have done is somehow equivalent to what the Iranian regime itself has done. That the moral categories are interchangeable. That power is power. Violence is violence. That there are no meaningful distinctions.
This is the conflation. And it is not a small error. It is the central error of our time.
The Iranian regime has funded and directed proxy armies across the Middle East, Hezbollah, Hamas, the Houthis, organizations whose explicit purpose has been the destruction of Israel and whose methods have included the deliberate targeting of civilians. Kidnappings. Rapes. Executions. The burning alive of families in their homes. These are not accidental tragedies of war. They are intentional acts, rooted in an ideology that seeks not merely military victory but the eradication of a people, and whose ambitions extend far beyond Israel’s borders.
Israel, like the United States, is a society in which leaders can be voted out, criticized openly, protested in the streets. It is a society with an independent judiciary, a free press, and citizens who argue endlessly about the morality of their own actions. To imply that such a system is morally equivalent to the Iranian regime is a collapse of both logic and common sense.
Part of this collapse arises from the way political hatred reshapes perception itself. Many despise Donald Trump. His conduct and rhetoric, along with the accusations and indictments he faces, have given many good reasons to condemn him. These matters deserve scrutiny. But condemnation, however justified, does not erase the distinction between a democratically elected leader, however flawed, and an authoritarian ruler with a documented history of imprisoning, torturing, and murdering his own citizens.
Whatever your feelings about Donald Trump, he did not order the mass killing of his own citizens to preserve his rule. He did not oversee the violent suppression of recent nationwide protests in Iran, where dissident groups report that as many as 7,000 people were killed and thousands more imprisoned in a matter of weeks. He did not preside over a regime that tortures and, in some cases, kills women for refusing to wear a head covering. And yet, in the rhetoric of our time, he is often spoken of as though he were morally interchangeable with those who have done precisely these things. To place him in the same moral category as such a regime is not serious analysis. It is conflation in its most dangerous form.
This confusion appeared again in a public statement by Mayor Zohran Mamdani, who condemned the strike as “an illegal war of aggression,” while saying nothing about the regime itself. Nothing about the thousands of protesters killed in recent weeks. Nothing about the men and women who were imprisoned. Nothing about the ideology that made such repression possible. The emphasis fell instead on condemning those who opposed the regime. This is how moral clarity erodes. Not all at once, but by degrees.
Democracies, imperfect as they may be, tend to align with one another, as Israel and the United States have long done. Autocracies do the same. China and Iran have developed a long-term strategic partnership encompassing economic, political, and military cooperation. Russia maintains a comprehensive strategic partnership with Tehran as well. North Korea, historically and rhetorically, has aligned itself with Iran against Western pressure. These autocratic regimes recognize in one another a shared interest in preserving power without accountability and in resisting those who would demand it.
We are living in a moment in which the distinction between democracy and tyranny is being deliberately blurred. Everything becomes the same. Every act equally evil. Every nation equally guilty. And once that happens, nothing can be defended.
Not freedom. Not democracy. Not even the idea that some things, however imperfect, are still worth preserving.
To understand the nature of the regime, it helps to recall an episode from the Iran-Iraq War. As the German political scientist and journalist Matthias Küntzel has documented, Ayatollah Khomeini imported hundreds of thousands of small plastic keys from Taiwan. These keys were distributed to Iranian boys sent to the front, some of them barely in their teens. Many were deployed in mass advances across minefields, where their role was to detonate the explosives with their own bodies. The keys, hung around their necks, were presented to them as symbols of their passage into paradise.
And perhaps that is why I cannot stop thinking about Purim.
The story is so familiar it risks losing its force. An empire. A tyrant. A lethal decree. The machinery of annihilation set into motion. And then, its unexpected reversal.
But the deeper lesson of Purim is not vengeance. It is the refusal to accept the lie that those who seek to destroy and those who seek to live are morally equivalent. Purim exists to remind us that such symmetry is an illusion. The ancient land of Persia outlived Haman. The Iranian people, the Jewish people, and all those who refuse to live under tyranny will outlive this regime as well.
Peter Himmelman
