Topic Overview
The class discusses the laws of testimony regarding a captive woman (shvuya), specifically focusing on whether we can rely on the testimony of a minor (katan), a servant (shifcha), or a close relative to declare her pure (allowing her to marry a Kohen). The core halachic concept explored is Mesiach L'fi Tumo—when a person shares information innocently and casually, without the intention of formally testifying.
The Talmudic Background (Gemara Kesubos 27a-b)
The Gemara presents a contradiction between two Braisos (Tannaitic sources) regarding who is believed to testify that a captive woman was not violated:
Braisa 1: States that men, women, children, and parents are believed. However, the woman’s own children (bna u'vita) and her servants (avda v'shifchasa) are not believed.
Braisa 2: States that everyone is believed, except for the woman herself and her husband. (This implies her servants and children are believed).
The Amora Rav Pappa resolves this contradiction: Braisa 1 is talking about a case of formal, intentional testimony (where servants and the woman's children are invalid). Braisa 2 is talking about a case of Mesiach L'fi Tumo (innocent, casual speech), where everyone—even normally invalid witnesses—is believed.
To support this, the Gemara brings a story of a boy who was taken captive with his mother. Later in life, he casually recounted how he used to fetch wood and water, constantly keeping an eye on his mother, ensuring no one touched her. Because he spoke innocently (Mesiach L'fi Tumo), the rabbis accepted his statement and permitted his mother to marry a Kohen.
The First Difficulty with the Rambam
The speaker raises a major question on the Rambam (Hilchos Issurei Biah 18:18). The Rambam rules that a minor (katan) is only believed if he is Mesiach L'fi Tumo.
However, based on Rav Pappa’s resolution in the Gemara, Braisa 1 deals with intentional testimony—and Braisa 1 explicitly lists a child (tinok) as someone who is believed! Therefore, the Gemara implies a child is believed even without being Mesiach L'fi Tumo. Why, then, does the Rambam restrict a child's reliability only to casual speech? Commentaries such as the Ran, the Maggid Mishneh, and the Rosh point out this difficulty.
The Second Difficulty (Internal Contradiction in the Rambam)
The Maggid Mishneh points out a second issue. In the preceding halacha (18:17), the Rambam writes that relatives (krovim) are believed, seemingly without requiring Mesiach L'fi Tumo. Because the Rambam does not distinguish between types of relatives, this implies that even a woman's own son or daughter is believed unconditionally. This directly contradicts Braisa 1, which explicitly disqualifies a woman's son and daughter from testifying formally.
A Proposed Solution and the Remaining Question
The Vilna Gaon (Gra) attempts to resolve these issues by suggesting the Rambam is ruling based on the Jerusalem Talmud (Yerushalmi). The Yerushalmi states that a child is only believed via Mesiach L'fi Tumo, and that a son/daughter is believed without it. However, the speaker notes that this is highly problematic, as it means the Rambam is ruling in direct opposition to the conclusion of the Babylonian Talmud (Bavli).
Conclusion
The shiur concludes on a cliffhanger, leaving these strong questions on the Rambam standing. The speaker promises to delve deeper into these difficulties and provide a satisfying resolution in future classes.
סקירה כללית של הנושא
השיעור דן בדיני עדות לגבי אישה **שבויה** (שנשבתה), ובפרט האם ניתן לסמוך על עדות של **קטן**, **שפחה** או **קרוב** כדי להכריז עליה כטהורה (מותר לה להינשא לכהן). המושג ההלכתי המרכזי הנדון הוא **מסיח לפי תומו** — כאשר אדם מספר מידע בתמימות ובאופן מקרי, ללא כוונה להעיד רשמית.
**הרקע התלמודי (גמרא כתובות כז ע"א-ע"ב)**
הגמרא מציגה סתירה בין שתי ברייתות (מקורות תנאיים) בנוגע למי נאמן להעיד שאישה שבויה לא נאנסה:
ברייתא א: אנשים, נשים, ילדים והורים נאמנים. אולם ילדיה של האישה עצמה (**בנה ובתה**) ועבדיה (**עבדה ושפחתה**) אינם נאמנים.
ברייתא ב: כולם נאמנים, חוץ מהאישה עצמה ובעלה. (משמע ששפחותיה וילדיה נאמנים).
האמורא **רב פפא** מיישב את הסתירה: ברייתא א עוסקת בעדות רשמית ומכוונת (שבה עבדים וילדי האישה פסולים). ברייתא ב עוסקת במקרה של **מסיח לפי תומו** (דיבור תמים ומקרי), שבו כולם — אפילו עדים שרגילים להיפסל — נאמנים.
לתמיכה בכך מביאה הגמרא סיפור על ילד שנשבו יחד עם אמו. מאוחר יותר בחייו סיפר באופן מקרי כיצד נהג להביא עצים ומים, תוך שהוא שומר עין כל הזמן על אמו כדי לוודא שאיש לא נגע בה. מכיוון שדיבר בתמימות (**מסיח לפי תומו**), קיבלו חכמים את דבריו והתירו לאמו להינשא לכהן.
**הקושי הראשון על הרמב"ם**
המדבר מעלה שאלה גדולה על **הרמב"ם** (הלכות איסורי ביאה יח:יח). הרמב"ם פוסק ש**קטן** נאמן רק אם הוא **מסיח לפי תומו**.
אולם לפי פתרונו של רב פפא בגמרא, ברייתא א עוסקת בעדות מכוונת — וברייתא א מציינת במפורש **תינוק** (ילד) כאחד הנאמן! לכן הגמרא מרמזת שילד נאמן גם ללא **מסיח לפי תומו**. מדוע אפוא מגביל הרמב"ם את נאמנות הילד רק לדיבור מקרי? פרשנים כמו **הר"ן**, **מגיד משנה** ו**הרא"ש** מציינים קושי זה.
**הקושי השני (סתירה פנימית ברמב"ם)**
ה**מגיד משנה** מצביע על בעיה נוספת. בהלכה הקודמת (יח:יז) כותב הרמב"ם ש**קרובים** נאמנים, לכאורה ללא דרישה ל**מסיח לפי תומו**. מכיוון שהרמב"ם אינו מבחין בין סוגי קרובים, משמע שגם בנה או בתה של האישה נאמנים ללא תנאי. זה סותר ישירות את ברייתא א, המפסילה במפורש את בנה ובתה של האישה מעדות רשמית.
**הצעה לפתרון והשאלה הנותרת**
הגר"א מנסה ליישב את הקשיים הללו בהצעה שהרמב"ם פוסק על פי **הירושלמי**. הירושלמי קובע שילד נאמן רק דרך **מסיח לפי תומו**, וש**בן/בת** נאמנים בלי זה. עם זאת, המדבר מציין שזה בעייתי מאוד, שכן פירושו שהרמב"ם פוסק בניגוד ישיר למסקנת **הבבלי**.
**סיכום**
השיעור מסתיים בסימן שאלה גדול, ומשאיר את הקושיות החזקות הללו על הרמב"ם בעינן. המדבר מבטיח להעמיק בקשיים אלה ולספק פתרון מספק בשיעורים הבא.
