ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת, שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעת, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים. אבל האמת הוא, שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.
כאן הרב זצ"ל נוגע בסוגיה פילוסופית עתיקה: האם א-לוהים יודע את הפרטים הקטנים (השגחה פרטית) או רק את הכללים?
הקושי הפילוסופי: פילוסופים רבים (כמו אריסטו וחלק מהוגי ימה"ב) טענו שא-לוהים, בהיותו שלם ומופשט, אינו עוסק בפרטים משתנים ושפלים. לכן הם ייחסו לו רק "ידיעה כללית".
החידוש של הרב זצ"ל: הרב הופך את הקערה. הוא אומר שהתפיסה ש"פרטים" הם יחידות נפרדות ומבודדות היא טעות אופטית הנובעת מהמוגבלות של הנבראים.
האמת המוחלטת: המציאות כולה היא אורגניזם אחד, "כלל גדול". כלפי מעלה, אין באמת "פרטים" במובן של ניתוק. לכן, כשאלוהים יודע את ה"כלל", הוא ממילא יודע את כל מה שאנחנו מכנים "פרטים" בצורה הכי מדויקת, כי הם חלק בלתי נפרד מהכלל.
סיכום: הידיעה היא "כללית" לא כי היא מחמיצה את הפרטים, אלא כי היא רואה את האמת – שהכל אחד.
