בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה, ודוקא מסתירתם יבא הבנין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה. וההכרעה מביאה לידי ריכוש של אוצרות מקובצים מעברים. והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול. יש אמנם עולם עליון ברומה של המחשבה, ששם כבר השלום מושקף, ודוקא מתוך ברכת השלום, מתוך השקט והנחת, מתוך השלוה והנועם, הכל מתברך ומתאדר. כשאנו עומדים בגי חזיון עליון זה, הננו סוקרים את הפרינציפים בשרשיהם, והננו רואים את אורח השלום שבהם, את הצד השווה בכל מילואו.
"העולם הרגיל של המחשבה" (עולם הדיאלקטיקה):
בעולם המושגים האנושי הרגיל, כדי להגיע לאמת, אנו חייבים לעבור דרך קונפליקטים. פרינציפים (עקרונות) נראים לנו כסותרים זה את זה (למשל: חסד מול דין, חופש מול סמכות, לאומיות מול אוניברסליות).
למה הסתירה נחוצה? כי היא מכריחה אותנו לברר. היא מביאה לידי "הכרעה".
מהי ההכרעה? לא מדובר בביטול צד אחד לטובת השני, אלא ביצירת "סינתזה". אנו לוקחים את ה"אוצרות" שיש בכל צד, וכך העושר הרוחני שלנו גדל. בלי הסתירה, המחשבה הייתה נשארת דלה ושטוחה.
"עולם עליון" (עולם האחדות):
אומר הרב זצ"ל שמעל למחשבה המנתחת, קיימת מדרגה של "נבואה" או "הסתכלות עליונה". שם, השלום הוא נקודת המוצא, לא היעד. ב"שורש" הדברים, העקרונות לא נלחמים זה בזה אלא משלימים זה את זה. כשאדם זוכה להסתכל מהמדרגה הזו ("גי חזיון"), הוא רואה שהניגודים הם רק זויות שונות של אותה אמת אחת.
