There is a Torah prohibition (Issur D'Oraisa) of לא תחנם, which includes a ban on praising non-Jews [see Avoda Zara 20]. While many are unaware of this, the law is clear: unless praising them results in a direct benefit to the Jewish people, it is forbidden. The Rishonim explain that the rationale behind this is to prevent us from becoming close to them and learning from their ways.
This prohibition may logically extend to those who are mechallelei Shabbos) or apostates (mumarim) who hold the halakhic status of a non-Jew. I recently saw an article praising Jonathan Haidt, a man who does not merely deny one of Rambam’s 13 Ikkarim, but rejects all of them [13 for 13!!!]. Despite being intermarried with non-Jewish children, he is treated as a hero by some in the frum community because of his stance on the harms of technology. While his research may be useful, it does not provide a license to violate a Torah prohibition by lionizing him.
לתת חן לישראל מומר ולתינוק שנשבה
א. יל"ע אם יש איסור לתת חן לישראל מומר או שהלאו נאמר רק על גויים. ומסברא היה מקום לומר דכמש"כ הרמב"ם בכמה דוכתי דישראל עובד ע"ז או מחלל שבת הרי הוא כגוי לכל דבריו (עי' לדוגמא בפ"ב מעירובין הט"ז), א"כ אף בנדו"ד כך דינו.
ובמקו"א הארכנו לענין טבילת כלי עכו"ם ולענין בישול עכו"ם ופת עכו"ם האם במומר יש לחוש לדברים הללו. והשתא צ"ע האם הנידון דלא תחנם תלוי בנידונים הללו, או שכאן זה אפילו חמור טפי, שהרי יסוד האיסור הוא משום שאם נותן חן הרי"ז גורם להדבק עמו וללמוד ממעשיו הרעים, וחשש זה ודאי קיים במומר, ומשו"ה יש לאסור. וכמדומה שאדרבה, המציאות מוכיחה שיש יותר חשש להדבק וללמוד ממעשיו של ישראל מומר מאשר של גוי, כיון שמרגישים יותר שייכות אליו. [וע"ע בתפארת למשה (שהובא בפ"ת יו"ד סי' קנ"א סק"א וסי' קי"ג סק"א) שר"ל דבישראל מומר מותר לאכול את פיתו שנאסרה רק משום חתנות ואסור לאכול את בישולו שנאסר רק מחשש שמא יאכילוהו דברים אסורים. ובמקו"א הארכנו בשיטת הסוברים דאפילו גזירת חתנות שייכת במומר, ועי' משבכ"ז הפמ"ג (יו"ד קי"ב שפ"ד סק"ב ואו"ח שכ"ה א"א סקכ"ב) והקיצור שו"ע (סי' ע"ב סק"ב בהגה' לחם הפנים), וע"ע בשו"ת אבנ"ז (יו"ד סי' צ"ב) ובשו"ת טוטו"ד (תליתאה ח"ב סי' ט"ז). וע"ע בחזו"א (יו"ד סי' ב' סקכ"ג)].
וע"ע ברמב"ם (ריש פ"י מע"ז) מש"כ באיסור לכרות ברית עם עובדי ע"ז ובאיסור לרחם עליהם דילפינן מלא תחנם, וע"ש ברמב"ם מש"כ לגבי מוסרי ישראל וכן לגבי מינים ואפיקורוסים. וע"ע במג"א (קפ"ז סק"א) שדן במש"כ המטה משה והכלבו דכשיש עכו"ם בבית נוהגין לומר בברמהמ"ז "אותנו בני ברית כולנו יחד" לפי שאסור לברך עכו"ם מדין לא תחנם. וע"ש בדבריו לענין כיצד יש לנהוג כשיש בבית מומר להכעיס או לתיאבון.
ב. ובאמת יעויין בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' קכ"ב) דנקט בפשטות בכל תשובתו לענין מתנת חינם שיש דין לא תחנם במומר [אלא שהתיר שם בנידונו משום דבמכירו אי"ז מתנת חינם], ולכאורה כיון שלא מצאנו לע"ע מי שחולק על המבי"ט, א"כ כך יש לנקוט ולאסור לתת חן לישראל מומר.
ג. והנה בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ב סוס"י נ"א) כתב מדנפשיה דליכא איסור לשבח מומר בשבח אמיתי שיש בו, דרק בעכו"ם נאמר הלאו דלא תחנם אבל בישראל אף בעוברי עבירה ליכא לאיסור זה. אך כתב האג"מ דמ"מ יש להתרחק מלשבחו מצד חנופה, ועע"ש כ"ד. [וע"ע מש"כ באג"מ (אבהע"ז ח"ב סוס"י י"ג) בענין נתינת מתנות לאדם שאינו שומר תורה]. והדברים נסתרים מהמבואר בתשו' המבי"ט, וצ"ע. וכמדומה ששייך כאן הכלל דכל היכא דאמרינן דאם האחרון היה רואה את דברי הראשון היה חוזר בו קיימ"ל כהראשון. ועל כן נראה דלהלכה קיימ"ל כהמבי"ט שיש לא תחנם במומר.
ד. ושמעתי מהגר"נ קופשיץ שליט"א דבאמת צ"ע אם הלאו של לא תחנם נאמר במומר, ומיהו אף אם הוא נאמר רק על גויים מ"מ יש איסור לתת חן למומרים ולרשעים מדין חנופה. וכתב רבנו יונה בשערי תשובה (ח"ג קפ"ט) "החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם אם בפניו אם שלא בפניו אע"פ שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא, וע"ז נאמר עוזבי תורה יהללו רשע וכו'". ועע"ש ברבנו יונה בכמה מקומות דאיסור חנופה שייך גם כשמשבח אדם רשע שלא בפניו.
ובלא"ה יש מצוה לספר בגנותן של רשעים, כדאיתא בגמ' ביומא (לח:): מנא הא מילתא דאמור רבנן שם רשעים ירקב, אמר ליה דהא כתיב שם רשעים ירקב. מדאורייתא מנא לן, דכתיב ויאהל עד סדום וכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. וע"ש במאירי ובמהרש"א. ואיתא במדרש רבה (וירא פר' מ"ט אות א') דכל מי שהוא מזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה דכתיב ושם רשעים ירקב. ועוד איתא במדרש רבה (פנחס פר' כ"א אות ג', וכ"ה בתנחומא פנחס ב') כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. וכתב רבנו יונה (משלי י' ז') "ושם רשעים ירקב הגנות מחויב ומוכרח מהזכרת שמו כמו שהעץ המרקיב תולדת הרקבון מעצמו כן זכרון שם הרשע יחייבהו הגנות ואין גנותו מצד המגנה שיהאב לגנות, והודיענו כי זכרון המום ברשעים חובה ואין לתלות הגנות במגנה כי אם ברשע ובזכרון שמו". ועע"ש בשערי תשובה (שער ג' סי' רי"ח) שכתב "אבל האיש אשר תדע ובחנת את דרכו כי אין פחד אלוקים לנגד עיניו ותמיד יתייצב על דרך לא טוב, מצוה לספר בגנותו ולגלות על חטאותיו ולהבאיש בעלי עבירות בעיני בני אדם ולמען תגעל נפש השומעים את המעשים הרעים". ועע"ש בהמשך דבריו (סי' רי"ט) שאם החוטא אשר איננו ירא מלפני האלוהים הפורק מעליו עול ואינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה מותר להכלימו ולספר בגנותו.
