אני זוכר את הלילה ההוא שבין רביעי לחמישי, שבועיים לפני ראש השנה. עשרות כלים חונים במדרון אחורי של גבעה שוממה ליד ירוחם.
מילואימניקים עייפים מגדוד יחמ"ם 252 שצאו לתרגיל ביום ראשון בלילה מתאספים לסיכום תרגיל נווט ותצפית. בחסות החשיכה מדלגים עם חמישיה (ג'יפ צה"לי) לנקודת תצפית חדשה, וביום יושבים בעמדת הסתוות, אוספים מודיעין, ומדווחים למפקדת האוגדה.
אמנון המג"ד מסיים לסקור את התרגיל, והגדוד מתארגן לנסיעה מנהלתית ארוכה דרך כבישי הנגב חזרה לבסיס צאלים.
כאשר אני חוזר מתפילת ערבית, אני קולט שאת ארז הַקַּשָּׁר שישב מאחור מחליפות שתי חובשות צעירות מה18-ג (אמבולנס צה"לי). חבושות קסדה, ממתינות לנסיעה. אורי, מפקד הנסיעה מזהה את מבטי המשתומם. "יהיה כיף, מה אכפת לך ...?". אני (הנהג) ממאן להתניע. החובשות חוזרות ל18-ג, וארז חוזר לשבת מאחורה עם הקשר.
שעתיים אחר כך, במהלך הנסיעה, אורי מקבל שיחה לנייד מלִבְנַת, החברה שלו שכבר קבעו תאריך לחתונה. "מה שלום לִבְנַת?" אני שואל את אורי בתום השיחה. "ברוך ה' מצוין" עונה אורי "במסיבת גירושין של אחותה, באיזה אולם בתל אביב." (מסיבה לא צנועה בלשון המעטה, אחסוך מכם את הפרטים).
ערמה של חבר'ה על הדשא
חברה מעורבת בצה"ל היא שוק בשר. אנשים לא חושבים משפחה. כאשר הם מתעוררים, לפעמים זה כבר מאוחר מידי. רבים מחברי לנשק מצאו את עצמם יום אחד גרושים. ככה זה שבתור מילואימניק נשוי אתה מפרלטט לילה שלם עם קצינת הקישור, או בכל נסיעה מנהלתית (כי במבצעית אסור) אתה מעלה חובשת צעירה על החמישיה כדי שיהיה כיף. ביום אנחנו אוספים מודיעין על האויב, מנסים להבין את המהלכים שלו כדי להגן על הבית. אבל בלילה, בתוך הכלים, אנחנו שוכחים שהבית הוא לא רק כתובת למכתבים, הוא המבצר שצריך להגן עליו לא פחות מאשר על הגבול. זה לא רק היצר; זו האשליה של 'זמן אפור'. המילואים יוצרים בועה שבה נדמה שהחוקים הרגילים של החיים לא חלים. במרחב הסטרילי שבין ירוחם לצאלים, המחויבות לאישה ולילדים נראית פתאום רחוקה, והקירבה המאולצת בתוך הכלי הצבאי הופכת לאינטימיות מזויפת שגובה מחירים אמיתיים מאוד ביום שאחרי. זה לא רק עניין של הלכה וקדושה. זו שאלה של יושרה. חברה שמעודדת או מעלימה עין מעירוב שיוצר שחיקה בנאמנות הזוגית, היא חברה שמחלישה את היחידה הבסיסית ביותר שלה – המשפחה. כשאנחנו מדברים על 'ניצחון', הוא חייב לכלול גם את החזרה הביתה כבני אדם שלמים, לא כרסיסים של משפחות מפורקות.
מנקודת מבטם של המעורבים במערכת היחסים שבין רבים מהמילואמניקים בגדוד שלי לחיילות - העסקה היתה משתלמת. Win-win. הסדירות הצעירות קיבלו את תשומת הלב שאותה חיפשו, והמילואימניקים באו על סיפוקם. מבחינתי זה היה אתגר מורכב.
זהירות, אסור כרת
כיום במבט לאחור, איש משפחה עם ילדים, אני מבין שחיזור של מילואימניק אחרי חיילת צעירה הוא קצר רואי ואינפנטילי. עם השנים, אני הולך ורואה את המחירים הכבדים של גישה כזו. את המשפחות המפורקות, את הבדידות. אז בתור חייל סדיר, או מילואימניק רווק עם דם חם - היצר בער.
מציאות של פראמדיקית בנמ"ר דחוס, או תצפיתנית במגנן צה"לי צפוף היא לא מדרון חלקלק כי אם תהום עמוקה. (אינני מתכוון חלילה לחיילת כזו או אחרת. אדרבא המקצועיות, והמסירות שלהן מעוררת בי תחושה של כבוד. אני מתייחס לסיטואציה הלא בריאה של עירוב מגדרי במצבים כאלה). נפילה באיסור כרת - אינה מכה קלה בכנף, כי אם אירוע משנה חיים. כזה שעלול לפרמט את הזהות של בחור דתי. לערער את האמון שלו בעצמו - להיות נאמן לבת זוגו לעתיד לבא, ולהראות לו את הדרך החוצה משמירת תורה ומצוות.
חז"ל לא סתם החמירו בעניינים אלו. 'כרת' הוא לא רק עונש שמימי, הוא מצב קיומי. זו כריתה של החיבור בין האדם לבין האמת הפנימית שלו, בין החייל לבין השורשים שלו. חייל שמאבד את הגבולות המוסריים שלו בתוך הנגמ"ש, מאבד חלק מהעוצמה הלוחמת שלו – כי הכוח להילחם מגיע מהידיעה שיש לך עולם ערכי טהור שאתה מגן עליו.
החיילים הדתיים במצוקה. הם מצפים לאות מכם, הרבנים. שתעמדו לצידם. שתהיו ברורים. שתעזרו להם לקבל את ההחלטות הנכונות בסבך המציאות הצה"לית. ובעיקר, שתהיו מאוחדים - שתשבו יחד. רבני הארץ הטובה עם רבני צוהר. הרב סדן, הרב שמואל והרב יהושע עם הרב שרלו והרב סתיו. שתקימו יחדיו גוף מסודר שיקשיב, יעקוב, ינתח וייתן מענה בזמן אמת לבן שלי ולחברים שלו שנמצאים עכשיו בשירות סדיר. אל תסתפקו במכתבי חיזוק או בחוברות הלכה. אנחנו זקוקים לנוכחות. אנחנו צריכים לראות אתכם מאוחדים סביב שולחן אחד, מנחים את הקצינים הדתיים איך להציב קווים אדומים מבלי לפגוע במבצעיות, ואיך לבנות חוסן רוחני ששורד גם לילות ארוכים בשטח. אם הלוחמים יודעים להתאחד בטנק, אתם חייבים להתאחד בבית המדרש עבורם.
