כל מה שהנשמה תובעת יש בו אוצר חיים גדול מאד. ע"כ אושר האדם תלוי הוא בשימת הלב לתביעותיה של הנשמה, גם כשהיא הומה בכמהון בעלמון, שאי אפשר למצא בו אותיות, תיבות, גזירות והבנות מפורטות ומובלטות. צריכים ללקוט את הפנינים הללו מקרקע הים של יסוד החיים, ובהמשך הזמן, ע"י הופעתה של תורה עליהם, יוציאו אלה הגרעינים הכמוסים את ציציהם ופרחיהם הנחמדים, שחיי עולמים עונג עולמים וחמדת עולמים אצורים בהם. פרי עץ החיים אשר יאכל מהם האדם וחי לעולם.
1. הסבר הפסקה: "האזנה לרחש הלב כמפתח לגאולה"
א. הנחת היסוד: הנשמה היא אוצר
הרב זצ"ל טוען ששום רצון או דחף עמוק של הנשמה אינו "סתמי" או רע מיסודו. גם אם התביעה נראית מוזרה או לא מובנת, היא נובעת מ"אוצר חיים גדול". הנשמה, כחלק אלוה ממעל, יודעת מה נכון לה.
ב. הקושי: "עלמון" (חוסר מילים)
הבעיה היא שהנשמה מדברת בשפה שאינה תמיד רציונלית. היא "הומה בכמהון" – היא מרגישה געגוע או דחף שאין לו עדיין "אותיות" (מילים) או "גזירות" (הגדרות לוגיות). האדם המודרני נוטה לבטל רגשות כאלה כי הם לא "מוגדרים", אך הרב זצ"ל קורא לנו לא לזלזל בערפל הזה.
ג. התהליך: איסוף וצמיחה (השילוב בין רגש לתורה)
העבודה הרוחנית מחולקת לשניים:
ללקוט את הפנינים: להיות קשובים לרגשות הגולמיים הללו מ"קרקע הים" של התת-מודע.
הופעת התורה: לאחר שהקשבנו לעצמנו, עלינו להפגיש את הרצונות הללו עם התורה. התורה אינה באה "לדכא" את הרצון הפנימי, אלא לשמש לו כחממה ושמש. היא נותנת לגרעינים הגולמיים את הכלים להפוך ל"ציצים ופרחים" – כלומר, למעשים ממשיים, לערכים ולחכמה.
ד. התוצאה: עץ החיים
כשאדם חי בתיאום בין נשמתו הפנימית לבין התורה, הוא זוכה ל"אושר" ולאוכל מ"עץ החיים". זוהי חיוניות שאינה פוסקת, כי היא נובעת מהשורש העמוק ביותר של ההוויה.
קארל יונג (פסיכולוגיה אנליטית):
המושג "אינדיבידואציה" אצל יונג דומה מאוד לדברי הרב זצ"ל. יונג טען שעל האדם להקשיב ל"עצמי" (The Self) שמתקשר איתנו דרך סמלים וחלומות (שפה שאין בה "אותיות ותיבות" ברורות). תהליך הצמיחה הנפשית הוא העלאת התכנים מהתת-מודע אל המודע ומתן צורה להם. הפנינים שבלב הים של הרב זצ"ל הן הארכיטיפים והתכנים הלא-מודעים של יונג.
ראלף וולדו אמרסון (טרנסצנדנטליזם):
במסתו "הסתמכות עצמית" (Self-Reliance), כותב אמרסון: "להאמין במחשבתך שלך, להאמין שמה שצודק בלבך פנימה צודק לכל בני האדם – זוהי גאונות". האמון באינטואיציה הפנימית כמקור לאמת עליונה הוא קו דמיון מובהק בין ההגות האמריקאית של המאה ה-19 לבין תורת הרב.
מרטין היידגר:
דיבר על ה"קריאה של המצפון" (The call of conscience). הקריאה הזו אינה מוסרת מידע אינפורמטיבי, אלא היא קריאה חרישית של האדם לעצמו לחזור ל"אותנטיות". זהו ה"עלמון" עליו מדבר הרב – קול פנימי שלא תמיד יש לו מילים, אך הוא תובע מהאדם להיות נאמן לעצמו.
סיכום
הרב זצ"ל מציע כאן "אופטימיות קיומית". הוא לא רואה באדם יצור חוטא שיש לדכא, אלא "אוצר" שיש לחשוף. התורה, לפי גישה זו, אינה "שוט" חיצוני, אלא "טל תחייה" שעוזר לפרחים שבידינו לצמוח. האושר האמיתי הוא הסינרגיה בין הקול הפנימי הנסתר לבין הגילוי הרוחני המנוסח.
