החומר מייצג את עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות ואת הפוטנציאל הגולמי, בעוד שהצורה היא ביטויו של המוגדר, הסופי והממשי. המתח בין השניים מלווה את הקיום האנושי בכל צעד: אנשים חותרים לצבור ממון משום שכסף מסמל "אפשרות" – ככל שיש ממון רב יותר, מרחב הבחירה גדל. אולם, הקושי האמיתי מתגלה ברגע שבו עלינו לצקת את האפשרות לתוך מציאות קיימת.
זו הסיבה שרבים נרתעים מהחלטות גורליות כמו נישואין, ואפילו מהחלטות יומיומיות כמו בחירת מנה במסעדה; כל בחירה בצורה אחת היא בהכרח שלילת כל האפשרויות האחרות. אנו אוהבים את המרחב הפתוח וחוששים מ"הינעלות", אך ללא הגדרה, אנו נותרים בתוך עולם של חומר ללא מהות.
מצרים, על פי המקורות, היא שיא החומריות – קיום יצרי שאין בו ריסון או הגדרה ("בשר חמורים בשרם"). יציאת מצרים היא המעבר מהחומר אל הצורה. המצרים טבעו במים, שהם סמל לחומר הגולמי שאין לו צורה משל עצמו והוא מקבל את צורת הכלי שבתוכו הוא נמצא. בדומה לאישה הזונה בספר משלי, המחליפה דמויות וצורות באופן ארעי וחסר עמוד שדרה, כך גם החומר ללא הצורה הוא הפכפך וחסר תכלית. תפקידנו בעולם הוא להתעלות מעל הפוטנציאל הגולמי ולעצב את עצמנו כ"צורה": לקבוע מטרות, להציב גבולות ולצקת תוכן חד, ברור וקבוע לחיינו.
