כשם החכמה ההסתכלותית היא בנינו של עולם, כך היא הטבעיות המוחשה בתום הנפש - יסוד הבנין. וההכרה היא, עם כל טובה, מצד חולשת האדם, מערערת קצת את היסוד האיתן של החוסן המאיר והחי אשר להטבעיות. עומדת היא הטבעיות בהגנה, ושומרת את עוזה במה שהיא מוצלת מהשפעת ההכרה של האדם, מפני שהתעלומה בו היא כ"כ רבה, ובכל אדם גנוז חוסן ישועה בצדדים הבלתי מלומדים שלו, המגינים על המגרעות של התלמדותו. ובשביל כך לפעמים האדם מזדעזע, וכן העולם, ע"י שאיפה כוללת של מופלא, הפורצת כל גבולים, וחפצה לחדור בכל המקצעות, שאז האיתניות הבהמית של האדם, הטובה והמוצקה, עומדת בסכנה. ותמיד ראוי לנשאי הרוח לדון עד הפליטה החסינה של התום הטבעי לגונן עליה מיד ההתחכמות הקלושה אשר לאדם.
1. "כשם החכמה ההסתכלותית היא בנינו של עולם, כך היא הטבעיות המוחשה בתום הנפש - יסוד הבנין."
הסבר: הרב זצ"ל משווה בין שני מרכיבים באדם ובעולם. "החכמה ההסתכלותית" היא היכולת השכלית, המדעית והפילוסופית לחקור ולנתח את המציאות. היא זו שבונה את הקומות העליונות של הציוויליזציה והרוח ("בנינו של עולם"). לעומת זאת, "הטבעיות המוחשה" – האינטואיציה הישרה, התמימות והבריאות הנפשית הפשוטה – היא היסוד. אי אפשר לבנות בניין (חכמה) ללא יסודות איתנים (טבעיות).
2. "וההכרה היא, עם כל טובה, מצד חולשת האדם, מערערת קצת את היסוד האיתן של החוסן המאיר והחי אשר להטבעיות."
הסבר: למרות שההכרה (השכל המודע) היא דבר טוב וחשוב, יש בה חיסרון. כשאדם מתחיל לנתח כל דבר בשכלו, הוא מאבד את הספונטניות ואת הביטחון העצמי הפשוט. המחשבה המרובה יוצרת ספקות, היסוסים וניתוק מהחיים כפי שהם. במובן הזה, השכל "מערער" את החוסן הטבעי והחיוני שהיה קיים באדם לפני שהחל להתפלסף.
3. "עומדת היא הטבעיות בהגנה, ושומרת את עוזה במה שהיא מוצלת מהשפעת ההכרה של האדם, מפני שהתעלומה בו היא כ"כ רבה..."
הסבר: הטבע האנושי "מגן על עצמו" מפני השכל. ישנם רבדים בנפש שהשכל המודע לא יכול להגיע אליהם – "התעלומה". הכוח של האדם לשרוד ולפעול נכון נובע מכך שיש בו חלקים נסתרים שנשארים "פראיים" וטבעיים, ולא עוברים "עיבוד" שכלי שעלול להחליש אותם.
4. "...ובכל אדם גנוז חוסן ישועה בצדדים הבלתי מלומדים שלו, המגינים על המגרעות של התלמדותו."
הסבר: זהו משפט מפתח. הרב טוען שההצלה של האדם ("חוסן ישועה") נמצאת דווקא בחלקים שבהם הוא לא למד ולא התחכם – באינסטינקטים הישרים ובמוסר הטבעי. הלימוד וההשכלה עלולים להוביל לטעויות, לעקמומיות או לניתוק מהמציאות ("מגרעות התלמדותו"), והתום הטבעי הוא זה שמאזן ומגן על האדם מפני השגיאות של שכלו שלו.
5. "ובבשביל כך לפעמים האדם מזדעזע, וכן העולם, ע"י שאיפה כוללת של מופלא, הפורצת כל גבולים, וחפצה לחדור בכל המקצעות, שאז האיתניות הבהמית של האדם, הטובה והמוצקה, עומדת בסכנה."
הסבר: כאן הרב מתאר מצב מסוכן: כאשר האדם (או האנושות כולה) מנסה להכניס את השכל לכל מקום. ה"שאיפה של מופלא" היא הרצון להבין הכל באופן מוחלט, להפוך הכל למדע ולמחשבה. כשזה קורה, ה"איתניות הבהמית" (במובן החיובי – החיוניות הגופנית והנפשית המוצקה, כמו של בעל חיים בריא) עומדת בסכנה להימחק. אם ננתח את האהבה, את האמונה או את היצר עד תום – הם עלולים להיעלם.
6. "ותמיד ראוי לנשאי הרוח לדון עד הפליטה החסינה של התום הטבעי לגונן עליה מיד ההתחכמות הקלושה אשר לאדם."
הסבר: המסקנה: אנשי הרוח והמנהיגים צריכים לשים לב ולהגן על "שארית הפליטה" של התמימות והטבעיות. תפקידם לוודא ש"ההתחכמות הקלושה" (השכל האנושי המוגבל, שלפעמים חושב שהוא יודע הכל) לא תרמוס את הבריאות הנפשית הפשוטה והישרה.
סיכום הרעיון:
הרב קוק מלמד אותנו שעם כל חשיבות הלימוד, החקירה והשכל, אסור לנו לאבד את ה"תום" – את הקשר הבלתי אמצעי, הטבעי והבריא עם החיים, עם המוסר ועם אלוהים. השכל הוא הבונה, אך הטבעיות היא היסוד, ואם נתחכם יותר מדי, אנחנו עלולים למוטט את היסודות עליהם אנו עומדים.
