רבי לוי בן גרשום פותח ואומר: החלטנו לבאר את ספר איוב לעומקו ולהרחיב בביאורו ככל שישיג שכלינו. ראינו שספר זה טומן בחובו תועלת אדירה להצלחתו של האדם – הן במישור החברתי-מדיני והן במישור המדעי-שכלי. למעשה, התורה כולה נשענת על השורשים האמוניים המתבארים בספר זה. לכן ייחסו חז"ל את כתיבתו למשה רבנו, באמרם: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".
קיימת מחלוקת האם סיפור איוב היה משל או אירוע היסטורי שאכן קרה. הסיבה למחלוקת היא הנושא המרכזי של הספר: שאלת ההשגחה האלוהית – האם אלוהים משגיח על הפרטים בבני האדם ופוקד אותם על מעשיהם, כפי שמחייבת התורה, או לא?
הקושי המרכזי באמונה בהשגחה הוא המציאות הנראית לעין, שבה נדמה שיש חוסר צדק בסדרי העולם: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". ספק זה הוא שהניע פילוסופים רבים (כמו אריסטו ב'מטפיזיקה') להסיק שאלוהים אינו מודע לפרטי הדברים בעולמנו. השאלות הללו כל כך קשות, עד שגדולי הנביאים והחכמים התלבטו בהן. חז"ל אמרו שאפילו משה רבנו ביקש להבין זאת כשאמר "הודיעני נא את דרכיך", ותשובת ה' ("ה' ה' אל רחום וחנון") מרמזת על כך. גם הנביא חבקוק, דוד המלך בתהילים ואחרים תהו על שלומם של הרשעים ועל סבלם של הישרים.
משה רבנו הציג לנו את סיפור איוב כדי לפתור את הספקות הללו בדרך של חקירה עיונית פילוסופית. זהו המניע שלי לכתיבת הפירוש: הקדמונים התמקדו בעיקר בביאור המילים והדקדוק, אך החמיצו את העומק הרעיוני. לדעתי, אי אפשר להבין את פירוש המילים ללא הבנת הכוונה הכוללת של הדברים. הפירושים שהורגלנו אליהם מילדותנו דווקא מנעו מאיתנו להבין את הספר, עד שפקחנו את עיני שכלנו ובחנו את המילים לאור הרעיונות הפילוסופיים המסתתרים בהן.
מלבד הרמב"ם ב"מורה נבוכים", לא מצאנו מי שהעמיק לחקור את עמדותיהם השונות של רעי איוב. כאשר בחנו את דבריהם לעומק, מצאנו שכל דמות בספר מייצגת עמדה פילוסופית שיטתית אחרת בנושא ההשגחה, וביחד הן מקיפות את כל האפשרויות הלוגיות שניתן להעלות על הדעת.
בין אם איוב היה משל ובין אם סיפור אמיתי (ויש ראיות לכך שהיה סיפור אמיתי, כמו אזכור שמות המקומות, הילדים ורכושו), המטרה היא להביא את האדם המשכיל אל האמת.
לפני שנתחיל בביאור, נקדים עיקרון חשוב לגבי טבע הרע:
הרעות הפוקדות את האדם נובעות משני מקורות: החומר או המקרה.
רעות שמקורן באדם עצמו: נובעות מהמזג הגופני (מחלות) או ממידות רעות. אלו קשורות לחומר (הגוף), שכן השכל כשלעצמו רק מדריך לטוב.
רעות שמקורן חיצוני (כוחות הטבע): כמו רעידות אדמה או פגעי מזג אוויר. רעות אלו אינן מכוונות מאלוהים באופן ישיר, אלא הן תוצאה של חוקי הטבע הנחוצים לקיום העולם (כמו המאבק בין היסודות אש, מים וכו'). אלוהים יצר עולם טוב, והרע קורה בדרך אגב (במקרה), כשאדם נמצא במקום שבו מתרחש תהליך טבעי הרסני.
אלוהים נתן לאדם את השכל כדי להגן על עצמו. השכל מאפשר לאדם לצפות מראש סכנות (בחלומות או בנבואה) ולהישמר מהן. לכן, הרעות המתרחשות עקב גרמי השמיים או הטבע אינן גזירה מוחלטת; האדם המשכיל יכול להשתמש בשכלו כדי להינצל מהן.
לסיום, עלינו להבין ש"טוב" ו"רע" אמיתיים לאדם הם במישור השכלי. הטוב האמיתי הוא שלמות המושכלות, והרע האמיתי הוא היעדר הידיעה והשכל. פגעים גופניים אינם "רע אנושי" במובן המהותי ביותר.
שיטת הביאור שלי תהיה: ראשית ביאור המילים הקשות, לאחר מכן ביאור תוכן הפרק, ובסוף סיכום הרעיונות העולים ממנו.
סיכום הנקודות העיקריות:
מטרת הספר: פתרון פילוסופי-אמוני לשאלת ההשגחה האלוהית וצדקת ה' בעולם (צידוק הדין).
הבעיה המרכזית: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – קושי שהטריד נביאים ופילוסופים כאחד והוביל חלקם לכפירה בהשגחה.
שיטת הרלב"ג: הבנת המילים חייבת לנבוע מהבנת הרעיונות הפילוסופיים. ספר איוב אינו רק סיפור, אלא ויכוח שיטתי המקיף את כל הדעות האפשריות בנושא ההשגחה.
מקור הרע: הרע אינו יורד ישירות מאלוהים ("אין רע יורד מלמעלה"). הוא תוצאה של מגבלות החומר או של "תופעות לוואי" של חוקי הטבע הנחוצים לקיום העולם.
תפקיד השכל: השכל הוא הכלי שנתן אלוהים לאדם כדי להתעלות מעל המקרה ולהגן על עצמו מפגעי הטבע. הצלחת האדם האמיתית היא שכלית, ולאו דווקא חומרית.
מבנה הפירוש: שילוב של ביאור מילולי (לקסיקלי), ביאור ענייני (תוכני) וסיכום רעיוני (תועלות).
