מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית, שאם אין מציאות של קוטן וחסרון לא יוכל להיות רק גודל ומילוי, אבל לא התגדלות, ודריכה תדירית לתוספת ברכה. ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.
1. ביאור הפסקה
א. הדינמיקה מול הסטטיקה (גודל מול התגדלות):
הרב זצ"ל מבחין בין שני סוגי שלמות. ישנה "שלמות סטטית" – מצב שבו הכל כבר נמצא בשיא, ללא חסרון וללא שינוי. אך הרב טוען שיש מעלה שחסרה בשלמות כזו: מעלת ההתעלות. אם הכל כבר מושלם, אין מקום לצמיחה, ללמידה, להתחדשות או לשינוי לטובה.
כדי שתהיה "התגדלות" (תהליך של גדילה), חייב להיות "קוטן" (מצב התחלתי נמוך).
ב. "השלמות המשתלמת":
זהו המושג המרכזי כאן. הרב זצ"ל מחדש שהשלמות האלוהית האינסופית כוללת בתוכה גם את הכוח של ההשתלמות (תהליך של הפיכה למושלם יותר). כדי שהאינסוף יהיה באמת אינסופי, לא יכול להחסר ממנו הכוח של "התנועה קדימה".
אבל, כביכול, באלוהות עצמה אין חסרון, ולכן אין בה "תהליך". כדי להוציא אל הפועל את כוח ההשתלמות, נברא עולם חסר שצועד אל עבר התיקון.
ג. עבודה זו היא "צורך גבוה":
זהו ביטוי קבלי נועז. הרב קוק מסביר שהעבודה האנושית – הניסיון שלנו לתקן את עצמנו ואת העולם – היא כביכול "מוסיפה" לשלמות האלוהית. השלמות המוחלטת "משתלמת" (נהיית שלמה יותר) על ידי כך שהיא כוללת בתוכה גם את הדינמיקה של המעבר מהקוטן אל הגודל.
2. מקבילות בכתבי הרב
מושג זה חוזר פעמים רבות בכתביו, כבסיס לתפיסת האבולוציה (הרוחנית והחומרית) וההיסטוריה:
אורות הקודש ב', עמ' תקי"ד: "העולם צריך שישתלם, וההשתלמות היא יותר נעימה מהשלמות... השלמות הגמורה היא השלמות שיש בה גם המעלה של ההשתלמות". כאן הרב מסביר את ה"טעם" שבבריאה – הנאה מהתהליך עצמו.
אורות הקודש ב', "התעלות העולם": שם הרב מסביר שהעולם כולו, מהדומם ועד האדם, נמצא בתנועה מתמדת של עליה. הוא רואה באבולוציה הביולוגית הד של התהליך המטאפיזי הזה.
שמונה קבצים, קובץ א', רמ"ד: "ההוויה כולה היא הולכת ומשתלמת... ואורו של משיח הוא הגילוי שהכל הולך אל הטוב המוחלט".
עולת ראיה (הקדמה לשיר השירים): שם הוא מתאר את האהבה והגעגוע ככוח המניע של העולם. הגעגוע הוא תוצאה של המרחק בין ה"קוטן" ל"גודל".
3. מקבילות במקורות אחרים
א. הקבלה (האר"י ורמח"ל):
עץ חיים (לאריז"ל): המושג של "צורך גבוה" מופיע בקבלה בהקשר של העלאת "ניצוצות". הבריאה נועדה כדי לגלות את שמותיו ותאריו של ה' (כמו "רחום וחנון"), דבר שאינו אפשרי ללא עולם שיש בו סבל וחסרון.
רמח"ל (דעת תבונות): הרמח"ל מסביר שהטוב של ה' הוא מושלם רק כאשר הוא "מנוצח" על ידי האדם. כלומר, ה' רצה שהאדם יהיה "בעל לחמו" ולא יקבל "נהמא דכיסופא" (לחם ביזיון/חסד). כדי שהאדם יהיה שותף בשלמות, הוא חייב להתחיל מחסרון ולעבוד.
ב. החסידות (חב"ד):
ספר התניא (פרק ל"ו): אדמו"ר הזקן מדבר על "דירה בתחתונים". התכלית היא לא שהנשמה תהיה בגן עדן (שם היא רק נהנית מהשלמות), אלא שהיא תפעל בעולם הזה החומרי והחשוך. הפיכת החושך לאור היא החידוש שהנברא מוסיף, כביכול, לאלוהות.
ג. פילוסופיה כללית:
הגל (Hegel): יש דמיון רב בין "השלמות המשתלמת" של הרב קוק לבין הדיאלקטיקה של הגל. אצל הגל, ה"רוח" (Geist) מגלה את עצמה דרך ההיסטוריה והתהליך של ניגודים וסינתזה. עם זאת, אצל מרן הרב השלמות קיימת תמיד בבסיסה ("החפץ הכמוס"), בעוד אצל הגל היא לעיתים נתפסת כתוצאה של התהליך בלבד.
פילוסופיית התהליך (אלפרד נורת' וייטהד): וייטהד טען שאלוהים אינו ישות סטטית אלא ישות שמשתנה וגדלה יחד עם העולם. הרב "מכשיר" את הרעיון הזה מבחינה תיאולוגית יהודית על ידי כך שהוא קובע שהשינוי הוא רק גילוי של פוטנציאל אינסופי שכבר קיים ב"חפץ הכמוס".
סיכום
הפסקה מציעה מבט אופטימי רדיקלי על הקיום: החסרון אינו טעות, הוא תנאי הכרחי לערך הכי גבוה של המציאות – ההתעלות. העולם הוא "מעבדה" שבה השלמות המוחלטת מתנסה בחוויית הצמיחה, ובכך היא הופכת לשלמה עוד יותר.
